"מיליון קרימינלים" לא טועים? ליל הבאנגים הגדול
מאות צעירים וצעירות, פרשי משטרה מול סטלנים, מעט מעצרים והרבה פחות מריחואנה. ישי פלג, סחי מדופלם, הצטרף ל"ליל הבאנגים הגדול" למען לגליזציה של סמים קלים, וחזר צלול מתמיד
20 באפריל – תאריך מוכר המיועד לעישון קבוצתי בקרב חובבי הקנאביס. בוויקיפדיה באנגלית, בערך “420 (cannabis culture)", תוכלו לקרוא את הסיפור המלא, שכולל את ואלדו (אפי מ"איפה אפי"), את אבי החיסונים לואי פסטר ואת השעה 4:20 אחר הצהריים.
כמה ימים לפני האירוע סיפרו המארגנים בפייסבוק שהמשטרה פנתה אליהם בבקשה שיתייצבו לתשאול. בהמשך הם נעצרו ושוחררו בתנאים מגבילים, ובית המשפט קבע שאסור לקיים בגן הוורדים את האירוע אם הוא יכלול כך וכך אנשים. בהתחלה נפוצה שמועה שליל הבאנגים מבוטל, אבל קבוצת הפייסבוק המשיכה בפעילותה והובהר שממשיכים כרגיל. המשטרה ובית המשפט לא התכוונו לאפשר לזה לקרות.
On a dark desert highway, cool wind in my hair / Warm smell of colitas rising up through the air / Up ahead in the distance I saw a shimmering light / My head grew heavy and my sight grew dim / I had to stop for the night"
(The Eagles)
כשהולכים משכונת נחלאות בירושלים לעבר בית המשפט העליון, הסמוך לגן הוורדים, אפשר לעבור בתוך מנהרה קצרה, אבל הולכי הרגל מעדיפים תמיד לעלות לגן סאקר ואז לרדת בחזרה אל הצומת שבין בית המשפט ובין בניין הסינמה סיטי החדש. הדרך מתארכת מעט, אבל מי רוצה לצעוד על מדרכה צרה ליד כלי רכב שואגים ולשאוף את העשן שלהם, אם אפשר להשקיע מעט מאמץ ולצעוד בשבילים או על הדשא המשתרע סביב, ולנשום את האוויר הצח?
זה הלילה האחרון של חול המועד פסח, והסינמה סיטי מלא תנועה. למעלה, בצומת בין משרד החוץ לבית המשפט העליון, שוטרים וניידות חוסמים את הכביש והמדרכות לכיוון הכנסת, קריית הממשלה וגן הוורדים. על המדרכה התכנסו כבר כמה עשרות צעירים, ובכל כמה דקות מגיעה עוד קבוצה ומתקבלת בתשואות. המכוניות צופרות – לא ברור אם בתמיכה במאבק למען הלגליזציה, או כדי להאיץ בנהגים וברמזורים.
אחד השוטרים מתקרב ומנסה לנסח הסכם עקרונות: “אל תרדו לכביש. אנחנו לא הולכים איתכם ראש בראש, אבל יש לי פה דו"חות לכל מי שיורד לחסום את הכביש". שם אבן, אחת מהדמויות המרכזיות בקהל הקטן, מרים את הקול ומבהיר לכולם: “אנחנו מחכים פה, ובשעה שתים עשרה נלך לגן הוורדים. אל תתנו להם סיבה לפרק את המחאה פה, לא לרדת לכביש ולא לעשות בלגן". לא נראה שמישהו מהנוכחים מתכנן בלגן – כולם שקטים, יושבים על הטרסות, מדברים. מאחת המכוניות החולפות נשמעת צעקה: “יחי הסחים!"
“אני נמצא כאן בערך מהשעה שמונה", אומר אבן. “באנו למחות, לייצג את העם. המשטרה חוסמת אותנו, לא נותנת לקיים את הזכות לחופש ביטוי. כולנו יודעים מי קובע את המדיניות נגד הקנאביס – בעלי ההון, חברות התרופות. הממשלה מייצגת את החזקים". הקהל גדל לאט. כתב וצלם וידאו של כלי תקשורת אחר מגיעים למקום, והמפגינים מכינים להם הצגה: עומדים מול המצלמה וצועקים, מרימים שלטים, מתראיינים.
חצי מהמפגינים עדיין יושבים בשלווה על הטרסות, לא משתתפים בבלגן הקטן שנוצר. רובם בכלל לא הביאו איתם חומר לעשן. “אני מעשן רק בבית, לא מבקש להתריס", אומר אחד המפגינים, עמוס. “באתי להביע את הזכות שלי לא להיות עבריין. בגלל פקודת הסמים יש בארץ מיליון קרימינלים שלא פגעו באף אחד".
המשטרה מעצבנת אותו. “זה היום הכי טוב לעבריינים בירושלים, כי המשטרה משקיעה כאן משאבים וכוח אדם שהיו יכולים להיות במקום אחר", הוא טוען. “אם תהיה לגליזציה, הרווח ממסים למדינה יהיה מאות מיליוני שקלים בשנה: אפשר להעביר את זה למשטרה, וזה גם יפנה להם משאבים. המשטרה לא צריכה להתעסק בסמים קלים. הייתי חוקר במצ"ח, התעסקתי בדברים האלה בצורה הכי מפגרת".
השוטרים קופצים רגע אל לב הקהל, ועוצרים מישהו. בצד אומרים שהוא עישן טבק מתוך באנג, ושבאנג הוא לא חוקי, ולכן עצרו אותו. הקהל גדול מדי. כבר אין מקום על המדרכה, אבל גם אין לאן ללכת. אף אחד לא מנסה לחצות את הגדרות שהציבה המשטרה, ולא רוצים לרדת לכביש. מתחילים ללכת למטה, לכיוון גן סאקר. בחצות נחזור ונלך לגן הוורדים, הם מבטיחים.
רון ריינס, בן 32, אומר שהמשטרה מפחדת מהעישון הפומבי מול בית המחוקקים, ולא יהיה אכפת להם שנעשן בגן סאקר. הוא מרגיש טוב כשהוא מעשן, אבל לא נוח לו בגלל “האלמנט הקרימינלי". “אתה מרגיש פושע", הוא אומר, ומסביר למה מוכרחים להפסיק את המאבק בסמים הקלים: 73 אחוזים מהציבור בעד לגליזציה, הכסף שמשלמים על מריחואנה לא חוקית הולך לחמאס ולחיזבאללה, ואלכוהול מסוכן יותר מקנאביס.
“פעם אחת נהגתי שיכור, ואתה קולט הכול אבל בדיליי, וזה היה מפחיד", הוא מספר. “מאז לא נהגתי שיכור. אבל עם קנאביס אני נכנס לרכב ואומר לעצמי: אוקיי, אני צריך להתרכז. והכול בסדר. הקנאביס עוזר לי להתרכז בעבודה, במקום הריטלין. אני לא מתאמץ להשיג חומר, אם הוא בנמצא אני אקח. הפעם האחרונה שעישנתי הייתה בשבוע שעבר, אני לא לחוץ על זה.
“השד לא נורא כמו שטוען יאיר גלר, ראש המטה למאבק בסמים ובאלכוהול. הוא שואל, ‘האם תרצה שמי שמעשן קנאביס יהיה המנתח שלך'. ברור שלא, אני גם לא רוצה שהמנתח שלי ישתה אלכוהול לפני הניתוח, אבל זו לא סיבה להוציא את האלכוהול מחוץ לחוק".
הנתונים קצת שונים ממה שאומרים צרכני הקנאביס. מכון ירושלים לחקר שווקים מצא כי כ־15 אחוזים מהאוכלוסייה הבוגרת בישראל הודו שהשתמשו בקנאביס לפחות פעם אחת בחייהם, ורק 26 אחוזים מהנסקרים הביעו תמיכה בלגליזציה. עם זאת, לפי המכון, לגליזציה תוסיף כמעט מיליארד שקלים בהכנסות ממסים לתקציב המדינה, ותביא לחיסכון של כ־700 מיליוני שקלים, עקב ביטול המלחמה בסמים הקלים.
“חד ביום כמו סיזלה בלילה כמו בוב מרלי / רוצה להתמסטל כי לחץ מיותר לי / כסף שם בצד לא בשביל הלוטו / שקית של מצב רוח זה חובה זה מוטו / הראש התעופף, לא סתם קוראים לזה כיף / רוצה לרחף כמו שש עשרה אף / לא צריך כלום אני הירוק והחום / כשהחומר טוב זה דופק לי את הראש בום"
(הדג נחש)
הקהל גדל וגדל. כמה מאות אנשים יושבים, עומדים ומתהלכים על הדשא בפינה קטנה של הפארק הגדול בירושלים. אני שואל בחורה אחת מתי לדעתה תהיה לגליזציה. “בחמישים השנים הקרובות", היא עונה.
זה לא קצת יותר מדי? למה לא בקדנציה הזאת או הבאה?
“אנשים, בראש שלהם קנאביס נתפס כמו הרואין. יאיר לפיד, למשל, ברור שהוא מעשן. הוא משקר כי הוא מפחד ממה שיחשבו עליו. אבל אולי אני פסימיסטית".
למה את מעשנת?
“לי יש תסמונת פוסט־טראומתית, קנאביס מרגיע אותי. חיילים הלומי קרב מקבלים מרשם, אבל לי פשוט אין כוח לכאב ראש של להשיג מרשם".
יש תחושה מוזרה באוויר. בבית אנשים מגלגלים את החומר בלי פחד, אבל כאן בחוץ, למרות שהשוטרים רחוקים, יעשנו רק אם יראו עוד אנשים מעשנים. “כשהגעתי לכאן בגיל 16 מארה"ב, הייתה בושה להגיד לחברים שאתה מעשן", אומר ריינס. “היום כולם מעשנים גראס. עישנתי עם שוטרים, עורכי דין, פה ובעולם. זה מיינסטרים. ההפגנה הזאת היא הצעד הראשון, הניצנים של הלגליזציה".
בעשר השניות האחרונות לפני חצות, שעת השי"ן, מתחילה ספירה לאחור. עשר, תשע, שמונה, שבע, שש, חמש, ארבע, שלוש, שתיים, אחת. אנשים מדליקים סיגריות על הדשא של גן סאקר. לא, כמעט לא רואים חומר אמיתי. סתם סיגריות. הלחץ המדומה התפרק קצת. שרים דג נחש.
“איפה גדי?" מישהו צועק, מקווה לבואו של משיח צדקנו, גדי וילצ'רסקי. “ג'רוזלם" של מתיסיהו ברמקולים. “למישהו יש כיוון", שואל אחד, וממשיך אחרי הפוגה: “לגן הוורדים?" בלי שמישהו החליט, אנשים קמים מהדשא ומתחילים לצעוד בחזרה למעלה, אל הצומת של בית המשפט העליון. מישהו צועק: “העם! דורש! קנאביס חוקי!" ואחר שואל: “אפשר מצית, בבקשה?"
“בואו נשיר את השיר המטורף של הארץ / בואו נשיר את השיר הצהוב של החול / יחפנים מתהלכים לאורכה ולרוחבה של הארץ / ועושים איתה אהבה אנשים פורקי עול"
(יהושע סובול ויוני רכטר)
הטור המתארך עולה מגן סאקר אל הצומת התחתון בין בית המשפט לסינמה סיטי. לא ברור אם המשטרה מונעת מהקהל להמשיך לעלות או שהמפגינים פשוט ראו שוטרים ועצרו, אבל הקהל רב מדי וכולם גולשים אל הכביש. לאט מתמלא הצומת, ומכוניות מתקשות לעבור. במרכז, מול עיני השוטרים, יש שירים וריקודים, ואולי גם קצת סמים. המפגינים זורקים במבה באוויר, צוחקים. בחור דתי, עובד הייטק, טוען שלמשטרה יש אינטרס שההפגנה תתעצם. “המשטרה עשתה לליל הבנאגים אחלה יח"צ בימים האחרונים", הוא אומר, מתייחס למעצרי מארגני ההפגנה. “שווה להם, בתכלס גם להם נמאס להיאבק במעשנים".
בצד, ליד אופנועי ‘איחוד הצלה' שהגיעו למקום כדי להיות מוכנים למקרה שיתפתח עימות, עומדים כמה בני נוער חרדים. אחד מהם, מאיר, מבטיח שרק בא לראות, ושהוא ממש לא בעד לגליזציה. “מה, אני משוגע? זה דופק את המוח", הוא אומר. “אני מרמת שלמה, לך תראה לכמה אנשים בשכונה נדפק המוח מזה. לתת קנאביס לזקנים וחולים, מילא, אבל יש מלא צעירים שנשרטים מזה". אלחנן, חבר אחר בקבוצה, מזהיר: “ברגע שמאשרים סיגריות יש קנאביס, ברגע שיאשרו קנאביס יהיו סמים קשים".
מאיר מסכים: “בנאדם חולה, מקבל אנטיביוטיקה – גם זה סמים. בתכלס אתה רואה שזה מזיק".
מבחינתם, הבמבה שעפה באוויר במרכז ההפגנה היא ההוכחה לטענותיהם. “מה הוא צועק שם, ‘במבה'? מה הוא צועק? זה נראה לך בנאדם בסדר? בנאדם שצועק ‘במבה'?" אומר אלחנן. “מה זה במבה", אומר מאיר, “אתה מקיא אם אתה אוכל במבה ומעשן". לא שאלתי מאיפה הוא יודע את זה.
יחד איתם נמצאת ספיר, שדווקא סבורה שהקנאביס בריא מאוד. “הוא יכול לרפא סרטן בתוך, כמה, 90 יום?" אלחנן: “83?" הם סוגרים על 60. “ואין לזה תופעות לוואי", אומרת ספיר. “היה בנאדם אחד, מהר נוף, חולה, משותק עשר שנים, לקח טיפות של קנאביס, עכשיו הוא יכול לזוז. הוא שמע על התרופה הזאת וייצר אותה בתוך הבית".
קצת לפני השעה אחת השוטרים נכנסים לצומת עם סוסים. האדרנלין ממלא את הדם: הם צועדים לאט, אנשים נעים מדרכם, וברגע שיש להם מעט מרחב הם מתחילים לדהור – טוב, לא ממש לדהור, אבל לטפוף במהירות – והמפגינים בורחים בגל מבועת. פתאום הצומת ריק, ואז הפרשים נסוגים, והקהל חוזר למרכז. ואז הסוסים חוזרים, ושוב ושוב.
מדי פעם מישהו מהמפגינים נעצר, נגרר הצדה, אל מעבר לקווי המשטרה. יש מי שלא רוצה להשתתף בריטואל המפחיד למדי, יש להודות, של המנוסה מהפרשים והחזרה אל מרכז הצומת. אלה – לפחות חצי מהמפגינים – עומדים או יושבים על המדרכה או על השבילים החוזרים לכיוון גן סאקר. “לא תשעבדו אותי, כי אני אדם חופשי", הם צועקים לעבר השוטרים הרכובים, “תתפסו עבריינים, תעזבו ת'סטלנים".
הרבה מהמפגינים אפילו לא צועקים, אלא פשוט עומדים וצופים, מעשנים סיגריה – רגילה, לא משהו שיכול לגרום להם לבלות את הלילה במעצר במגרש הרוסים. ליאל עישנה חשיש בפעם האחרונה לפני שיצאה מהבית. לכאן היא לא הביאה חומר. “מגיל 15 אני מעשנת סיגריות, קופסה או שתיים ביום", היא אומרת. “עם סמים אני לרוב בכיוון של החום, לא של הקנאביס, כי זה זול יותר. אם קנאביס יהיה חוקי אני בטח אעשן פחות. התחלתי עם הסמים כדי לעצבן את ההורים, אם זה יהיה חוקי הם יתעצבנו פחות".
מפחידים, הסוסים, לא?
“כשיהיה לי כסף אני אקנה לעצמי שני סוסים כאלה, יפים. אבל לא כדי לרמוס אנשים".
“In this world of calamity / Dirty looks and grudges and jealousy / And police weh abuse dem authority / Media clowns weh nuh know ‘bout variety"
(Damian Marley)
גדי וילצ'רסקי מגיע, והקהל מתפרע. רצים אליו כמו שבורחים מהסוסים, שבינתיים הצליחו לפנות חצי מהצומת ומנסים לשמור על הכביש פנוי כדי לאפשר למכוניות לעבור. אבל המפגינים רוקדים וצועקים בנתיב הנגדי: “גדי! גדי!" הם קוראים. “ספיצ'! ספיצ'!" מישהו מחלק בראוניז.
וילצ'רסקי יורד מעט ברחוב, וכולם אחריו. “המנהיג, המנהיג", מישהו צועק. כולם מנסים להצטלם עם האיש והאגדה: חולצת “חיפה לחיפאים" והגלימה האדומה, אבל המגפון נשאר באוטו. בסוף הלילה נלקח וילצ'רסקי למגרש הרוסים בחשד שנהג תחת השפעת סמים, וסרטון המעצר הופץ בפייסבוק.
לפני שאלכס מתחיל לדבר איתי, הוא מציע לי לשתות קצת וודקה. “אני כבר לא מעשן סמים, הייתי בגמילה", הוא אומר בדיבור מעט מבולבל. אחר כך הוא שואל אותי אם אני קשור למשטרה, מנסה לברר אם אני סמוי. אני אומר לו שאם הייתי שוטר לא הייתי שותה מהוודקה שלו. “בתפקיד", הוא אומר, אבל לא נראה שהוא לגמרי מאמין. זה לא מפריע לו לדבר איתי על השוטרים. “הקצין מת מעייפות, בגלל זה הם לא דורכים על האנשים", הוא אומר. “אין להם כוח".
הוא מספר לי סיפור שקוראים כמותו לפחות פעם בשבוע בפייסבוק, על אלימות מיותרת של המשטרה, על ניצול סמכות ללא הצדקה. “פעם הסתבכתי עם החוק ונתנו לי מעצר בית", הוא מספר. “ביום שישי אחד נסעתי במונית בדרך בחזרה הביתה, למעצר, ופתאום עוצרת אותי משטרה. הייתה לי קופסת סיגריות וגם סיגריה אחת של רוסים, בלומור, 30 אחוז טבק. מוציאים אותי מהמונית, עוצרים אותי עד מוצאי שבת. כל היום הייתי במגרש הרוסים. בשביל מה? אחי, כי זה משטרה, בלאט".
ולמה הלכת לגמילה, למה הפסקת לעשן סמים?
“אם זה עושה לך בעיות עם החוק, עזוב אותך". עכשיו כבר עומדים שני סוסים על הכביש היורד לעבר נחלאות, ושומרים עליו פתוח לחלוטין. המשטרה לא מתעסקת בכיוון האחר של הצומת, מנחלאות לעבר בית המשפט העליון. הציבו ניידת שתחסום את הכניסה למנהרה מכיוון גם סאקר, והפסיקו לנסות לפנות את הצד ההוא, שעכשיו המפגינים שולטים עליו.
“שולטים" היא מילה חזקה: הם עומדים בתור לגזלן שניצל את החגיגה, רוקדים, מצטלמים עם גדי וילצ'רסקי, יושבים על ספסלים וסלעים ומעשנים, מביטים בשוטרים. מדי פעם צועקים או שרים איזו סיסמה. אבל רבים מתחילים לחזור לכיוון גן סאקר, בזוגות ובשלשות ובקבוצות קטנות. מישהו מחליק על סקייטבורד במורד הכביש.
“לא רוצה למות, רוצה לחיות / לעשן, לפרק, לשתות / זה מה שבא לי לעשות / אני עספור מהשכונות / לא רוצה למות, רוצה לחיות / להפריח טבעות / דרך עיניים אדומות / רואים עולם ורוד"
(גל תורן, גיא עמיר וחנן סביון)
גם אני חוזר לגן סאקר. בזמן שעמדנו בצומת, בלי תקווה ללכת לכיוון גן הוורדים אבל עדיין מול עיני השוטרים המאיימות
מישהו מתיישב לידי על הדשא עם בקבוק מים. בחורה שיושבת מימינו מבקשת ממנו לשתות. “בטח. תגידי, איך בוחרים פה שירים?" הוא שואל אותה. “אני חושבת שהוא מנהל את העניינים", היא שותה, ומצביעה על הגיטריסט שמוביל את השיר הנוכחי. מישהו שעומד על השביל צועק לעבר כולם, פחות או יותר, שאם נקום כולנו ונחזור לצומת, “המשטרה נכנסת לניידות ובורחת. ננצח אותם, כמו בגלדיאטור".
מתחת לירח המתכלה הרחק ממעל, מנגד לבית המשפט העליון, על הדשא ההומה אדם בלילה החם, הבחור עם בקבוק המים עונה לגלדיאטור: “לא צריך ללכת, אחי. פה זה הניצחון".
“I got to keep on walking on the road to Zion, man / We gots to keeps it burning on the road to Zion, man"
sofash@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם