"אחרי הסבל של טיפולי הפוריות החלטנו לאמץ"
מסע עם ההורים שהחליטו לוותר על ילד פרי בטנם, להתמודד עם הסטיגמה החברתית ולהפוך פעוט שלא פגשו מעולם לילד שלהם
אם איתי של היום היה יכול לשוחח עם אותו בחור צעיר, הוא היה לוקח בעדינות את הגפרור מידו, מכבה אותו ואומר לו ברוך: "די, הגיע הזמן להפסיק. פתח את הראש, יש דרכים אחרות להגיע להורות מלבד מסכת הייסורים הזו שאתם הולכים בה".
"אימוץ ילדים נשמע לי בזמנו עניין חייזרי לחלוטין", אומר היום איתי (שם בדוי, כמו כל השמות המופיעים בכתבה, כמתבקש על פי חוק). "מה לנו ולזה? אז משהו לא הולך וקשה, בסדר. אבל יגיעו הילדים בסוף, מה פתאום אימוץ?"
"אימוץ נראה בזמנו כמו הליכה אל הלא נודע", אומרת נעמי. "טיפולי פוריות אנחנו מכירים, יודעים מה זה, אבל מה זה אימוץ? מה התהליך, איך זה עובד? מי יהיה הילד שלי בעצם?"
ובכל זאת הדפסת את המסמכים.
"זה היה מעשי מאוד. לא חשבתי יותר מדי. זה היה מעין ביטוח, כי היה לי ברור שנהיה משפחה גדולה, וששולחן השבת שלי יהיה עמוס ילדים. הרי בשביל מה נפגשנו אם לא כדי להמשיך את עם ישראל? ביום השואה נדרתי שאוסיף כמה שיותר דורות לעם שלנו. אז באותה נקודה של קושי הרגשתי שנכון לבטח את עצמנו בעוד נתיב. אבל איתי לגמרי לא התחבר, והרעיון נגנז עם שרפת המסמכים".
הדרך הארוכה להורות התחילה להסתבך כשנעמי ואיתי היו נשואים כשנה. "הבנו שמשהו לא בסדר", מספר איתי, "והלכנו להיבדק. בבדיקות גילינו שיש לנו בעיה. נעמי קיבלה כדורים הורמונליים במשך תשעה חודשים, וכשזה לא עזר פתחנו בתהליך של איי־וי־אפ - הפריה חוץ־גופית".
"מדובר בתהליך קשה, כואב ומתיש שסיכויי ההצלחה שלו נעים בין 20 ל־30 אחוזים", אומרת נעמי. "המסע הזה כולל מעקב יומיומי שמתחיל בשבע בבוקר ועובר דרך זריקות, בניית פרוטוקול של פעילות הורמונלית וכמה סיבובים של שאיבת ביציות בהרדמה מלאה. אבל היינו אופטימיים. היה לנו ברור שבעוד רגע זה יצליח. פעם־פעמיים, ויהיה היריון".
אלא שזו הייתה רק ההתחלה. "לקבל תשובה שלילית אחרי כל מסכת הייסורים הזו, זו התרסקות", מתארת נעמי. "את מחכה ומצפה, עושה כל מה שאומרים לך, מתייסרת מהזריקות השורפות ומהטיפול בהרדמה מלאה על כל מה שכרוך בזה, וכלום".
הקרב על הילד כלל גם לא מעט חזיתות ביורוקרטיות, שהובילו בין השאר למעבר דירה למחוז הנכון, כדי שקופת החולים תסכים לסייע במימון הטיפולים. לאחר שמאבק המחאה נגד המדיניות הזו לא צלח, בני הזוג נאלצו להיפרד מהקהילה שבה התגוררו לטובת העיר. בין לבין התברר שאחת התרופות שנעמי נדרשת לבלוע, איקקלומין, נמצאה כמסרטנת אם עושים בה שימוש מוגזם שעולה על שלוש פעמים ברצף. "ההמלצה שלנו למאותגרי פוריות היא לפנות כבר בראשית התהליך למומחה פוריות, ולא להתעכב יותר מדי אצל רופא נשים רגיל”, אומרת נעמי. "יש תרופות שהוכח שהן מסוכנות ועל אחרות עוד לא יודעים. רק מומחה ידע לנווט נכון ביניהן ובין הטיפולים בכלל".
והייתה גם ההתמודדות הנפשית. "לאט־לאט מתרחקים מהחברים. הזוגות סביבנו מתחילים לבנות משפחה, ואנחנו נשארים מאחור", מתאר איתי. “עוד היריון פה ועוד לידה שם, ואתה בלי כלום. השפה המשותפת נעלמת".
"התחושה שלנו הייתה שרק כשיהיו לנו ילדים נהיה באמת חלק מהחברה", מוסיפה נעמי. "ככה החברה בנויה, אין מה לעשות. היום אני חלק מזה, חלק מחברה שעסוקה בילדים ובגידול שלהם. אני רק מקווה שבעקבות מה שעברנו, יש לי ערוץ פתוח למי שלא שם".
"אנשים לא מתכוונים לרע", מסביר איתי, "אבל התגובות ברחוב קשות מאוד. נעמי צריכה להתמודד כל הזמן עם מבטים לכיוון הבטן שלה, הערות של חברים ושכנים. פעם שאל אותי שכן אם יש לנו ילדים. כשעניתי שלא, הוא שאל כמה שנים אנחנו נשואים. עניתי: שלוש שנים. והוא ממשיך: אז לא הגיע הזמן? אתה יודע, השעון מתקתק".
איך מגיבים במקרה כזה?
"חוזרים הביתה ובוכים. מתרסקים, וקמים מחדש להמשך המאבק. וחוזר חלילה".
"את התקופה ההיא אפיינה התחושה שאנחנו לבד", אומרת נעמי. "לבד עם החששות, עם הכאב, עם ההתאוששות אחרי כל טיפול ואחרי כל כישלון. בחרנו לא לספר לאיש מה עובר עלינו, אפילו לא למשפחה. וזה משאיר אותך לבד בהתמודדות, עם כל הריצות וההוצאות והעצב".
אז אולי זו הייתה טעות לא לספר?
נעמי: "לנו היה נכון לא לשתף. הייתה בושה מסוימת להודות במצב, מה גם שהיינו באמת משוכנעים שתכף זה מגיע, תכף זה קורה, ואין צורך לספר שום דבר. אבל מובן שהיה נעים אם מישהו היה יודע. אם למשל, אחרי שחוזרים מטיפול בהרדמה מלאה, איזו שכנה הייתה מכניסה עוגה או משאירה פתק. או אם היו מתקשרים לשאול איך אנחנו מתמודדים פה ושם. אבל זה מה שהיה נכון לנו בזמנו".
"לסודיות יש מחיר ולחשיפה יש מחיר", מאשר איתי. "כל אחד צריך לעשות מה שנכון לו, ולדעת שיהיה לזה מחיר. זה נורא תלוי במשפחה ובסביבה. מי שמתאים לו – שיספר. זה לא תמיד אפשרי".
אסתי ונעם יצחקי שיתפו מהרגע הראשון את המשפחה בקשיים שעוברים עליהם, וגם לא מעט חברים. "אותנו קשיי הפוריות תפסו כשאנחנו די מוכנים לזה", משחזרת אסתי. "היינו זוג צעיר מאוד, אבל ידענו שיש סיכוי שמשהו ישתבש". השניים הכירו כשהיא שירתה במוסד לחינוך מיוחד במסגרת השירות הלאומי, והוא היה בחור ישיבה שבא לסייע במקום. "כבר אז היו לי חלומות לאמץ ילד", היא אומרת.
"כשפגשתי במוסד ילדה שעברה התעללות, הגשתי בקשה לאימוץ. המשפחה שלי השתגעה ממני. אמרו לי שזה טירוף, אחרי הכול הייתי בת שירות צעירה ורווקה. כמובן, נפנפו אותי מיד". נעם, שהחלים מסרטן זמן קצר לפני כן, הבין שייתכנו עיכובים בענייני פוריות. אסתי לא התרגשה מהעניין. "המשפחה דאגה. שאלו אותי כל הזמן ‘למה להכניס גוף בריא למיטה חולה?’ אבל לי לא היו התלבטויות בכלל. לא היה נראה לי שהזוגיות שלנו לא תעמוד בבעיות כאלה אם יגיעו".
והבעיות הגיעו מהר מאוד. הרופאים אמנם סירבו להתרגש בתחילה, אבל משסופר להם שנעם הוא בוגר של טיפולים כימותרפיים, קיבלו את הבקשה לבדוק אותם. "בכלל לא בטוח שהבעיה אצל נעם", מבהירה אסתי. "הסיפור אצלי היה שאני נכנסת להיריון, אבל מפילה בשליש הראשון של ההיריון. עד היום לא הצליחו לגלות אצל מי מאיתנו הבעיה ולמה זה קורה. הבדיקות הוכיחו שהכול בסדר, לכאורה".
המשפחה הייתה מעורבת לכל אורך הדרך. "היחסים בין נעם להורים שלי עברו תהליך מרגש מאוד", אומרת אסתי. "בהתחלה הייתה הסתייגות בגלל המחלה, אבל זה עבר אחרי ששניהם חלו בעצמם בזה אחר זה כשעוד היינו חברים. זה גיבש אותנו מאוד, וגם דחה את החתונה שלנו שוב ושוב. אחרי שנתיים ביחד, אחרי שההורים החלימו, התחתנו".
מרגע זה הפכה המשפחה למקור תמיכה חשוב. הם סייעו בריצות ובהקפצות ממקום למקום, בגיוס הכספים לטובת הטיפולים ובעיקר בתמיכה רגשית. "במהלך השנים אבא שלי חלה באלצהיימר", אומר נעם, "איבדתי אותו אבל הרווחתי את המשפחה של אסתי. הם משפחה מיוחדת מאוד, והם הפכו אותי לגמרי לבן הבכור שלהם. בחרנו ללכת לטיפול פרטי, כי הטיפול דרך הקופות לוקח המון־המון זמן. מה גם שהתכווננו לרופא מסוים ששמענו עליו רבות. מרגע זה התחיל תהליך של ארבע־חמש שנים של ניסיונות אינסופיים, קשים ויקרים, עם הרבה הריונות קצרים שהסתיימו בעוגמת נפש".
גם במקרה של הזוג יצחקי מסכת הייסורים כללה התמודדות פיזית ובעיקר נפשית. "התחתנו ראשונים מהחברים שלנו, והנה כולם עוקפים, יולדים, מתפתחים, ואנחנו – כלום", אומרת אסתי. "אנחנו נשארים מאחור, ולא רק בענייני משפחה. גם במישור המקצועי. למדתי חינוך, אבל אי אפשר להתחייב למשרת הוראה כשאת בטיפולים, כשאת צפויה לשכב חלק ניכר מהזמן, ולשמור על עצמך כל הזמן. אז הלכתי להיות קופאית, רק עד שהדברים יסתדרו. וזה נמשך ונמשך".
כבר בראשית הטיפולים מילאו השניים טופסי אימוץ, אבל ביקשו שאלה יישארו במצב הקפאה, בתקווה שלא יזדקקו להם. "הטיפול בטפסים נועד להבטיח שתאריך הגשת הבקשה יהיה מוקדם ככל שניתן, אבל מצד שני לא התקדמנו עם זה. למען האמת, זה היה בעיקר בגללי", מודה נעם. "היה לי קשה לעכל את העניין. לקח לי זמן להבין כמה אסתי סובלת".
"בסופו של דבר, הרופא פיטר אותי", צוחקת אסתי בחיוך החם שלה, "הוא הסביר שאין מה לעשות, ואז גם נעם ואני הבנו שזהו, אין מה לעשות".
אצל איתי ונעמי נוימן ההבנה הזו התגלגלה קצת אחרת. "רוב הזוגות לא רואים בעיניים, רצים מניסיון אחד לאחר. מותחים את גבול היכולת עד תום", אומר איתי. "אנחנו ניסינו ארבע פעמים במשך שנה. הפעם הרביעית, האיומה והמסוכנת מכולן, הבהירה לנו שלא ממשיכים יותר בדרך הזו. אז גם גילתה הסביבה כולה עם מה אנחנו מתמודדים". בניסיון ההפריה הרביעי, נעמי סבלה מגירוי יתר שחלתי, תופעה שכיחה בטיפולי פוריות מסוג זה. "את מזריקה המון הורמונים לגוף, ולא ממש מבינה מה זה עושה לך”, מתארת נעמי.
"הכול כתוב, כמובן", אומר איתי. "אנחנו הרי חותמים על המון טפסים עם כל האזהרות, אבל כל התופעות כתובות באותיות הקטנות. הדברים הרעים נחשבים נדירים. מסבירים לך שזה כמעט לא קורה, שיהיה בסדר. ואתה כל כך רוצה ילד, אז אתה חותם". בהמשך, כשנעמי ניהלה פורום פוריות והפכה מומחית לנושא, היא גילתה שהתופעה שכיחה הרבה יותר מדי. ובכל זאת, המקרה הקשה שלה היה נדיר בהחלט. כמוהו נרשמו עד היום רק עוד שניים־שלושה מקרים בעולם כולו. "זה התחיל כשהשחלה גדלה יותר מדי, ומיד אשפזו את נעמי", אומר איתי, והדאגה ניכרת על פניו כאילו לא חלפו כמה שנים טובות מאז. טובות באמת. "היא הייתה במעקב, ופתאום מגלים שיש היריון. זו הפעם הראשונה שהעוברים השתרשו כמו שצריך".
נעמי ואיתי לא הספיקו להתרגש או לעכל את הבשורה, מפני שמהר מאוד מצבה של נעמי החל להידרדר. הגוף התמלא בנוזלים והגיב קשה. נעמי השתחררה מבית החולים והזוג נסע היישר לבית הוריה. אבל שם חלה הידרדרות נוספת. "השפתיים של נעמי הכחילו, והיא לא הייתה יכולה לקום", נזכר איתי. "התקשרנו לרופא פרטי שהבהיל אותנו בחזרה למיון. הוציאו לה נוזלים מהבטן, והיא עדיין התקשתה לנשום. ואז גילו קריש דם בחזה שחוסם את הזרימה ללב. אי אפשר לנתח במקום הזה, רק לתת מדללי דם חזקים ולחכות שהקריש ייפרץ. אבל הקריש פשוט סירב להיכנע. היינו בשבוע של פחד ואימה, ובמהלכו הוחלט להוציא את העובר. בזמנו לא ידענו שהמשמעות היא שמוציאים גם את הרחם והשחלות".
כמה כואב לאבד את העובר שסוף־סוף הצליח להשתרש?
"לא עניין אותי העובר", אומר איתי חד־משמעית. "רק רציתי שנעמי תחיה. עמדתי לאבד את אשתי, לא היה אכפת לי שום דבר אחר".
איתי ונעמי מביטים זה בזה ארוכות, כמו חווים את הכול מחדש, מזכירים זה לזו עוד פרט ועוד אנקדוטה מהימים הקשים ההם. מחזקים זו את זה במבט עיניים. "בשלב כלשהו כבר קראו להורים לבוא ולהיפרד מנעמי", אומר איתי. "ואז קרה הנס, והקריש סוף־סוף נפרץ".
"כשאיתי הגיע לבית החולים עם קמע הבנתי שהמצב גרוע", מחייכת נעמי. "הוא מתנגד מאוד לקמעות ולכל מה שקשור בהם. אבל לי היה ברור שאצא מזה. הדמיון שלי לקח אותי למקום טוב. ידעתי שאצא מפה. באותן שעות ראיתי מה הוא כוח הדמיון. לא הצלחתי להירדם, אז השקעתי בשעות הללו המון מחשבה. אמרתי לעצמי: אני אצא מפה, ועוד יהיה לנו שולחן שבת מלא ילדים. אבל לא יכול להיות שזו הדרך היחידה. העובר לא שרד, וגם זה נס. כי בזכות זה שהוא נפל באופן טבעי, לא היה צריך להוציא את הרחם והשחלות”, היא מסבירה. "התפללו עליי ילדים בקבר שמואל הנביא ובכל מיני מקומות אחרים, והיה מרגש מאוד. אחד הרבנים אמר לי: לא בכל יום יוצא לך להיות באמצע תפילה על חולה, ובמהלך התפילה עם הילדים לקבל הודעה שהכול בסדר, שמתחיל תהליך חיובי של החלמה".
לצד ההקלה היה גם כעס גדול על הטיפול בבית החולים. "זה קרה בזמן שהייתי מאושפזת", אומרת נעמי. "איך ייתכן שלא זיהו את הקרישים לפני שהכול נחסם? הצוות בטיפול הנמרץ היה מדהים, אבל במחלקה שהייתי מאושפזת בה פספסו לחלוטין”. בני הזוג נוימן הגישו תביעה נגד בית החולים, אבל הפסידו שכן בית המשפט קיבל את עמדת המחלקה, שטענה שפעלה לפי הנהלים. הנחמה שלהם היא בכך שהנהלים השתנו מאז. פרוטוקול הטיפול שקיבלה, אגב, נקרא מאז על שמה.
"במהלך האשפוז אמרתי לעצמי: מה קורה כאן? את בת 25, איך הגעת לפה? רצית ילדים או רצית חיים?" אומרת נעמי. "חייבת להיות עוד דרך, גם אם זו דרך שצועדים בה אל הלא נודע. היום אני יודעת היטב שאני מעדיפה את מסדרונות השירות למען הילד מאשר את מסדרונות בית החולים".
"שם התרחש המהפך שלי", אומר איתי. "יצאנו מהטיפול הנמרץ ומילאנו טפסים לאימוץ. הרגשתי אחראי למצב שלה. היום אני אומר שלא צריך לעבור את כל זה כדי לדבר על אימוץ. ובשביל זה אני כאן, כדאי להגיד לקוראים שנמצאים במצבי: זה בסדר ללכת על טיפולי פוריות. תנסו, אבל אל תשללו על הסף את האפשרות המופלאה הזו. שניים־שלושה טיפולים, בסדר. אבל אל תתאבדו על זה. זה מסוכן, אולי יהיה לזה מחיר בעוד חודש, אולי בעוד עשר שנים".
תהליך האימוץ הוא מסע מורכב בפני עצמו, שכולל מפגשים אצל פקידת סעד שתלווה אותם מרגע זה לכל אורך הדרך, אבחון פסיכולוגי על חשבון הזוג, בדיקת הכישורים האישיים, בדיקת הדינמיקה הזוגית ומבחני 'פילת'. "את פתאום עומדת מול מבחן שאסור לך להיכשל בו בשום אופן", מסבירה אסתי, ומצליחה להעביר במבע פנים אחד את עוצמת המתח. "לא עוברים את המבחן – אין ילד. כל זוג יכול להפוך להורה בלי שבודקים אצלו שום דבר, ואנחנו עוברים שבעה מדורי גיהינום. המבחן הזה יקבע אם נהיה משפחה או לא".
"הזוג נמצא תחת זכוכית מגדלת בכל התקופה הזו", מוסיפה נעמי. "במקרה שלנו זו הייתה תקופת ההתנתקות, והמליצו לנו לא להשתתף בשום הפגנה, כדי שלא ישתבש שום דבר ולא יפסלו אותנו בגלל תנועה לא נכונה". אבל הקושי האמיתי גם הפעם היה הקושי הנפשי. "התבקשנו להביא אישור רפואי שאנחנו אכן לא יכולים ללדת ילד ביולוגי", אומרת נעמי. "התקשרתי לרופא רועדת. אמרתי לו בתחינה: בבקשה תחתום על האישור בכאילו, אבל תגיד בלב שזה לא באמת. כדי שזה לא יעשה חותמת גם בשמיים. הרופא חייך ואמר: לשנייה אחת לא חשבתי לחתום באמת. אני חותם בכאילו". אחרי תהליך שנמשך כשנה הגיעה הבשורה: משפחת נוימן הוגדרה כמשפחה מאושרת לאימוץ.
זה קצת כמו לקבל תשובה חיובית להיריון, או שהגזמתי?
נעמי: "הגזמת. בהיריון את מבינה מה התהליך וכמה זמן הוא נמשך. פה עברת רק את המשוכה הראשונה".
המשוכה הבאה היא סדנת אימוץ לילד ראשון, שם נפתחה בפני הזוגות הזדמנות להכיר זוגות חשוכי ילדים נוספים, מכל המגזרים. במהלך ששת המפגשים נוצרו חברויות חדשות שנמשכות עד היום, ופתאום המסע המבודד הפך למסע שעוברים יחד. "כשנכנסתי ל'פורום משפחות מאמצות' הכרתי אישה שאמרה לי: נסגרה דלת, נפתח חלון. בזכותה הגעתי לסדנה", אומרת נעמי. "ניסיתי להסביר לה: אני לא מהצדיקות האלה שכל החיים חלמו לאמץ. והיא אמרה לי: זה בסדר גמור לאמץ מתוך צורך ולא מתוך חסד".
"אני לא אלטרואיסט", מבהיר גם איתי, "בסך הכול רציתי להיות אבא. שלא יחשבו שאנחנו צדיקים. זה בא מתוך צורך שלנו, לא עשינו טובה לאף אחד". ובכל זאת שניהם מדגישים: "זה הדבר הכי הגיוני בעולם. ברור שכל אחד רוצה ילדים משלו, אבל יש המון ילדים יתומים או עזובים בעולם. אין להם הורים. ולנו אין ילדים. זה לא הכי טבעי בעולם שנתחבר יחד? מה יותר טוב מזה? מה יותר שלם מזה?"
במהלך הסדנה נפגשת הקבוצה עם משפחה שכבר אימצה ילדים, כמו גם עם בוגר אימוץ שמספר להם את סיפורו. "הגיע אלינו גבר בן שלושים ומשהו, מנהל צוות בחברה גדולה", מתארת נעמי. "כל הסטיגמה מתנפצת. כשאתה שומע על אימוץ אתה חושב על ילד מתוסבך, כיתה מקדמת, בעיות התפתחות. והנה עומד מולך גבר מצליח, רגיל לגמרי".
"האימוץ מלווה בסטיגמות מבית היוצר של האחים גרים", מסכימה אסתי. "מה היא אמא חורגת? אמא שלא ילדה אותך. אני אמא חורגת? אלה הילדים שלי!"
"חלק מהסטיגמות נובעות מהחוק הישראלי, שדורש דיסקרטיות גמורה", אומר נעם. "אסור לפרסם תמונות של הילדים, אפילו תמונות משמחות משפחתיות אנחנו נאלצים להסתיר, וכמובן לא פותחים דפי פייסבוק. כתוצאה מכך, אין פנים לאימוץ. אין ידע, אין הבנה. הכול נשמע אפל וזר. אם רק היינו יכולים היינו מתראיינים לכתבה הזו בשמות האמיתיים שלנו, חשופים לחלוטין, ואומרים לקוראים: תראו, תראו איזה יופי! אלה הפנים של האימוץ, זו משפחה!"
גם הזוג נוימן שותף לתסכול. "אם רק יכולנו, היינו רוצים להופיע בגלוי ולומר: תראו אותנו, אנחנו משפחה כזו, וזה נהדר", אומרת נעמי. "תראו כמה אושר וכמה שמחה יש באימוץ. כל מי שמתלבט, שחושב על זה, שיפנה אלינו דרך העיתון. נשמח לפתוח בפניו את הדרך הנפלאה הזו". המפגשים בסדנה הם מפגשי חובה שאין אפשרות להחסיר אפילו אחד מהם, ואין דרך להשלים את המפגש בזמן אחר. בכל זאת נעם ואסתי נאלצו להחסיר מפגש אחד, כשנודע להם שאסתי בהיריון, מה שגרר אשפוז נוסף. "למפגש האחרון הגענו כשאני מפוצצת בהורמונים, ובהיריון", משחזרת אסתי. "במפגש כזה כל זוג יושב עם העובדת הסוציאלית לשיחת סיכום. כשהתיישבנו היא שאלה אם אנחנו זקוקים לכוס מים. אמרנו שלא. העובדת סוציאלית ענתה: אז אני כן צריכה כוס מים". כשהיא נושמת עמוק ומביטה בהם בחיוך, אמרה העובדת הסוציאלית: "יש לי משהו להציע לכם. יש ילד בן תשעה חודשים. אבל הוא שחום עור, ואף אחד לא רוצה אותו".
"מראים לנו תמונה ומוסרים לנו את התיק הרפואי של הילד לבדיקה אצל הרופא שלנו", אומרת אסתי. "בבת אחת הכול נמחק. כל שנות הטיפולים, הכול. בוכים, מתרגשים, ומתקשרים להורים לומר להם משפט אחד: מזל טוב, נכד בכור נולד לכם".
לעובדה שאת בהיריון לא היה משקל בהחלטה לקבל את הילד?
"אני לא בטוחה שזכרתי באותו רגע שאני בהיריון. מה גם שהנתונים בבדיקות הראו שרוב הסיכויים שההיריון עומד ליפול, כפי שאכן קרה".
ברגע אחד מתגייסת המשפחה של אסתי, ומבקשת שיחכו לה בעיר. אסתי ונעם מספיקים כבר לקנות צעצועים לבן הטרי שטרם ראו, וכשההורים מצטרפים הם יוצאים במסע קניות זריז שכולל את כל הציוד הדרוש לתינוק הרך. במהלך הלילה הופכת המשפחה המורחבת את אחד החדרים לחדר תינוקות, ובונה יש מאין משפחה חדשה. על הדלת כבר הספיקה מישהי לתלות שלט ברכה צבעוני, החברים מתכנסים גם הם ומרימים לחיים. ביומיים הקרובים יבקר הזוג את בנם פעמיים, ורק אז יורשה להביא אותו לביתו החדש. "אנחנו מגיעים למפגש עם מלאך קטן, נסיך אמיתי", אומר נעם. "אומרים לנו שזה גיל של חרדות מזרים, ושצריך להתחבר לאט, אבל מהר מאוד הוא מתחבר ושולח אלינו ידיים".
כמה זמן לוקח להרגיש שייכות אליו, לעכל את הכל?
"מרגע שהרחתי אותו והרמתי אותו ידעתי שהוא שלי", אומרת אסתי. "מיד".
"אי אפשר באמת לעכל בשלב הזה. אין זמן בכלל להכיל הכול”, אומר נעם. “זה אושר בלתי יתואר. אתה מגיע לפסגה של החיים. הכול משתנה בבת אחת. לא היו לנו תשעה חודשים להבין מה עומד לקרות. זה קרה ביומיים".
אחרי תהליך של חצי שנה שבו הילד מוגדר כבן אומנה למטרת אימוץ, הילד כבר נחשב סופית של המשפחה, ומקבל מספר זהות חדש, המקושר לשמותיהם של הוריו המאמצים ושם משפחתם. נתוני האמת יישמרו במשרד הרווחה, למקרה שהילד יבחר לפתוח את תיק האימוץ שלו כשיתבגר. "רק בשלב זה מותר לנו להגיש בקשה נוספת לאימוץ", מסביר נעם, "וזה בדיוק מה שעשינו. ברגע שאופיר היה שלנו בחותמת בית המשפט, הגשנו בקשה נוספת לאימוץ".
ארבע שנים וחצי חלפו מרגע שהוגשו הטפסים של משפחת נוימן ועד שהגיע הטלפון המיוחל. "חצי שנה אחרי הגשת הטפסים הוזמנו לפגישה ראשונה", מסביר איתי. "ואז התחילו המבדקים והאבחונים והמבחנים וכמובן הסדנה. מרגע שהסדנה הסתיימה, נשאר רק לחכות".
"זה מתח אדיר ויומיומי", חושפת נעמי. "זה יכול להיות בעוד יום וזה יכול להיות בעוד שנתיים. בסדנה מכינים אותנו לכך שתמיד יהיה זוג ראשון שיקבל את המתנה הזו, ותמיד יהיה מישהו שנגזר עליו להיות הזוג האחרון. זה תלוי לא מעט בדרישות שאנחנו מציבים. לנו למשל לא הייתה שום בעיה עם צבע עור או שלא יהיה יהודי, ולא ניסינו לבקש ילד שיהיה דומה לנו. אבל עם נכויות, למשל, קשה לי להתמודד. גם ביקשתי שיהיה תינוק ולא ילד מעל גיל שנה". במהלך התקופה חיברה נעמי תפילה מרגשת לאימוץ. "ראינו שאין דבר כזה, והיינו זקוקים לזה מאוד", היא מסבירה. "היא מורכבת בעצם מתפילות אחרות שקשורות לעניין".
הכיסופים לילד ואהבת האם והאב מתפרצים מכל שורה בתפילה יוצאת הדופן הזו: "...אלי שלי, אנא, עד שיגיע לפתח ביתנו שמור עליו מכל רע, עטוף אותו במידת הרחמים ותן רוח טובה לידיים המטפלות בו, שיהיו אלה ידיים דואגות ומחבקות. הסר ממנו כל צער, כאב ומחסור. מלך כל יכול, זרז את העומדים בשער ואת השופטים במשפט... תן בנו לב חכם ואוהב להיות הורים מאמצים ראויים, שנדע להתמודד מתוך יישוב הדעת ושמחה..."
נעמי מספרת שבמשך שנה שלמה הייתה צמודה לטלפון. "השיחה הזו יכולה להגיע בכל רגע. זה יכול לקחת ימים, וזה יכול לקחת שנים", היא אומרת. "את מוצאת את עצמך לוקחת את הטלפון למקלחת, לפגישות, לכל מקום, כל הזמן. בודקת, אולי עכשיו". ובכל זאת, את השיחה הזו נעמי החמיצה. "נעמי הייתה בשיעור ולא ענתה לפקידת הסעד", מספר איתי, עדיין מתרגש. "כששמעתי מי מדברת שאלתי מיד: זה הטלפון? והיא ענתה: זה הטלפון". איתי התחיל להסתובב במסדרונות הבית מפינה לפינה. לפקידת הסעד אסור למסור פרטים רבים מדי על הילד. הוא רק שמע שמדובר בתינוק מלוכסן עיניים, בן חצי שנה. הזוג מוזמן לבוא, להכיר אותו ולבדוק את התיק הרפואי שלו, כמקובל.
"התקשרתי לנעמי, והיא לא ענתה", אומר איתי. "אנחנו בצום, עשרה בטבת, והיא בכלל בשיעור. התקשרתי שוב, אז היא יצאה מהכיתה, שואלת אם זה משהו דחוף". "ואיתי עונה לי בשאלה: את אוהבת סושי?" צוחקת נעמי, "ואני אומרת לו: מה סושי? הוצאת אותי משיעור כדי לשאול אם אני אוהבת סושי? איתי ענה: את יושבת? ועוד לפני שהוסיף מילה, אני צעקתי: לא נכון! ולא היה לי בכלל איפה לשבת". כשאיתי סיפר לה שיש להם ילד מלוכסן עיניים, נעמי התחילה לרעוד בכל הגוף. "פחדתי שאני עומדת להתעלף, מה גם שהייתי עדיין בצום, אז קראתי לחברה שתבוא לשמור עליי", היא מספרת.
"נכנסנו לאחת הכיתות במקום, ושוחחתי עם פקידת הסעד שתספר לי כל מה שאפשר. כאוס מוחלט".
עוד באותו יום נוסעים לקנות ציוד לתינוק, דוחסים הכול לרכב הפרטי ועובדים חצי לילה בהרכבת החדר החדש לבנם יוני. אחרי שתי פגישות היכרות, כמתחייב בחוק בגיל זה, יוני הגיע הביתה. "יש מי שמרגישות חיבור מיידי לילד", אומרת נעמי, "כאילו בת קול יצאה ואמרה מילים חמות. אצלי זה לא עבד ככה, לא היו כינורות. ראיתי תינוק חמוד ואספתי אותו אליי. ומשם גדלנו יחד. בהתחלה חששתי נורא להתלונן, להגיד שאני מותשת, עייפה, שקשה לי להתרגל. כשגיליתי שזה קורה גם להורים ביולוגיים נרגעתי. העקרות הייתה חלק מרכזי אצלי, ופתאום ביום אחד אני צריכה להרכיב לעצמי זהות של אמא. אמרתי לעצמי, תרפי. קחי את זה בקצב שלך. הוא יהיה בסדר גמור".
במקרה של יוני נדרש גם הליך גיור להשלמת האימוץ. "עברנו שאלות גיור. משפחה דתית שצריכה לענות על שאלות על שמירת שבת", מחייך איתי. "מצד שני, לנעמי תמיד היה חלום להיות גיורת, לקבל עול מלכות שמיים מבחירה, כך שהיא התחברה לזה מאוד".
"נכנסתי עם יוני למים כשאני בחלוק עבה בשעת הטבילה", היא נזכרת. "זה היה מעין תהליך לידה מחדש מרגש מאוד. אני צריכה להרפות ממנו לרגע לחלוטין, ואז לאסוף אותו אליי. ופתאום אני שומעת איזו צעקה מיוחדת שאני לא מכירה אצלו. לי זה נשמע כמו צרחה של לידה".
כמו הזוג יצחקי, גם בני הזוג נוימן הגישו בקשה לאימוץ נוסף מיד לאחר שנחתם רשמית האימוץ הראשון. "כמה שהיה חשוב לי ילד ראשון, פי שניים היה חשוב לי שליוני יהיה אח", אומרת נעמי. "שלושה חודשים אחרי שאבא של איתי נפטר הגיע הטלפון השני. תינוקת סודנית קטנה בת ארבעה שבועות מחכה לנו. הפעם אפילו לא דרשו מפגשים מקדימים, רק לבוא ולקחת". יום רביעי בשבוע, פקידת הסעד מודיעה שלמחרת לא תהיה אפשרות לקבל את הילדה, לכן היא דוחה את הפגישה ליום ראשון. בשביל איתי ונעמי זו הייתה המתנה שאי אפשר לסבול. "אז נבוא לקחת אותה כבר היום", ענתה נעמי לפקידת הסעד, ולא העלתה בדעתה ש"היום" פירושו "ממש עכשיו". "השעה הייתה 11 בבוקר. בארבע אחר הצהריים כבר היינו עם רבקה בבית", אומר איתי. "לא היה עלינו אפילו סל־קל, כי לא היינו בבית. והיא רצתה שנפגוש אותה תוך שעה. מיד ארגנו סל־קל ונסענו לבית הילד, ופגשנו נסיכה יפהפיה עם עיניים גדולות ובורקות". כעת, שלוש שנים אחרי שהנסיכה נכנסה לחייהם, הם ממתינים בציפייה לטלפון השלישי.
"אחרי שמגישים בקשה לאימוץ נוסף, מצטרפים לסדנה לאימוץ ילד שני", מסבירה אסתי. "אם בסדנה הראשונה מדברים הרבה על טיפולי הפוריות ונפתחים לאט־לאט לאימוץ, בסדנה השנייה מדברים יותר על גידול הילד הראשון והכנה שלו לקראת הרחבת המשפחה. אחרי שהשלמנו את האימוץ השני, של אמיר המקסים שלנו, הגשנו בקשה לאימוץ שלישי. אמרו לנו שאין סיכוי, והתעקשנו להגיש בכל זאת. אחרי שני בנים הגיעה גם נסיכה ראשונה. בקשה לילד רביעי כבר לא העזנו להגיש, ודווקא אז פנו אלינו ושאלו עד כמה אנחנו מוכנים להיות פתוחים, כי הם רוצים להציע לנו הרפתקה". ההרפתקה הייתה תינוק קטן ומתוק להפליא, שחום עור ובעל צלקת בולטת במצחו. היום אסתי ונעם אפילו לא שמים לב שיש לו צלקת. "היינו בדיוק בתהליך לקראת אומנה", מספרת אסתי. "הרגשנו שכבר קיבלנו את המתנות שלנו, ועכשיו הגיע הזמן להחזיר ולתת משהו משלנו לעולם. ואז עלה רעיון האומנה. כשהסברתי את זה לפקידת הסעד, היא אמרה מיד: 'לא, לא, לנו יש ילד בשבילכם, אם תסכימו ללכת על זה'".
אחרי ארבעה ילדים, יש עדיין תקווה שיקרה נס ויבוא ילד ביולוגי?
"אני לא מוכנה לכסח את הגוף שלי בשביל זה", עונה אסתי. "יש לי משפחה בריאה וטובה. אני אשמח אם יגיע ילד טבעי, אבל לא אעשה שום דבר מעבר לזה".
"אני מאושרת במה שיש לי", מצטרפת נעמי לדברים. "בכל חודש מחדש יש איזו תקווה לילד, אבל בשום אופן לא אדחוף הורמון לגוף שלי. שולחן השבת שלי עוד יהיה עמוס ילדים, אבל לא בדרך הזו".
איך הסביבה מגיבה לצבעים השונים שמרכיבים את המשפחה שלכם?
נעמי: "כשיוני הגיע אלינו, אבא שלי אמר: 'כל ילד שתביאו יהיה הנכד שלי'. והוא אכן קשור מאוד ליוני. לצערי, עם רבקה קשה לו יותר. הדימוי של השחורים קשה וחסר היגיון. הנה עוד זירה להתמודד איתה. זירת הגזענות".
"יש איזה לחץ מהעובדה שרואים עליהם שהם ילדים מאומצים", מודה אסתי. "פחד אמיתי שיגידו שהוא מוזנח מכיוון שהוא מאומץ. מה שמותר להורים ביולוגיים אסור לנו, כביכול. אני לעולם לא אלביש את הילדים יום אחר יום באותו הצבע, שלא יחשבו שלא החלפתי להם בגדים. אני נלחצת ומתוחה שלא יעשו לנו סצנה בסופר, שלא ישכבו על הרצפה כי לא הסכמתי לקנות עוד ממתק. כבר קרה שמישהי ניגשה אלינו ואמרה: 'בואי, אני אקנה לו'. כאילו אני מסרבת לקנות לו ממתק כי הוא מאומץ. אבל מבחינתנו ההורות הזו היא הכי טבעית בעולם. כשאנחנו מטיילים בחוף הים עם הילדים אנחנו קולטים שכולם מסובבים את הראש, ולוקח לנו זמן להבין למה. אחת התגובות הנפוצות שחזרו על עצמן כשקיבלנו ילד חדש, היא: 'בעזרת השם, בזכות המצווה שעשיתם, הילד הבא יהיה שלכם! הילד הזה יפתח לכם את המזל!' מה זה, ילד או שרברב? מה זה 'יפתח את המזל'? מה זה 'הבא יהיה ילד שלנו'? זה הילד שלנו!"
"אנשים לא מצליחים להבין שזו הורות לכל דבר. אין ספק בתוקף ההורות. וזו הורות נפלאה", חורץ איתי.
"אמא זה היומיום. זה הטיטולים והצעד הראשון, החום שעולה והכביסות", אומרת נעמי. "האיחול 'שיהיה לכם ילד משלכם' לא מדבר אלינו. יש לנו ילד משלנו וגם ילדה. ואנחנו שלהם. אין פה שום מצווה מעבר למצווה שיש בכל סוג של הורות. כשאתם רואים אותנו ברחוב ומסתקרנים בגלל הבדלי הצבע, אתם שואלים 'הוא שלך?' ואנחנו עונים נחרצות 'כן', כי הם באמת שלנו. אם אתם רוצים לשמוע, תשאלו אם יש סיפור ונספר בשמחה. אבל אם תתחילו להתעקש עם שאלות כמו: 'באמת שלכם? רצינית? ממש שלכם?' אז כן, זה ממש שלנו. ואנחנו נחזור על אותה התשובה".
בניגוד למה שהתרגלנו לראות בסרטים, ילדי המשפחות יצחקי ונוימן לא יצטרכו להגיע לרגע שבו הם מתיישבים מול ההורים ומגלים בדרמטיות שהם ילדים מאומצים, ולא רק בגלל צבע העור. "הגישה היום היא שלא מסתירים מהילדים את האמת הזו", מסביר איתי. "מרגע שקיבלנו את יוני, בנינו לו חוברת שמטרתה ליצור רצף סיפורי של ינקותו, עוד מהימים שלפני שזכינו בו. יש בחוברת תמונות של המיטה הראשונה שלו בשירות למען הילד, תמונות מהמפגש שלנו איתו, ותמונות נוספות מהשנה הראשונה שלנו, יחד עם משפחה וחברים. הילדים גדלים לתוך ההבנה שהם נולדו אחרת, שהם ניתנו לנו במתנה".
"כשיוני מגיע לתמונות מתקופת השירות למען הילד, הוא תמיד דומע", מוסיפה נעמי. "פעם הוא אמר לי: אני לא יודע למה אני בוכה כשאני רואה את זה".
"זה לא תמיד קל לי", מודה נעם. "הייתי שמח שייתנו קודם כול קצת זמן להיקשר ואז נספר להם, אבל זו המדיניות היום".
"הילדים באמת גדלים לתוך זה, אבל זה לא שהם חוזרים הביתה ואנחנו שואלים: איך היה בבית הספר, ילד מאומץ?" אומרת אסתי. "זה משהו שיודעים אותו, אבל לא מעסיק אותנו כל הזמן".
מה המסע הזה עושה לקשר ביניכם?
איתי: "הקשר התחזק מאוד. היינו מאוד לבד, הכול עברנו ביחד: בוכים ביחד, מתרגשים ביחד, צוחקים ביחד".
"זה בעצם החלק הכי אהוב עליי במסע הזה", מאשרת נעמי. "החיבור שזה יצר בינינו. האחיות בבית החולים היו אומרות לאיתי: די, לך הביתה. והוא היה עונה: זה הבית שלי, היא פה".
אסתי ונעם מתארים מציאות קצת אחרת. "הטיפולים הקשים לא מקלים על הזוגיות", מודה אסתי. "הגוף מפוצץ בהורמונים, המתחים עוטפים את חיינו מכל כיוון. הרומנטיקה מחוסלת באחת והכול מתוכנן להפליא – זמנים, שעות, זמן ביוץ. הכול משימתי ומכוון מטרה. אי אפשר להפיל את הכאב על כולם, וזה נשאר בתוכנו ומכביד".
"כדי להתחמק מהכאב הזה ומהמתחים אתה שוקע בעבודה במקום בבית", אומר נעם, "ואתה משלם מחיר יקר. אבל בסופו של דבר מתגברים ומשקמים את עצמנו".
היום אסתי ונעם מייעצים לכל מי שמעוניין לשמוע. כך גם התחברו לנעמי ולאיתי. "אני רואה אנשים שעדיין רצים ומתישים את עצמם מטיפול לטיפול, ומבחינתי הם תקועים", אומרת אסתי. "אני מסתכלת על הבחורה שהייתי אז, ולא מאמינה שבזבזתי ככה את החיים שלי, שהרסתי לעצמי את הבריאות. ובשביל מה? כדי שהסרטן יגיע מוקדם יותר? אני צופה בטלוויזיה באורלי וגיא, ומתה להרים אליה טלפון ולהגיד לה: די! את הורגת את עצמך! לכי על אימוץ!"
"יש גם מרכיב של זמן", מגלה איתי. "באימוץ אסור שהילד יהיה צעיר מההורים ביותר מ־38 שנים. אם תחכו יותר מדי ותדחו את האופציה הזו עד לרגע האחרון, יכול להיות שתפסידו אותה. תהליך האימוץ הוא תהליך של שנים. אל תפספסו. אל תוותרו על המשפחה שלכם".
"התפיסה החברתית היא שאם הלכת לאימוץ, נכשלת", מתאר נעם. "וזו טעות איומה. המוסד הרבני ברובו לא מעודד אימוץ, החברה לא מעודדת אימוץ. אנחנו פה כדי לצעוק לאחרים: תפתחו את עצמכם, תחשבו אימוץ. לכתחילה, לא בדיעבד. הילדים האלה צריכים בית, ואתם צריכים אותם. כשאתה מגדל ילד, הוא חלק ממך. הקשר ביניכם מתקדש".
"הילדים האלה חתומים משמים על שמנו", מחזקת נעמי. "כמו שאיתי ואני לא נולדנו ביחד, אבל אנחנו זוג משמים, כך גם הנשמות של הילדים האלה באו דווקא אלינו משמים, גם אם גנטית הם נולדו אחרת. ראיתי פעם ספר משפחתי שהכינו לכבוד ראש משפחה שמלאו לו שבעים שנה. באחד העמודים היה עץ משפחתי רב ענפים, אבל אחד הענפים היה קצר וקטוע. זוג וזהו. בלי ילדים, בלי המשך. המראה הוויזואלי הזה היה אגרוף לבטן. ואז חשבתי לעצמי: לענף שלי יש המשך. הוא לא קטוע. אני רואה המון מאיתי ביוני. השילוב הזה של אומץ ורגישות, זה עובר. מה זה משנה אם זה עובר בגנים או דרך הגידול המשותף?"
"אסתי תמיד אומרת שהבנים שלנו דומים מאוד למשפחה שלי", אומר נעם. "אפילו בתנועות הגוף, בתגובות. הנסיכה שלנו, מיכל, דומה לאסתי. אי אפשר להסביר, אבל ככה זה. ברור שאלוהים שלח אותם אלינו בכוונה. זה החיבור הנכון. אנחנו שונים בצבעים, אבל גם אסתי ואני שונים בצבעים, אז מה? אני כהה עור, וזה דווקא מתחבר לי לבנים. יחד אנחנו מתמודדים עם תגובות ועם תחושת הנחיתות שיש מאחורי זה. חשוב לי לעבור עם אופיר את ההתמודדות הזו. זה משהו שמשותף לשנינו".
השנים יחלפו ויבוא יום שבו המשפחות תצטרכנה להתמודד עם סוגיית פתיחת תיק האימוץ. אבל החושים ההוריים
"אצלנו הילדים מגלים עניין משתנה בסוגיית האימוץ", אומר נעם. "אופיר לא אוהב להתעסק בזה, אמיר מתעניין הרבה יותר. מיכל סקרנית להבין: 'אז באמת לא הייתי בבטן של אמא?' ורועי עוד קטן. מתרוצץ ושמח ולא שואל".
בשעת ערב מוקדמת נפגשות משפחות נוימן ויצחקי לצילום משותף. חגיגה משפחתית צבעונית ונפלאה מתרחשת על הדשא בגינה. רבקה כועסת על יוני שלקח את הכדור, איתי ונעמי צוחקים בחדווה, דוחפים עוד חתיכת גזר ליוני, מנגבים את האף לרבקה הקטנה. ילדי משפחת יצחקי רצים קדימה ומטפסים על העצים. אסתי ונעם מתחילים לארוז את הבייגלה ואת כוסות המיץ. אי אפשר לטעות בהם, הם משפחה. בדרך הביתה אני מתעכבת רגע, מביטה בתלת־אופן זרוק בצד הדשא ובנעליים קטנות שהונחו בצד לאוורור. איכשהו התמונה הקטנה והפשוטה הזו מצליחה להעלות לי דמעות בעיניים.כמו במבט חטוף למסע שלם וארוך, שזר יוכל רק להציץ אליו אבל כנראה לעולם לא להבין באמת. תמונה של בית עם אבא ואמא וילדים, שמבקשת לצעוק: אפשר גם אחרת.
אקו"ם