מרד "הזונדרקומנדו": היחיד בתולדות אושוויץ
אנשי האס–אס הופתעו משיתוף הפעולה השקט של היהודים שהצטוו ללוות את הקורבנות לתאי הגזים. הפתעה גדולה יותר חיכתה לגרמנים כשהם התקוממו
במסמכים הרשמיים של מחנה אושוויץ הם כונו בשם “מסיקי התנורים". בשפה רשמית פחות קראו להם “זונדרקומנדו" - “הפלוגה המיוחדת", בגרמנית. מאחורי השמות הללו היו יהודים שאולצו לשמש כפועלים הפשוטים של תעשיית המוות ולבצע את כל העבודות הכרוכות בה, להוציא פעולת הרצח עצמה. היו מהם שפגשו את הוריהם ברגעיהם האחרונים, או נאלצו לפנות את גופות בני משפחותיהם וחבריהם הקרובים.
לפי ההערכות, כ־3,400 יהודים נשלחו במהלך שנות השואה למשימות הללו. איש מהם לא התנדב לתפקיד, או העלה על דעתו במה מדובר לפני שנחשף לזוועה. חלקם נרצחו בעצמם כעבור ימים אחדים, אחרים הצליחו לשרוד במשך שנים. כך או כך, הגרמנים הקפידו לחסל אותם אחת לתקופה ולהביא אחרים במקומם, כדי שלא יישארו עדים לפשעים. הידיעה הוודאית על גורלם הקרב היא שהניעה את אנשי הזונדרקומנדו במחנה אושוויץ להתמרד נגד שוביהם ולהילחם בהם בגבורה, במה שהיה ההתקוממות היחידה בתולדות המחנה.
שלא כמו מרד גטו ורשה, המרד באושוויץ איננו נמנה עם האתוסים היהודיים המכוננים. סיפורם של לוחמיו כמעט אינו ידוע, וגם עצם התפקיד הנורא שמילאו אנשי הזונדרקומנדו והמציאות הבלתי אפשרית שסבבה אותם נותרו עלומים במשך שנים רבות אחרי שחרור המחנות.
“חוקרי שואה והיסטוריונים מכל רחבי העולם נרתעו מלעסוק בלב־לבה של השואה – פרטי פעילותם של ששת מחנות ההשמדה, תעשיית המוות שהקימה גרמניה הנאצית", אומר פרופ' גדעון גרייף, ההיסטוריון הראשי של מכון “שם עולם" למחקר, תיעוד והוראת השואה.
הוא עצמו הקדיש את מפעל חייו כדי לשבור את הטאבו סביב הנושא. “כמעט שלא נגעו בצדדים הטכניים־תפעוליים של המחנות, כי קשה היה לעסוק בנורא מכול, כלומר בגופות ובאפר. אבל אסור לשכוח שהרצח החרושתי־תעשייתי הוא החידוש הגדול של גרמניה הנאצית; הרי שנאה, אפליה ורצח של יהודים כבר היו קיימים במהלך ההיסטוריה.
הרצח המתועש הוא פטנט ייחודי שפיתחו הנאצים, והוא נמצא במוקד הדבר הקרוי ‘הפתרון הסופי של השאלה היהודית'". ואם בהיבטים הטכניים של הפעלת תאי הגזים נגעו רק מעטים, שילובם של יהודי הזונדרקומנדו כעובדי כפייה בתעשיית הרצח כלל לא נחקר עד לפני כשלושים שנה. “כאשר גיליתי זאת החלטתי להקדיש את עצמי לנושא. בלעדיו אי אפשר להבין את השואה", אומר פרופ' גרייף
בעת שהחל גרייף את מחקרו חיו בעולם 31 ניצולים מבין אנשי הזונדרקומנדו. הוא אישית נפגש עם שלושים מהם – בישראל, בארה"ב, ביוון, בפולין, באיטליה, בקנדה ובהולנד. הודות למחקרו אפשר לדעת בדיוק לא רק כיצד הובלו היהודים מהרכבות אל אתרי ההשמדה, אלא גם מה קרה ברגעים שלפני רציחתם, עד שהגז הושלך לתוך תאי המקלחות המדומות.
"הזונדרקומנדו לא רצחו אף יהודי", מדגיש גרייף. “את הרצח ביצעו תמיד רק הגרמנים. הזונדרקומנדו היו עבדים, שכל אחד מהם ידע מרגע גיוסו לתפקיד כי הוא חי על זמן שאול, ושאולי כבר מחר בבוקר יגיע סופו".
כדי לבחור את המגויסים ל"פלוגה המיוחדת" היה אחד מאנשי האס־אס מרכז כמה יהודים, תמיד גברים בגילאי 15־43, ולוקח אותם לצריף של הזונדרקומנדו. בצריף היו הוותיקים מסבירים להם את התפקיד. “אם נבחרת והתחלת לעבוד, אך משום מה לא מצאת חן בעיני איש אס־אס, הוא היה יורה בך מיד", אומר גרייף.
“כל הזמן הייתה רוטציה בתפקיד, וזה לא היה מקרי, אלא חלק ממדיניות כוללת של הגרמנים, שלא לתת לאסירים ולו רגע אחד של שלוות נפש. שהם יהיו כל הזמן שרויים באי שקט, עצבניים וחסרי ביטחון, ולא יספיקו לחשוב על מעשה התרסה כמו מרד או בריחה. מעת לעת הגרמנים רצחו את אנשי הזונדרקומנדו, לפי צורכי העבודה והיכולת לגייס במקומם עבדים חדשים". הרצח הקבוצתי הגדול ביותר אירע בדצמבר 42', כאשר 400 אנשי זונדרקומנדו חוסלו בבת אחת. כבר למחרת החליפו אותם אסירים שהגיעו מפולין.
“כשהגיעו משלוחים רבים הוגדל מספרם של אנשי הזונדרקומנדו. אז הם היו נחוצים, שכן בלעדיהם היה בלתי אפשרי לקיים את ה'מיון'. לעומת זאת, כשהמשלוחים הידלדלו היה פירוש הדבר השמדה מיידית. בזונדרקומנדו ידענו שהיעדר משלוחים יגרור את חיסולנו", כך תיאר פיליפ מילר ב"שואה" של קלוד לנצמן את מצבם המצמרר של אנשי הפלוגה.
מחנה אושוויץ־בירקנאו, שבו נעשה השימוש העיקרי בזונדרקומנדו, היה פס ייצור שהורכב מכמה תחנות בדרך להשמדה. הראשונה שבהן הייתה אולם המלתחה, שם נדרשו היהודים לפשוט את בגדיהם.
איש אס־אס שעמד על שרפרף בחצר אמר להם לפני כניסתם לאולם שהם הולכים להתקלח כדי למנוע התפשטות מגפות. היהודים העייפים והתשושים, שזה עתה הגיעו במסע תלאות, ללא מזון, שתייה או גישה לשירותים, האמינו ברובם הגדול לדבריו. 10־15 אנשי זונדרקומנדו הוצבו במקום כדי לעזור לקשישים, לחולים ולנכים לפשוט את בגדיהם ולהאיץ את התהליך ככל האפשר. לעתים שאלו אותם הנידונים למוות מה יעלה בגורלם, אך אנשי הפלוגה הפנו את גבם והעמידו פני חירשים, או שייפו את המציאות בבדותות כאלה ואחרות.
15־20 דקות נמשך השלב הזה. אחר כך הועברו היהודים מאולם המלתחה לתאי הגזים. בצפיפות של עד 2,500 איש בתא הם המתינו למים שיזרמו מהמקלחות. במקום זאת הגיעו שני סניטרים, אנשי אס־אס, ובידיהם מכלי אלומיניום גדולים שמאחסנים את גבישי הציקלון בי. הגז הקטלני נזרק לתא, ומקץ חמש דקות מייסרות מתו כל השוהים בו.
לאחר כחצי שעה של אוורור התא נכנסו אליו אנשי הזונדרקומנדו, יודעים היטב מה יראו עיניהם. עוד קודם לכן הם שמעו את זעקות השבר שעלו מהמקום. הם פינו מפנים את הגופות מהתא, ואז ערכו חיפוש יסודי כדי להוציא כל דבר בעל ערך – טבעות, עגילים ושרשראות. גם שיני זהב נעקרו, ושיער הנשים נגזז.
בתום הטיפול בגופות נדרשו אנשי הזונדרקומנדו להשליך אותן לכבשנים. מאוחר יותר כתשו בפטישי אבן ענקיים את מה שנותר מהן לאחר השרפה, עד שאין שם אלא אפר. את האפר השליכו אנשי הפלוגה לנהרות או לבורות בשדות שבתוך המחנה. במשך כל הזמן הזה עמדו מול מראות קשים, ריחות נוראיים ותחושות איומות. “עולם עירום נתגלה לעינינו זה עתה", סיפר לפרופ' גרייף איש הזונדרקומנדו זלמן גרדובסקי.
“(הגופות) מוטלות בלי שנפלו, קלועות, מפותלות זו בזו כמו בפקעת, כאילו לפני המוות עשה בהן השטן במיוחד משחק שטני כזה והניח אותן בתנוחה כזו. הראשים – שחורים, בלונדיניים, חומים – הם החלקים היחידים אשר פורצים החוצה מתוך העירום הסובב.
“איני יכול אפילו עכשיו כאן, בגיהנום שלי, לבכות בכלל, כי בכל יום אני טובע בים, ים של דם. נחשול אחד עולה על האחר", המשיך ותיאר גרדובסקי את תחושותיו בזמן ההשמדה. “אין רגע שבו תוכל להתכנס בפינה משלך ושם להתיישב לבכות, לבכות על החורבן. המוות השיטתי המתמיד, שהוא כאן החיים היחידים של כל החיים, מחריש, מבלבל, מעמעם את רגשותיך.
"אתה אינך יכול להרגיש, לחוש אפילו את הסבלות הגדולים ביותר. החורבן הפרטי נבלע בידי הכללי. לפעמים נקרע הלב, הנשמה נעשית שסועה – למה יושב אני כך בשקט ואינני מקונן, אינני בוכה על הטרגדיה שלי, כי אם קפואים, קהים ומדולדלים כל הרגשות? לעתים הייתי מקווה, ניחמתי את עצמי לפעמים, שיגיע זמן, יבוא יום שבו אזכה להיות מסוגל לבכות.
“...אנחנו מובילים אותן, את אחיותינו האהובות, היקרות, הרכות, העדינות, תחת הזרוע אנחנו תומכים בהן. אנחנו הולכים בדממת אלם צעד אחר צעד, לבותינו הולמים בקצב. אנחנו סובלים ושותתים דם בדיוק כמותן, ואנחנו מרגישים שכל צעד אשר אנחנו עושים הוא צעד של התרחקות מן החיים והתקרבות אל המוות. ולפני הירידה אל הבונקר, הבונקר העמוק, לפני שהן מציבות את כף רגלן על המדרגה הראשונה של הקבר, נותנות הן מבט אחרון בשמיים ובלבנה, ואנחה מעומק הלב פורצת באופן אינסטינקטיבי משני הלבבות כאחד".
תנאי המחיה של הזונדרקומנדו היו שונים לחלוטין מאלה של כל אסיר יהודי אחר. הם קיבלו מזון ואפילו אלכוהול כמעט ללא הגבלה, ישנו על מצעים וכריות, זכו למקלחות ושירותים אמיתיים, ואף ניתן להם טיפול רפואי בידי שלושה רופאים צמודים, יהודים גם הם. החיים האלה סיפקו לעתים מצבים ביזאריים של שיחות בינם ובין הגרמנים, ואפילו משחק כדורגל בין העבדים לרוצחים.
“בתקופות הראשונות הגרמנים הכו והרעיבו אותם, אולם לאחר מכן הבינו שהם צריכים אותם חזקים ועם כוח לעבודה הנוראה הזו", אומר גרייף. “תנאי הלוקסוס־לכאורה היו פועל יוצא של התמסדות מפעל ההשמדה".
בספר “הייתי עוזרו של מנגלה באושוויץ" מתאר ד"ר מיקלוש נוסלי את הזוועה, ולצדה את החיים הנוחים יחסית של אנשי הפלוגה: “המזבלה בערה ללא הפסק... מצאתי בין דפי הסידורים והאלבומים תמונות, וגם פרחים מיובשים שנלקחו מעל קברות בני משפחה. הגוויות נשרפות תוך עשרים דקות. הקרמטוריום פועל בעזרת 15 תנורים המספיקים לשרוף מדי יום 5,000 איש, ארבע משרפות פועלות בהספק דומה.
20,000 איש עוברים דרך תאי הגזים ומשם למשרפות, 20,000 איש הופכים לעשן היוצא מתוך ארובות אושוויץ. לא נותר מהם יותר מאשר חופן אפר בחצר המחנה, האפר מועבר במכוניות להשלכה בנהר, השוכן שני קילומטר מהמחנה". ומנגד לכל זה: “הזונדרקומנדו נחשב ליחידת האליטה. אנשיו גרים בחדרים מחוממים ומאווררים היטב, ישנים במיטות נקיות בין כריות וכסתות רכות, תחת שמיכות חמות. מזונם ובגדיהם מצוינים, הם נהנים בשפע מסיגריות ומשקה חריף, בניגוד לאסירים החיים בצריפים העלובים, אכולי הכינים, לכלוך ומחלות, המסוגלים להרוג זה את זה בעבור חתיכת לחם".
תנאי המחיה המשופרים שלהם לא גרמו לאנשי הזונדרקומנדו להשלות את עצמם באשר לעתידם. לא אחת היו בטוחים כי הנה, סופם מגיע. “מלווינו אינם מובילים אותנו בדרך הרגילה. המצב ברור, זו דרכנו האחרונה", כותב נוסלי. “הולכים לאולם הדוודים, לא נשאר איתנו שום איש אס־אס. הם נערכים סביב הבניין המסוגר, ערוכים עם מקלעים, מפה אין אפשרות להימלט. במקום נמצאים 460 יהודים, הממתינים לסופם.
"השאלה היחידה שלא מצאו לה עדיין תשובה היא כיצד ובאיזו צורה נירצח. שקט שורר במקום הריכוז, משוחחים בלחש, אנשי הזונדרקומנדו מכונסים בתוך עצמם. פתאום נפסק השקט. אחד מחברינו, דיין לשעבר בקהילתו בפולין, בחור כבן שלושים, החל לנאום: ‘אחיי היקרים! רצונו הבלתי ניתן להשגה של הבורא קבע שעמנו יושמד, בגורלנו נפל התפקיד האכזרי ביותר, לעזור להשמדה וללוות את מות הקדושים עד הפיכתם לאפר.
"בשום מקרה לא נפתחו שערי שמיים, לא ירד גשם זלעפות שיכבה את אש המוקדים, חייבים אנו להצדיק את הדין ולהשלים עם גורלנו, כי כך נגזר עלינו, מאת אלוהים בא הדבר. מדוע? אנו בני תמותה ולא נדע זאת לעולם. אל נא תפחדו מן המוות'. שקט מוחלט שרר באולם בעת שנשא את דבריו. אך לאחר מכן, נשמעו רק אנחות שבקעו מעומק הלב. היו אלה אנחות פרידה מהמתים ומהחיים".
הגרמנים עצמם ניסו להבין מה עובר בראשם של אנשי הזונדרקומנדו, ועקבו אחריהם כדי לפענח את התנהגותם ולחזות מראש את צעדיהם. רודולף הס, מפקד מחנה אושוויץ, התייחס לכך כשהסביר בזיכרונותיו מדוע היה צורך בהמתה “שקטה" של היהודים באמצעות גזים.
“זכרתי את תיאוריו של אייכמן על הטבח שערכו ביהודים פלוגות העבודה המיוחדות במכונות ירייה ובתת־מקלעים", כתב הס. “סופר על מחזות אימים שהתרחשו תוך כך, על בריחת הנפגעים אשר לא נורו למוות, על הריגת הפצועים ובעיקר הנשים והילדים וגם על ההתאבדויות התכופות בין אנשי יחידות הפעולה, אשר לא יכלו לשוב ולבוסס בנחלי הדם. אחדים, דעתם נטרפה עליהם. מרביתם היו נעזרים באלכוהול בעבודתם המזוועת... חשוב מכול היה לשמור על השקט במשך התהליך כולו, החל בהכנסת האנשים וגמור בפשיטת בגדיהם.
"רק לא בצעקות. רק לא בבהלה. אם היו כאלה שלא רצו להתפשט, נצטוו אחרים שכבר התפשטו או אנשי הזונדרקומנדו לעזור להם. בדיבור טוב הורגעו גם המסרבים והופשטו מבגדיהם. עצירי הזונדרקומנדו שקדו על כך שתהליך ההפשטה יהיה מהיר ולא תינתן לקורבנות שהות להרהורים.
“בעיקרו של דבר", כותב מפקד המחנה, “הייתה העזרה החרוצה של הזונדרקומנדו, בהפשטה ובהכנסה לתא הגז, בכל זאת דבר מתמיה. מעולם לא ראיתי, ואף לא שמעתי על מקרה שבו הם יגלו לאלה העתידים למות מגז שמץ דבר מן הצפוי להם. היפוכו של דבר, הם עשו הכול כדי להשלותם ולפזר את חששותיהם של אלה שלבם מנבא להם רעות. הללו, אף אם לא האמינו לאנשי האס־אס, נתנו אמון בדבריהם של חבריהם לגזע.
"מטעמי נוחות לשונית, וכן מטעמי הרגעה, היה הזונדרקומנדו מורכב תמיד מיהודים בני אותה ארץ אשר ממנה הובא המשלוח השוטף. הבאים רצו לשמוע על חיי המחנה, והיו שואלים על פי רוב למקום הימצאם של מכרים או בני משפחה שסופחו למשלוחים קודמים. מעניין היה לראות כמה שקרים משקרים להם אנשי הזונדרקומנדו, ובאיזה כוח שכנוע, באילו תנועות הם מחזקים ומדגישים את דבריהם...
"מוזרה הייתה ההתנהגות של אנשי הזונדרקומנדו. הם הרי ידעו בוודאות כי בסוף האקציות ימצאם אותו גורל עצמו שמצא את חבריהם לגזע, אשר הם סייעו במידה כזאת בהשמדתם. ואף על פי כן עשו את מלאכתם בשקידה שגרמה לי תמיד לתמוה... את כל המלאכות האלו ביצעו באדישות קהה, משל הם מעשים שבכל יום. בשעת גרירת הגוויות היו אוכלים או מעשנים. אפילו בשעת העבודה המגעילה של שרפת גוויות שהיו מונחות זמן רב בקברים ההמוניים, לא נמנעו מלאכול".
איך ניתן להסביר את התנהגותם של אנשי הזונדרקומנדו, ואת יכולתם לשרוד ולהמשיך בתפקידם הנורא? "הם קיוו שיקרה נס ובכל זאת הם יינצלו", אומר גרייף. "רק מעטים מהם התאבדו, גם באופן יחסי לשאר אסירי אושוויץ. הם חששו שהעולם יישאר בלי יהודים, וחשו צורך ורצון לספר לעולם מה קרה שם, כדי שאושוויץ לא תימוג ותישכח. היו בהם שכתבו רשימות חשאיות שתיעדו את המתרחש, בעיקר יהודים דתיים וחרדים. תוך סכנת חיים הם כתבו יומנים וטמנו אותם ב־34 מקומות באדמת המחנה. רק בשמונה מקומות החומר הזה התגלה, והיומנים קיבלו את השם ‘מגילות אושוויץ'. הם כתבו שהם יודעים שלא יאמינו להם כאשר יקראו על ההשמדה ועל רשעות הגרמנים, אך חובה לדעת ולהסיק מזה מסקנות".
משלוחי היהודים לאושוויץ – מחנה ההשמדה ומחנות העבודה הסמוכים אליו - החלו בדצמבר 41' והתגברו במהלך שנת 42'. באמצע מאי 44', עם הגעתם של היהודים שגורשו מהונגריה, התרחבו ממדי ההשמדה וזו התבצעה 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע. הזונדרקומנדו עבדו בתקופה הזו בשתי משמרות. “הגרמנים כבר ידעו שהם מפסידים במלחמה", אומר גרייף, “והם הפכו את רצח היהודים לאינטרס הראשון במעלה".
בניגוד למאמציהם להסתיר את האמת מהיהודים העומדים להיכנס לתאי הגזים, ניסו אנשי הזונדרקומנדו להבריח אל מחוץ למחנה מידע על המתחולל בתוכו. ערב תחילת המשלוחים מהונגריה הם העבירו מידע על טיבו של המחנה, בתקווה שהדבר יגיע לידיעת הקורבנות הפוטנציאלים עוד בטרם יעלו על הרכבות. סדרת צילומים המראה נשים יהודיות שעומדות להיכנס לתאי הגזים, ולאחר מכן את גופותיהן המושלכות לתוך בורות גדולים, הוברחה בעזרת לוחמי מחתרת החוצה, אך לא הגיעה ליעדה בהונגריה. עוד ניסו אנשי הפלוגה להעביר מידע מדויק על המחנה, כולל סטטיסטיקות, באמצעות כמה גברים יהודים שברחו מאושוויץ באפריל ובמאי 44'. הנמלטים הצליחו להגיע לסלובקיה, אך נתקלו בחוסר אמון מוחלט.
כשמשלוחי היהודים מהונגריה הסתיימו ושמועות על סופה הקרב של המלחמה הסתננו למחנה, הגיעו אנשי הזונדרקומנדו למסקנה הברורה כי קצם קרוב. הם ידעו שאין באפשרותם להכניע את מכונת המלחמה הגרמנית, אך העדיפו למות בקרב ולשמור על הכבוד היהודי. המרד שתכננו היה אמור להתקיים בשיתוף פעולה עם המחתרת הפולנית, אולם כמו בכל תקופת המלחמה, גם כאן נותרו היהודים לבדם; במחתרת הפולנית ציפו להגעת הצבא הסובייטי והעדיפו להמתין בפרופיל נמוך לתבוסתה המוחלטת של גרמניה.
היהודים לא יכלו להרשות לעצמם המתנה כזו. הם הצליחו ליצור קשר עם אסירות יהודיות במפעל התחמושת והנשק “אוניון", שהיה חלק ממתחם אושוויץ והעסיק אלפי אסירים, יהודים ולא יהודים. כמה מהבנות היהודיות ששובצו ב"חדר אבקת השרפה" במפעל הצליחו להבריח אבקת שרפה על גופן ולהעביר לזונדרקומנדו. המחתרת היהודית שזה עתה נוסדה הצליחה לייצר כמה עשרות רימונים, וקיבלה עוד כלי נשק אחדים דרך המחתרת הפולנית. במקביל עקבו אנשי הזונדרקומנדו אחרי השומרים הגרמנים, חיפשו את נקודות התורפה, בדקו באילו שעות הם מחליפים משמרות ומתי הם פחות ערניים, וחיכו לשעת הכושר.
ב־7 באוקטובר 44', בשעה שתיים בצהריים, נטרפו הקלפים. “אנשי אס־אס הגיעו לחצר משרפה מספר 4, ובידם רשימה של 300 אנשי זונדרקומנדו שאותם התכוונו לקחת מהמקום כדי לחסלם", מספר גרייף.
“כאן למעשה התפוצץ הכול. שני דברים קרו במקביל: בחצר משרפה 4 התנפלו אנשי הזונדרקומנדו על אנשי האס־אס כדי לסכל את רציחת חבריהם, לפוצץ את הבניין ולברוח. שלושה גרמנים נהרגו ויותר מעשרים נפצעו. תמרות אש יצאו מבניין המשרפה, והוא הושבת לחלוטין ולא חזר לפעול. אז חתכו אנשי הזונדרקומנדו בקרמטוריומים 2 ו־3 את הגדר החשמלית, שפעלה רק בשעות הלילה, והתחילו להימלט בעוד הגרמנים דולקים אחריהם ויורים. חלקם הצליחו לחמוק מהרודפים, עברו מרחק של עד 9 ק"מ והגיעו לרייסקו, תת־מחנה של אושוויץ־בירקנאו - ושם נורו כולם למוות".
המרד פרץ באופן ספונטני, ולכן השתתפו בו רק 451 מאנשי הזונדרקומנדו, כמחצית מהפלוגה. הגרמנים הזרימו לאושוויץ מכוניות כיבוי וכוחות רבים כדי לדכא את המרד, שנמשך כשש שעות. רק שלושה יהודים הצליחו להימלט: פיליפ מילר, שעם פרוץ המהומה הסתתר בבניין מספר 4 ולאחר מכן חמק, והאחים אברהם ושלמה דרגון, שברחו לבניין 5 ולא התגלו. מאות אחרים הוצאו להורג בידי הגרמנים.
מיד לאחר המרד ניסה הגסטאפו לגלות כיצד נעלמו חומרי הנפץ שהיו חסרים בבית החרושת. ארבע בנות שסייעו למורדים נעצרו, נחקרו ועונו, אך לא מסרו שמות נוספים. הן הוצאו להורג בתלייה פומבית, בעוד כל האסירות היהודיות עומדות סביבן ורואות את חברותיהן ברגעיהן האחרונים.
“המרד סותר את האשמת היהודים בפסיביות בתקופת השואה", אומר פרופ' גרייף. “היה זה המרד היחיד בתולדות מחנה ההשמדה אושוויץ, והוא עורר הדים גדולים גם מחוץ לו. זהו ניצחון של התעוזה והתושייה היהודית, וגם כישלון גרמני שלא הוזכר אף לא במסמך רשמי אחד. ראוי שייכתב באותיות של זהב בהיסטוריה היהודית".
“מרד הזונדרקומנדו באושוויץ הוא פסגת הביטוי של הרצון האנושי למות בכבוד ולנקום", אומר לנו שבח וייס. “הריגה של כל רוצח היא מעשה גבורה. בתאי הגזים, לצד זעקות ‘שמע ישראל', צעקו הקורבנות ‘נקמה'. במרד ובמעשה הגבורה של הזונדרקומנדו היה משום כיבוד בקשתם של קורבנות אושוויץ. ההתמרדות הייתה פסגה של אומץ בים הזדון. הם ידעו בבירור שהמרד שלהם חסר סיכוי ושהם ייהרגו תוך זמן קצר, אולם על אף זאת הם מרדו ומילאו את הבקשה לנקמה".
לא רבים מאנשי הזונדרקומנדו נותרו באושוויץ לאחר המרד, והללו כבר לא התכוונו להמתין בחוסר מעש למותם. ב־17 בינואר 45' הם הבחינו שדלת הצריף שלהם פתוחה, ושהם יכולים לצאת ממנו. ביודעם שהגרמנים עומדים להרוג אותם עד האחרון שבהם, הם החליטו בו ברגע להתערבב באלפי האסירים שהוצאו לצעדות המוות. בשלב מסוים הבינו הגרמנים שבין הצועדים נמצאים גם אנשי פלוגת “מסיקי התנורים" ופקדו עליהם להזדהות. איש מהם לא פצה את פיו. כל אנשי הזונדרקומנדו שיצאו לצעדת המוות שרדו את המלחמה.
כיום נותרו בחיים רק ארבעה מאנשי הפלוגה. אליעזר אייזנשמיט הוא היחיד מהם שחי בישראל. בגיל 94, כשבעים שנה אחרי אושוויץ, מראות הימים האיומים ההם אינם מרפים ממנו. “בכל רגע ורגע ידענו שהכול עלול להיגמר. כל הזמן ידעתי שמחכה לי הכדור שיסיים את חיי", הוא אומר.
אייזנשמיט גר בדירה צנועה בשכונה פסטורלית בגבעתיים. זמן קצר לאחר המלחמה הוא נישא ליהודית, גם היא ניצולת שואה. הם הגיעו למחנה עקורים בגרמניה וביוני 46' עלו ארצה. כאן הקימו משפחה לתפארת - שני ילדים, שבעה נכדים ושלושה נינים. בסלון ביתו של אייזנשמיט מוצבות תמונותיהם של כל צאצאיו, ובמרכז תמונת הנכד אייל, שנהרג בעת שירות בצה"ל. “זה הדבר שהכי כואב לי. זה כואב לי יותר מכול", אומר הסב שאיבד כל כך הרבה בחייו.
כיום הוא אלמן. עובדת זרה מסייעת לו ביומיום בשל הקשיים הפיזיים, אבל הראש עובד, צלול לחלוטין, משחזר אירועים רחוקים כאילו קרו היום. לא תמיד קל לו לדבר עליהם. הוא נזכר בבת־דודתו רחל, שאת גופתה פינה מתא הגזים. נזכר כיצד נחקר באלימות בידי אנשי האס־אס אחרי המרד. הוא כואב את אלה שנרצחו. הוא גאה באלה שמרדו.
ביוני 41' השתלטו הגרמנים על העיר לונה בפולין (היום בבלרוס) שבה התגורר, ולאחר כחמישה חודשים הקימו בה גטו. בנובמבר 42' החלו להעביר את יהודי הגטו למחנה קיילבאסין, ומשם הם נלקחו לתחנת רכבת, הועלו על קרונות משא וגורשו לאושוויץ. לאחר סלקציה נרצחו הוריו של אליעזר ואחיו יעקב. אחיו האחר, אברהם, נספה כעבור חמישה שבועות.
אייזנשמיט אינו יודע מדוע נבחר דווקא הוא לזונדרקומנדו. “לא אמרו לי למה, ובמקום הזה גם לא שואלים שאלות", הוא מספר. “היינו צריכים לפנות את הגופות מתאי הגזים, לחפש בהן דברי ערך, ולהשליך את המתים אל הכבשנים. בכל פעם סחבנו 16 גופות, הורדנו אותן לבורות, שפכנו סולר ושרפנו אותן. זו הייתה העבודה הכי נוראה שאפשר להעלות על הדעת, אבל אני העדפתי להמשיך לעבוד ולא למות".
במשך מעט יותר משנתיים, מדצמבר 42' ועד ינואר 45', הוא שימש בתפקיד שכמו לקוח מהגיהינום, וקצו ידוע מראש. “מעת לעת הוציאו את כל אנשי היחידה להורג. לא היה לנו מה להפסיד כשתכנַנו את המרד". המוות הממתין להם הפך מורגש יותר מיום ליום. “לקראת שלהי 44' כבר לא הגיעו טרנספורטים מהונגריה, ולמעשה הצורך של הגרמנים בנו הלך ופחת. בתקופה זו כבר עסקנו בעיקר בשרפת גופות של מתים ממחנה אושוויץ, כדי לטשטש את מה שקרה שם. היה ברור לנו שהתור שלנו עומד להגיע, ושהסוף שלנו קרוב".
חשמלאי במקצועו, אייזנשמיט אחז בידע טכני שסייע רבות בארגון המרד. “בחדר שלי הרכבנו רימוני יד בתוך קופסאות ריקות של שימורים. היה לנו קשר גם עם המחתרת הפולנית הכללית והם הבטיחו שיעזרו לנו. קיבלנו חומר נפץ מהבנות היהודיות בבית החרושת, לקחנו קופסאות ריקות של בשר ואני חתכתי חתיכות קטנות של ברזל שיעופו בהתפוצצות. הייתי חלק מקבוצה קטנה שעשתה את כל ההכנות. קבוצה גדולה יותר הייתה יכולה להיות מסוכנת, בגלל חשש להלשנות, ואז היו יורים בנו בו במקום".
כשפרץ המרד הוא לא הצליח לברוח מאושוויץ. לילה שלם חקרו אותו אנשי האס־אס ועינו אותו באכזריות כדי
ב־18 בינואר 45' הצטרף אייזנשמיט לצעדת המוות שיצאה לכיוון גרמניה. עוד לפני שהשיירה עזבה את שטח פולין הוא נמלט, כשהגרמנים יורים בו ופוצעים אותו ברגלו. אייזנשמיט הסווה את עקבות דמו בשלג והתחבא בשדות. אוקראינים ששיתפו פעולה עם הגרמנים מצאו אותו שם, אך הוא הצליח לשכנע אותם שאינו יהודי. בהמשך הגיע לביתם של בני הזוג תיאודור ופנצישקה טנדרה, שהחביאו אותו עד בוא הצבא הרוסי. לימים יוכרו השניים כחסידי אומות העולם.
אף שהמרד שבו השתתף לא הביא להצלת חייהם של רבים, לאייזנשמיט אין שום ספק כי הצדיק את המחיר. “זה היה מאבק בין כוחות לא שווים, אבל ידענו שאנחנו לוחמים למען דבר צודק, ולמען ההיסטוריה של העם היהודי", הוא אומר. “החזרנו ליהודים את הכבוד שהגרמנים ניסו לקחת מהם".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם