הפטנט של סולברג: איך לקצר תביעות לשון הרע
האם קיים לשון הרע על ציבור ומה קורה כשמקללים את השופטים? השופט נעם סולברג כינס לספר 29 פסקי דין מפרי עטו, מציע שינוי מערכתי בטיפול בתביעות לשון הרע, מבקר את מדיניות הפרקליטות בנושא ומאתגר את תפיסת חופש הביטוי הרווחת במערכת המשפט
כחודש לאחר האירוע, בנובמבר 2004, פורסמה בתכנית 'עובדה' בערוץ 2 כתבת תחקיר שטענה כי התחקיר הצבאי הפנימי היה רצוף בשגיאות ובכשלים וכי המפקד הבכיר ביצע וידוא הריגה בנערה ללא צורך. סרן ר' הגיש נגד אילנה דיין, עורכת ומגישת 'עובדה', ונגד זכייניות הרשות השנייה תביעה לפיצויים ופרסום התנצלות. בית המשפט המחוזי קיבל את התביעה ופסק לסרן ר' פיצויים בסך 300 אלף שקלים.
בשנת 2010 ערערו שני הצדדים לעליון. סרן ר' דרש פיצויים גבוהים יותר; הזכייניות דרשו להפוך את פסק הדין. בפברואר 2012, בפסק דין שנודע כאחד המשמעותיים בדיני לשון הרע, זיכה בית המשפט העליון את הנתבעות בטענה כי פעלו בתום לב בעת שידור התחקיר, לאור המקורות שעמדו לנגד עיניהן באותה עת. עם זאת, הוא האשים אותן בפרסום לשון הרע בקדימון לתכנית. הנתבעות חויבו לשלם פיצוי נמוך בהרבה ממה שנפסק בתחילה, וכן נפטרו מחובת פרסום התנצלות.
סרן ר' איננו היחיד. לא מעט ידוענים עברו את המסלול של תביעת לשון הרע, בהם אהוד אולמרט, שרה נתניהו, הרב עובדיה יוסף, גונן גינת ועוד. בעיה אחת משותפת לכל המקרים: גם אם התהליך המשפטי מסתיים בהרשעה והמפרסם מחויב להוציא הודעת התנצלות, זו באה מאוחר מדי. משך הזמן שאורכים המשפטים, כולל ערעורים לערכאות עליונות, משכיח מהתודעה הציבורית את המקרה ומקבע את הפרסום הראשוני. כך למשל במקרה של סרן ר': גם אם העליון היה פוסק לבסוף חובת התנצלות, קשה לשער שפרסום כזה, שמונה שנים לאחר פרסום התחקיר השלילי, היה משנה הרבה.
מציאות זו הובילה את שופט בית המשפט העליון נעם סולברג, מי שחתום על פסקי דין רבים בענייני לשון הרע, להציע שינוי חוקתי ומערכתי בתחום. במקום לנהל משפטים ממושכים, מציע סולברג אפשרות של פרסום מהיר ומיידי של התנצלות ותיקון, תוך תשלום פיצוי נמוך יחסית לנפגע. "פרסום תיקון או התנצלות סמוך לפרסום הפוגע בליווי פיצוי נומינלי, עשוי לעשות צדק הרבה יותר מפיצויי עתק לאחר כמה שנים בלוויית תיקון מהוסס, כשרק המעגל הקרוב לנפגע זוכר את פרטי הפרסום הפוגע", אמר לאחרונה סולברג בסמינריון משפט עברי שערך מחוז תל-אביב של לשכת עורכי הדין.
השופט סולברג סבור כי דרוש תיקון חקיקה שיאפשר לכל אדם הטוען שפורסמו עליו דברי לשון הרע לפנות אל המפרסם בפרק זמן קצוב, ולהציג בפניו חומר המבסס את טענותיו. בשלב זה, כותב סולברג, "הדברים עודם טריים, חומר הגלם זמין, ושיתוף פעולה בין הצדדים עשוי לסייע בביצוע בדיקה רצינית ואמינה שבעקבותיה עשויה לבוא התנצלות מתאימה או תיקון הולם ואפקטיבי, ואז יוגבל סכום הפיצויים שייקבע בחוק לסכום נמוך באופן יחסי". באופן זה, למפרסם יהיה תמריץ להכיר בטעותו אם יתברר לו שאכן טעה, להתנצל ולשלם פיצוי נמוך. גם הנפגע מצדו יסכים לפיצוי כזה תמורת תיקון מהיר של הנזק האמיתי – הפגיעה בשמו הטוב.
דברים אלה נשענים על התובנה שאליה הגיע השופט סולברג לאחר טיפול בתיקי לשון הרע רבים: פעמים רבות התביעה מתחילה ככזו שבאה לתקן את הפגיעה בשם הטוב, אך עם הזמן היא הופכת לניסיון נקמה כלכלית. "מלכתחילה – הכסף הוא הטפל והשם הטוב הוא העיקר. במהלך בירור תביעה מתהפכות היוצרות: הכסף הופך עיקר והשבת השם הטוב נעשית טפלה".
סולברג מדגיש כי על פי המתווה שהוא מציע, אם הנפגע אכן פנה אל המפרסם ולא נענה עד שנאלץ לפנות לבית המשפט והוכיח שם את טענותיו – התקרה הראשונית של הפיצוי תהפוך ל"רצפה" וסכום הפיצויים יוכל להרקיע שחקים, למען יראו וייראו.
את הרעיונות הללו משמיע השופט סולברג כבר שנים, והוא שב עליהם גם בפסק הדין שכתב בעניין סרן ר', שנכלל בספרו החדש, 'לשון הרע ולשון טובה'. בספר כונסו 29 פסקי דין בנושאי לשון הרע שבהם עסק כשופט בבית משפט השלום ובבית המשפט המחוזי בירושלים. מדובר במקבץ מרתק של פסקי דין, שברבים מהם מעורבים דמויות וגופים ציבוריים שהפכו את המשפט למתוקשר מהרגיל.
המשותף לכל פסקי הדין הוא הניסיון למצוא את נקודת האיזון בין חופש הביטוי לזכות לשם טוב. נשיא בית המשפט העליון לשעבר, פרופ' אהרן ברק, מציין במבוא שכתב לספר כי הצדדים, היצרים והאינטרסים החברתיים והפוליטיים משתנים בין המקרים בספר, אך השופט, לדבריו, אינו משתנה.
"אותו שופט – במסגרת תקופה של כעשר שנים – מכריע את הדין. וכי יש לך מעבדה טובה יותר להבנת שיקול הדעת השיפוטי ולניתוחו? וכי יש לך 'מחקר שדה' טוב הימנו?... ". ברק משבח את פסיקתו של סולברג וכותב כי "שיקול הדעת השיפוטי מופעל בעקביות, בקוהרנטיות, בסבירות, במידתיות ומתוך נאמנות לערכי יסוד של שיטת המשפט בה הוא פועל".
מעניינת במיוחד השתלשלות פסק הדין בתביעה שהוגשה נגד ישיבת 'אור וישועה'. ביולי 2007 תבעו הוצאת 'כתובים אלמוג' וצבי פרייזלר את אנשי הישיבה החיפאית בטענה כי העתיקו מהם את המפתח לכתבי הרמב"ם וכי השמיצו את מהדורת משנה תורה לרמב"ם שהם הוציאו לאור במקביל. פסק הדין במשפט זה ניתן בדרך של פשרה בין הצדדים, תוך הסתמכות על המלצת הרמב"ם לדיינים לבחור בדרך זו כאפשרות מועדפת, לא לפני שהשופט סולברג הציע לצדדים – הנטועים עמוק בעולם התורני – לא להתדיין כלל בבית המשפט האזרחי אלא בדין תורה.
"פעם, פעמיים ושלוש דחקתי בבעלי הדין להתדיין בדין תורה, אך הדבר לא נסתייע. לא נמצא בית דין תורני להנחת דעתם המשותפת של שני הצדדים", תיאר. בסופו של דבר הכריע סולברג כי מפתח הנושאים של ספרי הרמב"ם לא הועתקו וכי גם אותם 'דברי השמצה' על ההוצאה המתחרה לא היו יותר מקידום מכירות.
מטבע הדברים, כאשר מדובר בענייני לשון הרע ובתיקים משפטיים הנוגעים בנושא זה, סולברג נדרש להתייחסות נרחבת לתפקידה של העיתונות. לדבריו, המערכת האנושית אינה מאפשרת להתייחס אל איסור לשון הרע כאל איסור מוחלט וגורף. כסיוע לדבריו הוא מצטט את דברי ר' ישראל מאיר הכהן מראדין, 'החפץ חיים', שהתיר ואף חייב 'לשון הרע לתועלת'.
בעקבות 'החפץ חיים', מפרט סולברג את התנאים להגדרת לשון הרע ככזה שנעשה לתועלת: "פרסום דבר שיש בו לשון הרע צריך להיות מבורר ואמיתי, ולא דבר שמקורו בשמועה מפוקפקת. צריך שיהיה מדויק, שיתפרסם במלואו, בהקשרו הנכון. אין להוסיף ואין לגרוע. לא דומה פרסום שנעשה לראשונה, לפרסום דבר שכבר נודע ברבים. הניסוח צריך להיעשות באופן הוגן, לתאר דברים כהווייתם. מידע מסופק – יש להציגו ככזה, ואף זאת, רק אם התועלת שתצמח מן הפרסום מסתברת יותר מן הנזק שעלול להיגרם. יש לדקדק היטב בכוונת המפרסם, שאם שיקולים זרים הנחו אותו, קיים חשש למהימנות הדברים". כללו של דבר, אליבא דסולברג, "פרסום לשון הרע ראוי לו שלא ייעשה לתיאבון, יש צורך במידתיות ובכנות, ויש לזכור ולהזכיר כי מוות וחיים ביד הלשון".
קצת יותר מעשר שנים לאחר שכתב את הדברים הללו יישם אותם סולברג הלכה למעשה בפסק הדין בתביעה של סרן ר'. "הכוח האצור אצל עיתונאי, תפארת הוא לעושה בו שימוש הגון ומרוסן, וכלימה הוא למי שמתיר בידיו את הרסן, לא שוקל כדבעי את מילותיו ואת המשתמע מהן ונוטל חירות לעצמו להפיץ על זולתו דברים שאין בהם אמת ולא תועלת", כתב.
לדבריו, אילנה דיין אמונה בדרך כלל על בדיקת הנושאים שבהם היא מטפלת ועל כך שיבח אותה, אלא ש"הכשל בכתבה דנן היה בחתירה אל המטרה – העברת מסר שאינו קשור לתובע כדי לעורר דיון ציבורי, תוך הזנחת המשמעות הנגררת מכך על שמו הטוב של התובע, על הגינות ההליך הפלילי שבפניו עמד, על אמיתות התמונה המצטיירת קבל עם ועולם".
השופט סולברג קבע כי אמנם בתיק זה לא נעשה הדבר בזדון אלא ברשלנות, אולם העיר כי עדיין מדובר בכשל חמור ביותר. "יש לעורר ולהזהיר מפני מכשלות שכאלה את ציבור מוציאי הדיבה הפוטנציאליים, העיתונאים והעורכים. בעיקר מפני שתי רעות יש להזהיר ולהרתיע: האחת – מפני העברת מסרים עקרוניים על גבם של אנשים פרטיים... השנית – מפני הזלזול הבלתי נסבל בטהרתו של ההליך הפלילי, מפני החירות שנוטלים לעצמם עיתונאים לפרסם חומרי ראיות וחקירות במהלך משפט, מפני האצטלה של שליחות ציבורית וחובה מוסרית לעשות את אלו".
עמדה מקורית של סולברג בענייני לשון הרע מתגלית גם בנושא הוצאת דיבה על ציבור. בתשובה לבקשה לנקוט הליך משפטי נגד יוצרי סרט התעמולה 'ג'נין ג'נין' שהשמיץ את חיילי צה"ל, כתב מי שהיה אז היועץ המשפטי לממשלה והיום חברו של סולברג לבית המשפט העליון, אליקים רובינשטיין, כי המדיניות הנקוטה מאז חקיקת חוק איסור לשון הרע, בשנת 1965, היא שלא לעשות שימוש בסעיף 4 לחוק הקובע כי בסמכות היועץ המשפטי לממשלה להחליט על הגשת כתב אישום בגין הוצאת לשון הרע על חבר בני אדם או על ציבור כלשהו שאינם תאגיד.
סולברג מסכים, במאמר שכתב על הנושא, כי באיזון בין חופש הביטוי לשמירה על השם הטוב – לחופש הביטוי יש משקל גדול בהרבה כאשר מדובר בציבור. "הפגיעה ביחיד אינה דומה לפגיעה בציבור, היחיד הוא מטבע הדברים 'בודד במערכה' להגנה על שמו הטוב. הציבור חסין יותר בפני פגיעה. הפגיעה בציבור אינה אישית, לציבור קל יותר להשיב מלחמה שערה ולהיאבק על שמו הטוב", כתב.
אלא שלמרות זאת, מטעים סולברג, ולמרות שמדובר בהסדר חוקי שאינו מובן מאליו, בחר המחוקק הישראלי לכלול בחוק איסור לשון הרע על ציבור. כאן, העיר, השפעתם של המשפט העברי ושל ההיסטוריה היהודית כמיעוט לאומי נרדף גדולה מאוד על החקיקה הישראלית.
"על רקע הדברים האלה מפתיעה במקצת העובדה שבארבעים שנות קיום החוק לא ראה היועץ המשפטי לממשלה להורות על הגשת כתב אישום בעבירה של לשון הרע על ציבור אף לא פעם אחת. ואין זאת שלא נקרו בדרכו הזדמנויות לעשות כן. נקרו גם נקרו, אלא שהגישה השלטת בכיפה היא איפוק וריסון... ", כתב. עוד הוסיף כי להפיכת נורמה פלילית ל'אות מתה' ישנה השפעה שלילית מצטברת.
לפחות בתיק אחד שבו פסק סולברג בענייני הוצאת לשון הרע על ציבור הוא נקט בסובלנות יתרה. בשנת 1999 תקף מנהיג תנועת ש"ס, הרב עובדיה יוסף, את שופטי בית המשפט העליון, וכינה אותם 'רשעים', 'ריקים ופוחזים', 'בועלי נידות', 'מחללי שבת' ו'עבדים'.
בהחלטתו קיבל סולברג את הטענה העקרונית בדבר הפוגענות שבדברי הרב יוסף הבן נגד השופט ברק. "ולוואי ולא נאמרו כלל הדברים המיוחסים למבקש השני, שכינה – כך נטען – את נשיא בית המשפט העליון 'צורר היהודים', ביטוי שנתייחד במקורותינו למי שאינו בן ברית המבקש להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים. כיצד יוכל מי מבני עמנו להעלות על דל שפתיו ביטוי שכזה ביחס לנשיא בית המשפט העליון במדינת ישראל? הפגיעה אינה בנשיא בית המשפט העליון לבדו אלא ברבבות אלפי ישראל שאימי הצורר ההוא טבועים בנשמתם".
סולברג מצא לנכון להדגיש כי ביקורת על בית המשפט היא לגיטימית ונחוצה. "השופטים קשובים לביקורת; הציבור קשוב לה; המחוקק כורה אזנו", קבע, אך סייג את דבריו בהקשר של דברי הרבנים יוסף: "שומה לשמור על כללי היסוד בשיג ושיח הציבורי במקומותינו. 'לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו'". תוך שהוא מתבל את דבריו בציטוטים מכתבי הרב קוק על מלחמות הדעות, מסיק סולברג כי החירות להתבטא ולבקר היא כלי מחזיק ברכה, אך היא מוגבלת בסייגים והיא 'חירות עם אחריות', כלשונו.
ובכל זאת, בסופו של דבר קיבל סולברג את הבקשה לביטול הקובלנה הפלילית, וזאת משום שהשופטים מצווים לסבול את הציבור 'כאשר ישא האומן את היונק'. וכלשונו: "השופטים מה יהא עליהם? הללו ימשיכו לשפוט את העם מבוקר עד ערב, כדרכם וכעלילותם".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם