"כולם מפחדים מהילדים המכשפים אצלנו בקונגו"
מספרים עליהם שחנקו את הוריהם, אכלו את הלבבות של אחיהם או גורמים במזיד לאיידס ופוליו. אלפי ילדים בקונגו שמואשמים ב"מעשי כישוף" – מומתים, ננטשים או נלקחים לכנסיות
השעה הייתה אחרי חצות בקינשאסה, בירת הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, אולם הטקס רק התחיל. הכומר, פייר פינדה בואנה, לבש חולצת כפתורים כחולה פשוטה. הבד שלה נצץ כאשר הוא נע במרכז החדר – מקרין ניסיון וביטחון עצמי. במשך כמעט שעה, פינדה הוביל את הקהילה שלו בשירים ובמזמורים, והלהט בכנסייה התעצם והלך. ואז הוא הטיף בנושא האירוע המרכזי שכל הנוכחים באו לחזות בו: גירוש שדים.
שארל, ידיד שלי מקונגו שביקש לא להזדהות בשמו האמיתי, תרגם לי את דבריו של פינדה מלינגאלה – השפה המקומית – לצרפתית. אולם הצעקות, מחיאות הכפיים והיללות החרישו לעתים קרובות את קולו.
פינדה החל לתאר שד שחי בגופה של אישה שעמדה לפניו, אך כמעט לא הצלחתי לראותה דרך הקהל הרב: "הוא תוקף את הלב. הוא תוקף את הבטן. הוא מכה מהר יותר מחץ". הוא קרא לשד, ביקש לדעת מדוע הוא רוצה להרוג את האישה.
נשמע קול נפץ במגע החשמלי – הצלחתי לקלוט את אחד מעוזרי הכנסייה רוכן מעל קופסת נתיכים בכניסה האחורית – והנורה המשתלשלת מעל פינדה כבתה. האור המועט הגיע מפינות החדר, צהבהב וזוויתי. לפתע, האישה התמוטטה על הרצפה והחלה לצעוק. הקהל התגודד סביבה בעוד היא מתפתלת ומקשיתה את גבה.
"היא אומרת", אמר לי שארל, "שהרוח רוצה להרוג אותה בשנתה כי היה לה עתיד טוב. הרוח רוצה להשמיד את התקווה שבה".
פינדה דיבר בקול מצווה וסמכותי, והאישה ענתה בדיבור מהיר ועתיר עיצורים. השד דיבר מגרונה של האישה, אמר שארל, והתנגד לגירושו. פינדה חזר ואמר "גאולה" שוב ושוב, וקולו הדהד ברמקולים של הכנסייה. הנורה המרכזית נדלקה שוב כאשר הוא הצביע על האישה וציווה על השד לצאת. הנוכחים הצטופפו עוד יותר, זרועותיהם מונפות. בכל פעם שהשד אמר לפינדה שהוא לא מוכן לצאת, הכומר הרים את קולו והקהל זעק בקריאות לישוע.
לפתע, הקהל השתתק. האישה עצמה את עיניה. אלה שעמדו קרוב אליה רכנו ונגעו בה תוך שהם מתפללים. ברקע, הקלידן מתזמורת הכנסייה ניגן כמה אקורדים רגועים בסינתיסייזר.
גירוש השדים היה חוויה סוריאליסטית למתבונן מן החוץ שניצב בקרב עדת מאמינים – הצצה מטלטלת אל טקס שבעבור רוב הנוכחים בחדר היה טקס כנסייתי טיפוסי. ואולם הדבר המדהים ביותר בסצנה הזאת היה שעל אף זעקותיו של השד, ונוכחותו של הרוע, הקהל לא הפגין כל פחד כלפי גירוש השדים, אלא רק התלהבות.
לעומת זאת, הם היו מוטרדים מקבוצה של ילדים שהתגודדה באחת הפינות של החדר. מדי פעם, חבר קהילה העיף מבט לעבר אותם ילדים בפינה האפלולית, שרובם ישנו. איש מלבד עוזריו של פינדה לא התקרב אליהם.
שארל הוא אדם משכיל ובוגר אוניברסיטה, צעיר אדוק באמונתו בשנות השלושים לחייו שהכרתי כשעבדתי על ספר שכתבתי. הוא הסכים לשמש לי כמדריך בכנסיות של קינשאסה, אך היסס לבוא באותו הערב כי הוא ידע שהילדים יהיו שם. יהיה להם חלק מרכזי בסיום הטקס, הוא הסביר: פינדה יגרש מהם את הרוחות הרעות, ואלה מסוכנות ביותר כאשר הן מקננות בגוף צעיר.
לפני הטקס, כאשר אנשי הקהילה המתינו על דרך העפר שמחוץ לכנסייה, שארל נראה מתוח, ידיו שלובות וכתפיו מכונסות. בשלב מסוים, אחד מעוזרי הכנסייה יצא החוצה ותחב את רגלו לתוך תלם בין דרך העפר לבין קצה תעלת ביוב מבטון, כשהוא דורך על מה שנראה כערימת סמרטוטים. לפתע ילד הזדקף; הוא ישן ליד תעלת הביוב והיה מכוסה עפר ולכלוך.
האנשים בקהל נרתעו לאחור ובהו בעיניים פעורות לרווחה. העוזר דחק בילד, בן חמש או שש לכל היותר, אל תוך הכנסייה. הילד הלך ככל ילד מנומנם למחצה, מתנודד בכתפיים שמוטות. נעל מתפרקת נשמטה מכף רגלו והוא עצר לבעוט בה שוב ושוב עד שהצליח להכניס לתוכה את רגלו. הנוכחים פינו לו את המעבר.
שארל נסוג לאחור ואחז בזרועי. הוא קרב אל אוזני ולחש, "זה ילד-מכשף".
בשנתיים האחרונות, במהלך כמה ביקורים בקינשאסה, שמעתי שמועות מפחידות אודות ילדים שחנקו את הוריהם בשנתם או אכלו את הלבבות של אחיהם; שמועות על נחילים של ילדים שמעופפים בשמי הלילה, גונבים כספים או גורמים במזיד למחלות כגון איידס ופוליו.
ילדים אלה, כך אומרים האנשים, הם מכשפים. כוחות אפלים נכנסו לגופם, והם גורמים להם לבצע מעשים מרושעים, ואפילו רצחניים. כדי למנוע מהילדים המכשפים הללו לבצע מעשים רעים, כך סיפרו לי האנשים, המשפחות שלהם צריכות לנדות אותם והחברה צריכה להתרחק מהם. לחלופין, יש לקחת אותם לכנסייה – 80 אחוזים מתושבי קונגו הם נוצרים – ושם כומר יכול לבצע בהם גירוש שדים בשם האל.
"כנסיות התחייה" הפופולריות של קונגו – שם כולל לכתות שהן שילוב של אמונות פנטקוסטליות, כריזמטיות ונבואיות יחד עם אמונות טפלות מקומיות לגבי מאגיה שחורה – שמחות מאוד לשתף פעולה.
ואמנם, ההיסטריה סביב ילדים מכשפים יצרה ציד מכשפות מפחיד, שתוצאותיו הרסניות. על פי יוניצ"ף, בשנת 2013 מספר הילדים שהואשמו בכישוף בקונגו "הגיע לאלפים".
אנשים שחווים קושי (מחלה פתאומית, פיטורים מעבודה, מות קרוב משפחה) מחפשים ילד שאפשר להאשים, ומוצאים אותו בתוך משפחתם שלהם. חלק מהילדים הללו מומתים, אבל הרבה יותר ילדים ננטשים ונאלצים להצטרף לעשרות אלפי ילדי הרחוב בקינשאסה. לחלופין, הם נגררים אל הכנסיות, שם ייתקלו בסבל רב עוד יותר.
על פי ארגון "משמר זכויות אדם", הילדים הנחשבים מכשפים שנלקחים אל הכנסיות אינם מקבלים מזון ומים, מלקים אותם עד שהם מתוודים, או שמנצלים אותם מינית. "יותר מאלפיים כנסיות מבצעות טקסי גאולה בקינשאסה לבדה", כך מדווח הארגון. בדומה לכך, דו"ח של מחלקת המדינה של ארה"ב לשנת 2013 על קונגו מתאר "גירושי שדים בקרב ילדים שמואשמים בכישוף, לרבות בידוד, הכאה והצלפה, הרעבה והאבסה בכפייה של חומרים משלשלים".
תופעה זו איננה תופעה יחידה במינה. אף כי קשה לכמת במדויק, יוניצ"ף מצא עלייה בהאשמת ילדים בכישוף ברחבי תת-סהרה באפריקה. אולם הבעיה כה בולטת בקונגו – בקינשאסה וגם במקומות אחרים – עד כי בשנת 2009 המדינה חוקקה חוק שאוסר להאשים ילדים. עד כה, לא נראה שלחוק הייתה השפעה מרובה.
כותבים ואנתרופולוגים רבים, כגון מייק דיוויס בספרו "פלנטה של שכונות עוני", מסבירים את מה שמתרחש בקונגו כתוצר של עוני: משפחות שאינן מסוגלות להאכיל או לספק את צורכי הילדים מאשימות אותם בכישוף כדי להיפטר מהם.
חלק מהפעילים בקונגו מתארים את הבעיה במונחים דומים. "לדעתי זה טריק כדי שהמשפחות יוכלו להיפטר מהם", אומרת בראיון מארי מרגריט דז'וקאבה מ"רשת מחנכים למען ילדי רחוב", "בעיית הילדים המכשפים קשורה למצב הכלכלי. זה תירוץ כדי לסלק את הילדים".
אולם הסבר זה של עוני ונוחות אינו מניח את הדעת; הוא אינו מסביר כיצד המצב החברתי הקשה בקונגו – מדינה שבה תוחלת החיים עומדת על 50 שנה והתמ"ג לנפש הוא סביב 300 דולר – משתלב עם הדת. כנסיות התחייה, מנהיגיהן והאמונות הקיצוניות שהם מטפחים מציעות לאנשים דרך להתמודד עם מקום כמו קינשאסה. בירת קונגו, שכונתה "קין היפהפייה" בעידן הקולוניאלי – על שכונות העוני המתפשטות שלה, החולי, פליטי המלחמות והיעדר ההזדמנויות לשיפור – מכונה עתה "קין פח האשפה".
נראה כי תושבי קינשאסה מחפשים מראית של שליטה בחייהם: דרך להבין אותם, לנווט אותם, להיפטר מן הצד השלילי שבהם. למרבה הטרגדיה, האמונה הדתית שמבטיחה הגנה מפני הרע – ואשר נועצת את שורש הרע ביצורים פגיעים כילדים – הפכה להיות התשובה.
תולדות הדת בקונגו כרוכות בהשקפות עולם מתנגשות ואז מתמזגות. האמונה ברוחות ובמאגיה מעוגנת במסורות הבאנטו, העמים שהחלו להתפשט ממה שנמצא היום בדרום-מערב ניגריה אל מרכז אפריקה לפני אלפי שנים.
לאחר שהפורטוגלים הביאו את הנצרות הקתולית אל חופי קונגו בסוף המאה ה-15, האמונות המסורתיות התקיימו לצד הנצרות. רבים מתושבי קונגו פקדו את הכנסיות אך עדיין המשיכו להיעזר ברופאי אליל להדרכה ולריפוי. השינוי התרחש לצד שורה של משברים חברתיים וכלכליים קשים: סחר העבדים ולבסוף שלטונו של מלך בלגיה ליאופולד השני, שאנשי ממשלו הפכו את אוכלוסיית קונגו לעבדים בתעשיית הגומי והשנהב.
אף כי האוונגליסטים הפנטקוסטלים המערביים הראשונים ביקרו בקונגו כבר בתחילת המאה העשרים, גל גדול יותר הגיע בתום תקופת הקולוניאליזם, ואלה הבטיחו קשר ישיר יותר בין האל לבין המאמינים, וכן את הכוח שבריפוי האלוהי. "המאמינים הפנטקוסטלים רואים את תפקיד הריפוי כבשורה טובה לעניים ולמדוכאים", כתב אלן אנדרסון, מומחה לדתות מאוניברסיטת ברמינגהם. טיפוח "סימנים ונסים", הוא מציין, "הוא זה שהוביל לגידול המהיר של כנסיות פנטקוסטליות בחלקים רבים של העולם".
ואולם, כמו מסורות נוצריות אחרות בקונגו, השפעת הפנקטוסטליזם דוכאה בימי שלטון הדיקטטורה של מובוטו ססה סקו, ששלט מ-1965 עד 1997. מובוטו, שזכה לתמיכת ארה"ב בימי המלחמה הקרה, בזז את עושר המינרלים של ארצו והפקיד את רווחי המדינה בחשבונות בנק שוויצריים, אולם הוא גם מנע השפעות מערביות על התרבות של קונגו. הוא אסר את השימוש בשמות נוצריים והדגיש את האמונות האפריקניות המסורתיות. התשלומים שהעביר לרופאי אליל היוו כ-3% מסך התקציב הממשלתי (יותר מכלל תקציב משרד הבריאות). במשחקי הגביע העולמי בשנת 1974, הוא אפילו שיגר מטוס מלא ברופאי אליל כדי שיטילו כישופים על יריבי ארצו (הנבחרת של ארצו נחלה הפסד צורב).
כאשר מובוטו הסיר לבסוף את המגבלות על פעילות הכנסיות בשנת 1990, הפנטקוסטליזם החל להתפשט בעוד המרקם החברתי של קונגו התפורר והלך. הייאוש הכלכלי ואי-השקט הפוליטי החלו לתת את אותותיהם עם נפילתו של מובוטו מכס השלטון, ועד מהרה המדינה נקלעה למלחמה עם שבע משכנותיה, ביניהן רואנדה, אוגנדה ואנגולה. הביקוש העולמי למשאביה של קונגו, כגון זהב, יהלומים וקולטן – מחצב שמשמש לפלסטיק של מכשירים אלקטרוניים – מימן את המלחמה שבה נהרגו יותר מ-5 מיליון בני אדם, רובם בשל מחלות ורעב.
מאז, המאבקים והעוני ממשיכים להכות בקונגו. כיום בקינשאסה, בין שמונה לעשרה מיליון בני אדם (האומדנים משתנים והמפקדים אינם מעודכנים) מתגוררים בשכונת עוני עצומת ממדים (מגה-סלאם), והם מצויים בסכנה יומיומית.
החיילים והמשטרה דורשים דרך קבע דמי חסות מהעניים, שבקושי מצליחים לגייס כסף כדי לאכול; מוניות רעועות שמכונות "רוחות המתים" דוהרות בפראות בדרכים, מבלי להתחשב כלל בהולכי הרגל; וכנופיות מאורגנות של צעירים שמכונים "קולונאס" – מילה פורטוגזית שפירושה טור צבאי – פושטות על שכונות העוני בלילות. מחלות כגון איידס, כולרה, טיפוס, קדחת צהובה, דלקת כבד, שחפת ודיזנטריה משתוללות ברחבי קונגו.
לדברי חוזה מבואזולו בזונזי, חוקר מדע המדינה מאוניברסיטת קינשאסה, החיים האכזריים בקונגו יצרו את התנאים האידיאליים לשגשוגן של כנסיות התחייה, מנוכחות מוגבלת בשנות התשעים של המאה הקודמת ועד לפריחה הכה-בולטת בימינו (בנסיעה לעת ערב ברחבי קינשאסה אפשר להבחין בכנסיות תחייה רבות בנויות למחצה, ואפשר להבחין בקהילותיהן דרך הקירות הבלתי גמורים. שמונה מתוך 13 תחנות הרדיו הדתיות בעיר הבירה שייכות לכנסיות התחייה, וכך גם תשע מתוך 11 תחנות טלוויזיה נוצריות).
לטענת בזונזי, כנסיות התחייה, שהודפות את ניסיונות הטלת המרות ומציעות סולידריות ופעולה באמצעות אמונה, חייבות את הפופולריות שלהן לחיפוש של העם בקונגו "אחר זהות, להישרדותן של אלפי נשמות מיואשות אל נוכח הקשיים והנסיבות הכלכליות-חברתיות והפוליטיות הלא-יציבות".
הפופולריות של הכנסיות נזקפת גם לזכות האמונה בת-הכלאיים שהן מציעות. כמרי התחייה נאחזים
בשביבי אמונה חסרי עקביות, אך הם מושכים אחריהם מאמינים שמחפשים שינוי וגם מסורת בחייהם.
הכנסיות מיזגו את אמונת הבאנטו שרוחות יכולות להשפיע במישרין על עניינים ארציים יחד עם הדוקטרינה הפנקטוסטלית של רווחה רוחנית: השטן מנסה להרוס את הנשמות, והנוצרים חייבים להיאבק בשטן בעזרת האמונה.
ואולם מה שנשמט מהמסורת של הבאנטו הוא הרעיון, שתיאר האנתרופולוג הבריטי ויקטור טרנר, שלפיו הסובלים יכולים ליישב את הבעיות הפוקדות אותן עם הרוחות המשפיעות עליהם. ואכן, משום שהרוחות הן האשמות בסבל, על פי האמונות העכשוויות, על המאמינים לרדוף את בני האדם שהן שוכנות בהם ולהבריח מתוכם את השטן.
וכך, אנשים מחפשים מטיפים שניחנו ב"משיחת הקודש" - יכולת מוכחת לרתום את כוחו של האל כדי להתגבר על תחלואים וצרות. כאשר מתפשטת שמועה אודות מטיף שהצליח לרפא עיוור, שגרם לנכה ללכת או שסייע למישהו למצוא עבודה – "משיחת הקודש" פועלת גם בתחום הכלכלי – אנשים מתחילים לנהור לכנסייתו. "הבשורות הטובות באפריקה, מצהירים המטיפים הפנטקוסטליים, הן שהאל נענה לכל הצרכים של האנשים, לרבות ישועה רוחנית, ריפוי גופני ושאר צרכים חומריים", כתב אנדרסון.
פינדה, המכונה "הנביא" בפי צאן מרעיתו, ידוע כבעל כוחות ריפוי אדירים. כשביקרתי שם, עלון שנתלה על הקיר החיצוני של הכנסייה שלו הבטיח מרתון בן 14 יום של "נבואה וגאולה" והציג תמונות של פינדה שמרפא אנשים מתחלואיהם. רבים מהנוכחים בקהל באותו טקס חצות היו כחושים וחולים למראה; חלקם נשענו על קביים, ופניה של אחת הנשים היו מכוסים בפריחה. פינדה הבטיח לכולם שחרור ממחלות וסבל, אם רק יאמינו אמונה שלמה באל.
"עליכם להיאבק בחייכם", הוא קרא, "אלוהים אינו שם את מבטחו ברופאים. הוא אינו בוטח ברופאים משום שיש להם מגבלות. האמינו בנצח. הרופאים אינם יכולים לרפא אתכם. רק הנצחי יכול".
אולם לא יכולת הריפוי לכאורה היא זו שזיכתה את פינדה בהערצה שרוחשים כלפיו. "הכמרים בעלי משיחת הקודש הרבה ביותר", כך הסביר לי שארל, "הם אלה שיכולים לגרש את השדים מהילדים המכשפים".
ילדים-מכשפים הפכו לקיבעון לאומי לא מעט משום שכנסיות התחייה מאשימות ומגנות אותם כשורש כל הרע. יש תיאוריות רבות סביב כישוף בקינשאסה, אך כנסיות רבות רואות בילדים גורמים מושלמים לרוחות הרעות הזורעות הרס בעולם. אי אפשר להתעלם מהם, כי יש רבים כל כך. וכאשר הרוחות פולשות לגוף הילדים, הן לא רק גורמות סבל וכאב אלא הופכות אותם למכשפים, שמסבים נזק וסבל לאחרים מאחורי החזות התמימה של גיל צעיר.
"ילדים מכשפים מפחידים את האנשים משום שאנו לא יודעים מתי הם יפעלו ובאיזה כלי נשק הם ישתמשו. כולם, כולם מפחדים מהם", אמר שארל.
ואכן, הילדים מצויים בכל מקום, זקוקים לעזרה ולטיפול מצד המשפחות, המדינה והכנסיות – שאינן מסוגלות לספק זאת. בקונגו שיעור פריון גבוה מאוד – שישה ילדים לאישה – והגיל החציוני במדינה בשנת 2010 היה 17 בלבד, על פי נתונים סטטיסטיים של האו"ם. ובקינשאסה במיוחד, ישנה אוכלוסייה עצומה של ילדים חסרי בית. דז'וקאבה מ"רשת מחנכים למען ילדי רחוב" אומרת שלפי נתוני סקר משנת 2010, כ-20,000 ילדים חיים ברחובות קינשאסה – בעוד שב-2007 הנתון עמד על 13,000. בשנת 2011, יוניצ"ף העריך שהמספר עמד על 30,000. ילדים אלה מכונים "צ'ג", קיצור של צ'ה גווארה, בגלל הקשיחות שנדרשת מהם כדי לשרוד.
אולם הרגישות שלהם והימצאותם בכל מקום הופכת את הילדים הללו גם למטרות קלות, שעירים לעזאזל. כמו בציד המכשפות בליבוי דתי שהתרחש באירופה ובאמריקה לפני מאות שנים, שם רדפו אלמנות או נשים שחיו בגפן, ייתכן שילדי קונגו מואשמים בכישוף משום שהם החברים החלשים והפגיעים ביותר בחברה.
ייתכן גם שחלק מהם מואשמים משום שבסבלם או במאמציהם לדאוג לעצמם, הם מסמלים את התפרקות המשפחה וקשרי הקהילה שנכפו על קונגו במשך עשורים ארוכים של מאבק. האנתרופולוג הבלגי פיליפ דה בק תיאר את ילדי קינשאסה כ"צמתים האנושיים שבהם השברים של העולם האפריקני השרוי במעבר באים לידי ביטוי".
על פי יוניצ"ף, אנתרופולוגים וארגונים בינלאומיים ומקומיים, כמעט כל דבר עלול להצית האשמה בכישוף: לא רק מחלה, מוות או אובדן אחר בתוך המשפחה, אלא גם הרעב או המחלה של הילד עצמו – ואפילו התפתחות מוקדמת או התקף כעס של מתבגרים.
ארגון "הצילו את הילדים" דיווח שהסימנים כוללים "לכלוך, שפתיים או עיניים אדומות, חירשות, כיעור, גוף צעיר עם פנים מבוגרות, אפילפסיה"; ילד "לא מסודר, מרדן, עצוב, סובל מפיגור שכלי, לא מנומס, מלא שנאה, מסתורי, חצוף, מהיר חמה, סורר"; והתנהגויות כגון "לא ישן בלילה או ישן לא טוב, אוכל הרבה... מרטיב במיטה, עושה את צרכיו בבגדיו, מדבר אל עצמו, הולך בשנתו, אוסף פסולת, משוטט, לא לומד, יוצא מהבית גם כשהוא חולה".
על פי רוב, לילדים אין דרך למחות כנגד ההאשמות ואין להם יותר מדי מקומות שבהם יוכלו לבקש עזרה. הממשלה נוהגת יותר כאויב מאשר כידיד. בשנת 2013, היא פתחה במבצע שנקרא "ליקופי" (מהלומת אגרוף בשפת לינגלה) כדי לאתר עברייני נוער שחיים ברחובות; על פי הדיווחים, לפחות 20 בני אדם, מהם 12 ילדים, נהרגו. יוניצ"ף, שלדבריו 70% מילדי הרחוב שמקבלים סיוע מתכניותיו מואשמים בכישוף, מספק סיוע למקלטים המקומיים, לבתי יתומים, לתכניות הכשרה מקצועית ולמרכזים שמשלבים את הילדים במשפחותיהם בחזרה. אולם יש יותר ילדים נזקקים מכפי שהמשאבים מספיקים לסייע.
ילדים רבים שמואשמים בכישוף מוצאים מקלט בכנסיות משום שאין להם אפשרות אחרות או משום שהם מאמינים במה שנאמר עליהם והם מבקשים עזרה – ולמרבה האירוניה הם מבקשים אותה דווקא במוסדות השותפים ליצירת סבלם. שוחחתי עם עשרות ילדים המואשמים בכישוף בקינשאסה, ורובם נראו מבולבלים כאשר נשאלו אם הם מאמינים שהם אחוזי כישוף. כמה מהם פשוט אמרו שלא, אבל אחרים אמרו שנראה שכן כי כך אמר הכומר. רובם חיפשו מבוגר בקרבתם כדי שינחה אותם איך לענות.
כשהילדים מחפשים עזרה בכנסיות, הם מסתכנים. כנסיות התחייה לא רק נוטלות חלק פעיל בליבוי הפחדים בנוגע לילדים מכשפים; הן גם מרוויחות מכך – כאשר ההורים משלמים להן כדי שיבצעו גירוש שדים בילדיהן וכאשר בני הקהילה באים לחזות במופע. וככל שהכנסיות מרבות לבצע מעשי התעללות, כך גואה הפופולריות שלהן.
תושבים מקומיים סיפרו לי על כמרים שמגרשים רוחות רעות על ידי יריקה אל תוך פיהם של הילדים או טפטוף שעוות נרות כנסייה על גופם עד שהם מתוודים. על פי הדיווח, אחד הכמרים אילץ ילד לעמוד בחדר חשוך במשך ימים שלמים, מבלי לאפשר לו לשבת, ואז הכריח אותו לשתות שמן זית עד שהקיא. הכומר בחן את הקיא כדי לראות אם הוא מכיל בשר אדם או כסף – סימנים לכישוף לכאורה.
ואולם, כמרים אחרים מציעים מקלט. בכנסייה ובית היתומים "הלב והידיים של ישוע" פגשתי את הכמרים ז'רום אנטו קשאלה ושיום בוקאסה שידישה. הם סיפרו לי על הילדים שהם מגנים עליהם, לרבות ילד אחד שהוריו האשימו אותו במחלה שקטלה את אחיו, ובכך שאכל את לבו של אחיו.
ההורים היכו אותו, קשרו אותו וחתכו שוב ושוב את עורו בסכין בניסיון לגרום לו להתוודות. בסופו של דבר, הם לקחו צמיג מערימת פסולת, הניחו אותו מעל גופו של הילד והציתו אותו. הוא נכווה קשות עד שהצליח להיחלץ ולהימלט. כיום הוא לומד לקראת קבלת תעודת הסמכה כמכונאי.
ועם זאת, נראה כי נכונותם של הכמרים לסייע לילדים המואשמים בכישוף לא תמיד עולה בקנה אחד עם אמונותיהם הדתיות. כאשר שאלתי את קשאלה ושידישה האם הם נתקלו אי פעם בילדים מכשפים באמת, הם הביטו זה בזה באי נוחות גלויה. "טוב, הייתה ילדה אחת", אמר קשאלה, "היא הקשתה עלינו מאוד, עד כי בשלב מסוים היא הרגה ילד אחר. היא התחילה לתת לאחרים אוכל מורעל עד שאחד מהם מת".
שארל, שהיה אתי, הנהן בראשו בהסכמה בהבעה רצינית. בסופו של דבר, הכמרים הגיעו למסקנה שאי אפשר להציל את הילדה הזאת, ולא הייתה להם ברירה אלא להוציא אותה מבית היתומים ולהחזירה למשפחתה, שרדפה אותה מלכתחילה.
אחרי כמה שעות של טקס לילי מלא להט, כאשר פינדה קרא לבסוף לחמישה ילדים שישבו בשקט בפינת החדר, הנוכחים השתתקו. חברי הקהילה לא נדחקו פנימה כמו בגירוש השדים שהתבצע קודם לכן, אלא נסוגו לאחור. אני עצמי הייתי במתח, וחשבתי על כל הסיפורים על גירושי שדים אכזריים.
אבל הנביא היה עדין, ועודד את הילדים לדבר. הם השפילו את מבטם ונמנעו מיצירת קשר עין עם הקהל. בזה אחר זה הם דיברו בשקט, קולותיהם נשמעים רק בקושי דרך המיקרופון של פינדה; הוא השלים את דבריהם. ילדה בת עשר הסבירה שלאחר מותה של אמה, אביה האשים אותה.
ילד בחולצה של ג'ורג' הסקרן מלמל שהוריו מתו ובני משפחתו האחרים האשימו אותו שאכל את לבבותיהם. ילד רזה כבן 12 בחולצת פסים לבנה, ידיו משולבות וכפות ידיו תחובות בבתי השחי, סיפר שהוריו אמרו לו שהוא מכשף ונטשו אותו לבדו בקינשאסה; הוא מתפרנס עתה ממכירת שקיות ניילון מלאות מים לשתייה ברחובות העיר.
המתופף של תזמורת הכנסייה היכה בעדינות במצילה כדי להדגיש את עדויותיהם של הילדים. פינדה דיבר על כישלונם של ההורים: "אם הילד שלכם הוא מכשף, אינכם יכולים פשוט להשליך אותו". הוא דיבר גם על ילדים שהתגברו על השדים שבתוכם והפכו לאנשים דגולים. הקהל נותר דומם ואחוז מחשבות, ופינדה גער בהם על הפחד שלהם מפני ילדים מכשפים אך בה בעת אישר כי הפחד מוחשי מאוד.
הכול התפללו למען גאולת הילדים. לקראת סיום הטקס, אחרי שלוש לפנות בוקר, עוזריו של פינדה מכרו לנוכחים בחדר בקבוקוני שמן זית והמתפללים ניגשו אל הכומר כדי שיברך אותם. הם עיסו את השמן על הפנים, הזרועות, החזה והשיער כאמצעי הגנה מפני רוחות רעות. פינדה ביקש מהם לתרום כסף כדי להמשיך את בניית הכנסייה.
זו לא הייתה הסצנה הדרמטית שחששתי לראות. האם פינדה התנהג בעדינות כלפי הילדים משום שזר נכח במקום (הוא הזמין אותי לטקס)? האם הוא נמנע מהפרת החוק נגד האשמת ילדים בכישוף? או שמשהו אחר קרה שם?
שאלתי את שארל. הוא אמר שלפעמים גירוש שדים אצל ילדים מכשפים מתבצע בסתר כי זה קשה. אולי הילדים האלה כבר נגאלו.
כמה ימים לאחר הטקס, בניסיון להבין את יחסיו המשונים עם הילדים, נפגשתי עם הנביא במשרדו – חדר קטן שמכיל שלושה כסאות משרדיים רעועים, שולחן וגיטרת בס חשמלית שעונה בפינה. מחוץ למשרד, עשרות אנשים המתינו לפגישה אישית עם פינדה. כל הפגישות הללו, כך סיפר לי אחד מחברי הקהילה, כרוכות בתשלום, גם אם קטן.
פינדה הסביר שיותר מ-60 ילדים שמואשמים בכישוף מתגוררים בכנסייה שלו – ילדים כמו הילד שישן ליד תעלת הביוב לפני הטקס הלילי שנכחתי בו. הם הגיעו אליו בכוחות עצמם או שהובאו בידי הוריהם משום שיצא לו שם של גירוש רוחות. הוא הציג בפניי כמה מהם, בגילאי 4 עד 12. הם הואשמו בכך שהוריהם איבדו את עבודתם או שגרמו למותם של קרובי משפחה. לחלקם נאמר שהמחלות שלהם, כמו שיתוק ילדים, היו סימן לדיבוק שאחז בהם והם סולקו מבתיהם.
כשהילדים יצאו, פינדה לקח לידיו את הגיטרה. הוא נשען לאחור על כסאו, ופרט על המיתרים. בקול מחוספס הוא אמר שזה מעייף מאוד כשיש כל כך הרבה ילדים באזור ושהוא מפציר באנשים לא לנטוש את הילדים. הוא אפילו פנה לשירותי הרווחה בבקשה לעזרה, אבל הם דחו אותו.
אבל האם הוא מאמין שהילדים הם מכשפים? הוא ענה שלגבי רוב הילדים, "אלה האשמות שווא". הוא הסביר שהתפילה
מה שמסבך את ההסבר של פינדה הוא העובדה שהכומר מרוויח כסף מהביקורים הללו, ושהעיסוק בילדים המכשפים מבסס את מעמדו. ייתכן שפינדה לא רוצה להאשים את הילדים הללו כמו כמרים אחרים, ואולי אמונתו בכישוף אינה עזה או ודאית כמו אצל השאר. אולם סילוק הרוחות הרעות מגופם של הילדים הוא זה שזיכה אותו בתואר נביא – ושכנע את חברי הקהילה שלו שכוחו של האל נתון בידיו ושהוא מסוגל להושיע אותם מהסבל, מהכאב ומהמצוקות עוד בחייהם. זה מה שמביא מאות בני אדם לכנסייתו בשעת לילה מאוחרת, כדי לעמוד בחום במשך שעות ארוכות, להתחבר זה לזה וגם – לתחושתם – להתחבר לכוח נשגב מהם.
שאלתי אותו האם הוא סבור שהוא שיפר את חייהם של הילדים שהואשמו בכישוף, אלה שהוא התפלל בעבורם. על חלקם הוא ענה שכן – ילד אחד, למשל, נגאל וחזר אל הוריו. ואז הוא סיפר על ילדה בת 13 שהוריה האשימו אותה במותם של שני בני אדם. היא עדיין מתגוררת בכנסייה. פינדה היסס. "מצבה לא טוב. משום שזאת כנסייה", הוא אמר, "אחרי התפילה, אנשים הולכים. אפילו אני הולך הביתה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם