משפט עברי: התקדימים ששינו את פני המדינה
מערכת המשפט בישראל הוציאה מתוכה בחלוף השנים תקדימים ששינו את פני החוק בישראל. פרויקט מיוחד ליום העצמאות: פסקי הדין הבולטים ביותר, חלק א'
אורי ישראל פז
ב-28 לפברואר 2012 נפל דבר בישראל. הנשיאה דורית ביניש, שעד כה הייתה בעלת תדמית של "אותה הגברת בשינוי אדרת" ביחס לקודמה בתפקיד הנשיא אהרן ברק, התעלתה עליו וצעדה באומץ צעד נוסף בפירוש שהעניקה לחוקי היסוד. אם עד אותה עת נכללו רק זכויות אזרחיות ופוליטיות בעקרון כבוד האדם וחירותו, ביניש קבעה – במעמד פרישתה מכס השיפוט – כי גם זכויות חברתיות עומדות בשורה הראשונה של הזכויות החוקתיות.
"הזכות למינימום של קיום אנושי בכבוד מצויה בלבו ובגרעינו של כבוד האדם", קבעו שבעה שופטי בג"ץ בפרשת סלאח חסן נגד המוסד לביטוח לאומי (בג"ץ 10662/04), ובכך ביטלו את טענת הביטוח הלאומי כי החזקת רכב היא עילה לשלילת הזכאות להבטחת הכנסה. "חיים בחרפת רעב, ללא קורת גג, תוך חיפוש מתמיד מנין יבוא עזרו של אדם, אינם חיים בכבוד". עוד צוין כי מינימום של חיים בכבוד הוא תנאי לא רק לשמירה ולהגנה על הכבוד האנושי, אלא גם למיצוי יתר זכויות האדם. "אין כל פואטיקה בחיים בעוני ובמחסור", הדגיש בג"ץ. "ללא תנאים חומריים מינימליים, אין לאדם יכולת ליצור, לשאוף, לבחור את בחירותיו ולממש את חירויותיו".
קיום מינימלי
בהלכת חסן החל עידן חדש. בדרך כלל בית המשפט העליון היה גורם שמרן בכל הנוגע למאבק בעוני. הוא לא מיהר להיכנס לנעליהן של רשויות אחרות ולהכריע במקומן, בייחוד בשאלות הכרוכות בנושאים תקציביים. כך, למשל, בג"ץ לא נעתר לבקשה לבטל קיצוץ ממשלתי עמוק בקצבאות הזקנה (בג"ץ 5578/02), ומקיצוץ בקצבאות הבטחת ההכנסה (בג"ץ 366/03). למעשה, גם ביניש סירבה בשלב מסוים לאפשר תשלומי הבטחת הכנסה לאברכים, במקום להשוות כנגדם את מצבם של הסטודנטים (בג"ץ 4124/00).
שתי נקודות נקבעו בהלכת חסן, בנוגע לזכות היסוד של קיום מינימלי בכבוד: (א) הגדרת הצרכים שבלעדיהם אין אדם יכול להתקיים באופן תקין (לבוש, קורת גג, טיפול רפואי, מזון ומשקה, חינוך וכיוצא בזה); (ב) ההבחנה כי הזכויות החברתיות הן תנאי לקיום הזכויות האזרחיות. "בלא מזון, מים, דיור, בריאות וחינוך יתקשה הפרט לתת תוכן ומשמעות אמתית לזכויותיו האזרחיות", נפסק. "הוא יתקשה למצות את זכות הבחירה, את חופש הביטוי, את חופש העיסוק ואת זכות הקניין".
אך השמחה הייתה מוקדמת מדי, משום ששאלות רבות עדיין נותרו פתוחות: מהו היקף ההגנה המשפטית על הזכויות החברתיות? מתי הפגיעה בזכות לקיום מינימלי בכבוד היא לגיטימית? ובכלל, מהו מימוש ראוי של הזכויות החברתיות – האם הקצאה מינימלית מקיימת את החובה או שנדרש רף גבוה יותר כמו זה המוגן בקיום אנושי נאות? בג"ץ לא פתר אחת ולתמיד את מורכבות הסוגיה הטעונה, ומסתבר שהוא גם אינו יכול. אין בכוחו של המשפט לעצב את הזכויות החברתיות ולקבוע סטנדרטים בהיקף המלא הראוי להבטחתן. המשפט יכול לתת קריאת כיוון, אך יישומה צריך להיעשות בכל המסגרות והמוסדות, בממשלה ובכנסת.
עושים שינוי
כיום ניתן לומר, כי כחלוף שנתיים מפרסום הלכת חסן, ניתן למצוא את רישומיה בפסיקה. כך למשל בקביעת בית המשפט להימנע מחזקות חלוטות הפוגעות בזכות לדיור (עע"ם 5017/12), בהכרה בזכות לדיור (ת"א 56205-06), בפסיקה המתאימה את גובה המזונות שעל אב לשלם באופן שלא יפגע בזכותו לקיום בכבוד (תמ"ש 17732-07-12) ובגזרי דין המתאימים את גובה הקנס למצבו הכלכלי של האדם בשל אותו טעם (ת"פ 30590-03-12). כך גם במימוש הזכות לשכר מינימום (רע"פ 4717/11) ובהרחבת הזכות לערעור על רשמי הוצל"פ (רע"א 8476/12), שכן ההוצאה לפועל היא הזירה שבה מעוצבת הזכות לקיום מינימלי בכבוד הלכה למעשה (השופט ג'ובראן ב"עיוני משפט" לז1).
הנה כי כן, הלכת חסן לימדה כיצד המערכת המשפטית יכולה לעצב נורמות ולהתגייס לטובת שינוי חברתי. כעת מוטלת המשימה הן על עורכי הדין שיעמדו על הזכויות החברתיות בדיוניהם בערכאות, והן על השופטים, שיאזינו לצרכי המתדיין ויטו ליבם לאלו שאין להם די מחסורם.
הכותב הוא עו"ד, בעל תואר שני ועורך פורטל תקדין. שימש בעבר ככתב המשפטי של 'מקור ראשון'.
יהודה יפרח
זקני הקוראים ודאי זוכרים את התקופה שבה לכל מי שברשותו היו ג'יפ או משאית היה שותף סמוי בבעלות – צה"ל. לפני כל מלחמה או מבצע גדול, יכול היה צבא ההגנה לישראל לגייס את הרכב לשירות המולדת ולעשות בו כרצונו. על מצב הצבירה שבו הוא היה חוזר כבר כתבו הגששים מערכון ידוע ("אבל איפה המנוע?").
אך בראשית ימיה של המדינה ההפקעות הסיטוניות לא הוגבלו לרכבים בלבד אלא כללו לא אחת גם דירות. זה התרחש בעיקר כשמקורבים לבן-גוריון שנשאו בתפקיד ציבורי חשקו בקורת גג בתל-אביב, וגילו כי ההיצע בעיר העברית הראשונה בעייתי משהו. אחד המוטבים הראשונים היה לא אחר מאשר יעקב שמשון שפירא, היועץ המשפטי הראשון לממשלה הזמנית שהוקמה בתש"ח, שזקוק היה לדירה בסמיכות למשרד המשפטים ששכן אז בתל-אביב. עתירתו של האזרח הזועם שדירתו הופקעה לטובת שפירא נדחתה בבג"ץ. פסק הדין ציין ביבשושיות כי "הדירה הוחרמה לטובת היועץ המשפטי לממשלת ישראל, שהוא נשוי ואב לשלושה ילדים", וקבע כי ההחרמה מוצדקת שכן עבודתו של היועץ היא "שירות חיוני לכלל".
ערכים בחוץ
דיון מעניין יותר באותו נושא התקיים בפסק הדין העשירי של בית המשפט הגבוה לצדק (בג"צ 10/48). השופטים זמורה, אולשן וחשין, דחו את עתירתו של צבי זיו, תושב תל-אביב. זיו, שהחזיק בבעלותו שתי דירות, קיבל לפתע "צו החרמה" לדירתו שברחוב בלפור לטובת ד"ר מרץ, שכיהן כ"מנהל המחלקה הכספית והביקורת במשרד הפנים". זיו טען כי הדירה משמשת אותו כמשרד הראשי של העסק שלו וכי הוא איננו מעוניין למוכרה.
הדירה, כך התברר במשפט, הופקעה מכוח 'תקנות ההגנה לשעת חרום' ב'דבר המלך במועצתו' – חוק מנדטורי רב-כוח שמועצת המדינה הזמנית לא מיהרה לבטל בימי המלחמה. טענת בא כוחו של זיו הייתה מעניינת. בפסק הדין נכתב כי "כדי לשכנע את בית המשפט הביא המערער לפנינו את ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, הכוללת את הפסוק 'מדינת ישראל תהיה מושתתת על יסודות החירות הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל'". עורך דינו של זיו טען כי מגילת העצמאות באה למעשה "להחזיר לאזרח במדינה את כל חירויות האדם, וכיוון שכך הרי בטלו כל אותם החוקים השוללים חירויות אלה".
השופטים לא התרשמו מהטיעון. "אין אנו יכולים לקבל את טענתו הנלבבת של בא כוח המבקש", כתבו בהחלטתם. הם הסבירו כי מגילת העצמאות "באה רק לשם קביעת העובדה של הקמת המדינה לצורך הכרתה על ידי החוק הבינלאומי. היא מבטאת את חזון העם ואת ה'אני מאמין' שלו, אך אין בה משום חוק קונסטיטוציוני הפוסק הלכה למעשה בדבר קיום פקודות או חוקים שונים". או במילים אחרות – חזון וערכים לחוד, משפט לחוד. העתירה נדחתה לאחר שנציג המדינה הוכיח כי תקנות החרום עודן תקפות מבחינה משפטית ועל כן ההפקעה הייתה כדין, למרות מיחושי הבטן שהיא גורמת.
המדינה היא חולה
פסק הדין הזה תאם את השקפת עולמו של משה זמורה, נשיאו הראשון של בית המשפט העליון. בטקס חנוכת המוסד בתש"ח הוא הזהיר את חבריו לבל יהינו להסיג את גבולות המחוקק: "לפעמים יוכל אולי השופט לנהוג חֵרות בחוק החָרות כדי להגיע להחלטה שהיא מתאימה לצדק וליושר, אבל לחרות הזאת יש גבולות. ואם השופט יראה שאיננו יכול להתגבר על החוק הקיים, אין לו דרך אחרת מאשר לפסוק על פיו ולהפנות את תשומת לב המחוקק לכך שהחוק טעון תיקון". במילים אחרות, הזכות, וגם החובה, להפיכת הערכים לנורמות התנהגותיות מחייבות, מוקנית בדמוקרטיה לעם, דרך נבחריו בפרלמנט.
בעשורים הראשונים רוח זמורה שרתה עדיין על בית המשפט. רוב עתותיהם של השופטים הוקדשו לדיונים כערכאת ערעור ולא לדיונים כבית הדין הגבוה לצדק. גם בשבתם כבג"ץ הם התערבו בעיקר במקרים מובהקים של פגיעה בזכויות הפרט ולא בתקיפת החלטות ממשלה.
הרבה מים עברו בירדן מאז, ורוחו של זמורה התחלפה ברוחו של אפלטון, הפילוסוף היווני הקדום שלא אהב את הרעיון הדמוקרטי. המדינה היא כמו חולה, הסביר, האם יעלה על הדעת שנערוך הצבעה בשאלה איזו תרופה יש לתת לו? בכגון דא יש לשאול את המומחה, והמומחה הוא הרופא (או הפילוסוף או השופט). ובכל זאת, בימי הולדת נעים להיזכר בסיפורים שמעוררים נוסטלגיה לשנים קדמוניות.
ליאת נטוביץ'-קושיצקי
"החובה לשקול שיקולים של צדק חלוקתי היא חלק בלתי נפרד מסמכותה של רשות מנהלית, אשר בסמכותה להחליט על הקצאת משאבים מוגבלים...יצוין כי למשפט תפקיד חשוב בכל הנוגע לפיקוח על החלטות שעניינן חלוקת עושר בחברה... בייחוד לנוכח הסכנה שהחלוקה תיטיב רק עם קבוצות לחץ מאורגנות היטב..."
מילים אלו מסכמות היטב את אחת ההחלטות המשמעותיות ביותר שניתנו בארץ בעשרים השנים האחרונות. פסק הדין משנת 2002 זכה אומנם להתייחסות תקשורתית בשעתו, אך דומה כי השלכותיו העיקריות, אלו שנוגעות לכיס ולאיכות החיים של כל אחד ואחת מאתנו, התבררו במלואן רק בשנים האחרונות.
אינטרס צר
תחילת הפרשה, שזכתה לכינוי בג"ץ הקרקעות או בג"ץ הקשת המזרחית, בשנות ה-90 המוקדמות, עם נפילת מסך הברזל והעלייה הרוסית הגדולה ממדינות ברית המועצות לשעבר. אריאל שרון, שכיהן כשר השיכון, עשה את הבלתי יאומן והצליח להקים תוך זמן קצר עשרות אלפי יחידות דיור שקלטו בהצלחה כמיליון עולים חדשים. כחלק מהפרויקט הלאומי הוביל שרון את המהלך האולטימטיבי בעיניו – שינוי ייעודן של חלק מן הקרקעות החקלאיות (שכוללות כחמישית משטחה של המדינה) והשבתן למדינה, תוך מתן פיצוי נדיב לחקלאים.
על פי חוזי החכירה המקוריים מול המנהל, היה על המושבים והקיבוצים להשיב את הקרקעות למדינה במקרה שייעודן ישתנה למגורים או למסחר, תוך קבלת פיצוי שיתבסס על סוג החקלאות ומידת ההשקעה של החקלאי בקרקע. אך החלטות המנהל החדשות נסמכו על בסיס שונה לחלוטין – פיצוי בגובה של 27-29 אחוזים מערך הקרקע לאחר שינוי הייעוד. באזורי הביקוש עמד הפער על עשרות אלפי דולרים לדונם.
החלטה אחרת אפשרה למושבים ולקיבוצים לחכור את הקרקע המופשרת לטובת הרחבות קהילתיות, תוך קבלת הנחה של עשרות אחוזים משוויה האמתי של הקרקע. על שרון, שהחזיק בעצמו נחלה משפחתית בכפר מל"ל, נמתחה ביקורת נוקבת בשל ניגוד העניינים המובהק, עד שנאלץ למשוך את ידו מן הנושא בעקבות הנחיית היועץ המשפטי לממשלה.
עמותת שיח חדש (הקשת המזרחית בשמה הקודם) ואנשי אקדמיה רבים עתרו לבג"ץ נגד ההחלטות המיטיבות, בטענה שמועצת מקרקעי ישראל התחשבה אך באינטרסים של המגזר החקלאי ולא באלו של מגזרים אחרים בחברה הישראלית. כשברקע חי ובועט השד העדתי, טענו העותרים כי מדובר בחלק מהפליה מתמשכת שבאה לידי ביטוי גם בכך שלאורך השנים ומאז הקמת המדינה הוקצו הקרקעות החקלאיות באופן לא שוויוני, שפגע באינטרס הכללי של החברה לשימוש נאות במקרקעיה.
סוף להפשרות
השופט תיאודור אור, שכתב את פסק הדין, קיבל את טענות העותרים, ואף שהסכים עם נציגי ההתיישבות החקלאית כי קיימות להם זכויות לאור העובדה שעיבדו את קרקעות המדינה תקופה ארוכה כשהם חדורי אידאולוגיה ונכונות לתרום למפעל הציוני, בחר לתת לזכויות אלו משקל נמוך בשקלול הכולל ופסל את ההחלטות.
אחד השיקולים המעניינים שהועלו בפסק הדין מעבר לשיקול הצדק החלוקתי, הוא השיקול התכנוני-סביבתי והחשש מפגיעה בשטחים פתוחים ללא הצדקה ממשית. ההטבות המופרזות הפכו חקלאים באזורי הביקוש למעוניינים מאוד בשינוי ייעודה של הקרקע החקלאית. "כך הפכו חלק מהחוכרים החקלאיים באחת, משומרי הקרקע החקלאית ומגיניה ליזמים ולמעוניינים בשינוי ייעודה החקלאי של הקרקע אותה עיבדו שנים רבות", מסכם השופט אור בנימה של כאב.
בסופו של דבר הטיעונים שעלו בפסק הדין משכנעים למדי, ולא ניתן להתעלם מהתחושה כי החלטות המנהל ניתנו בצורה חפוזה ושרירותית וללא תכנון ראוי. מצד שני, יכול להיות שלפעמים עדיף להיות חכם מאשר צודק. במבחן הזמן צדקו הפוליטיקאים שטענו שכדי לזרז את הבנייה ולענות על הביקוש הגובר והולך לדיור יש צורך במתן פיצוי גבוה במיוחד שיתמרץ את החקלאים וימנע סכסוכים משפטיים מיותרים.
רק בשנת 2010, שמונה שנים לאחר מתן פסק הדין, הצליח המנהל לנסח החלטה חדשה לפיצוי החוכרים החקלאיים. הפיצוי החדש הועמד על סכום של כמה עשרות אלפי שקלים לדונם בלבד, תמריץ נמוך למדי. כשמצרפים לכך את החלטת מועצת מקרקעי ישראל שביטלה את וועדות הקבלה למעט ביישובים בגליל ובנגב, מובן מדוע הפשרת הקרקעות החקלאיות וההרחבות הקהילתיות נעצרו כמעט לחלוטין. האם העלייה החדה במחירי הדיור, שנגרמה, לפחות בחלקה, בגלל ביטול החלטות המנהל לא גרמה נזק רב יותר לכלל תושבי המדינה מאשר הפגיעה בצדק החלוקתי?
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם