מדינה יהודית: איך משלבים יהדות ולאומיות?
גם הדתיים, ואני בתוכם, מפרידים בין השיעור האחרון ששמעו מהרב לחייהם המקצועיים. הם פורחים מן הישיבות והאולפנות ומאמצים במהירות את השפה החילונית הרווחת של משלח ידם
66 שנים חלפו מאז ה"אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל". בימים החגיגיים האלה, קצת לא נעים לומר שהמדינה היהודית עוד לא לגמרי קמה. כלומר, התקבצות מרבית היהודים בארץ אבותיהם היא ללא ספק נס כביר ומפעים לבבות שלֵחו לא ינוס עוד דורות רבים. אבל, המאורע ההיסטורי הנדיר הזה הופך את ישראל למדינת היהודים, קרי המדינה שהיא הבית הלאומי של העם היהודי. זה עדיין איננו מדינה יהודית.
וכל כך למה? מפני שמדינה יהודית פירושה מדינה שהתנהלותה מעוצבת לפחות במידה חלקית מכוח המהות היהודית שבה. ואילו אנו, היהודים החיים בישראל, עדיין לא הגדרנו לעצמנו מהי המהות הזו וכיצד היא תבוא לידי ביטוי בחיינו הלאומיים. הן אלה מאתנו המנותקים מן המסורת הדתית הן אלה המחויבים אליה, כמעט שלא עוסקים בשאלה כיצד נראים פניה של המדינה היהודית, מהו החזון המנחה אותה ומה סט הערכים שלאורו עליה להתנהל. יותר מזה: אנחנו, הקולקטיב היהודי בארץ ישראל, כלל לא גמרנו בדעתנו האם מדינת היהודים היא סתם מדינה ככל המדינות עִם עַם ככל העמים – זה מה שהרצל רצה, או שמא ישראל היא בְּרִייה מדינית ייחודית, שצביון סגולי מוטל על כתפיה ועול מיוחד צריך להנחות את דרכה – זה מה שהרב קוק ורבים אחרים רצו.
בתוך תוכם, כך אני מניח, חשים רוב רובם של היהודים-הישראלים, שיש איזה ג'וק פנימי שחוצץ בינם לבין אחרים. בתמונת מראה, לטוב ולמוטב, רבות מאומות העולם לא מסוגלות להתייחס אל היהודים כשווים בין שווים. אלא שאלה ואלה, הם ואנחנו, לא יודעים לתרגם את התחושה הפנימית הזו, להגדרה אקטואלית של הייחוד היהודי. בטח ובטח לא של המדינה היהודית.
חכמים נתנו בנו את הסימנים ביישנים, רחמנים וגומלי חסדים, ומשהו מן התכונות הללו דבק בנו עד היום. לעומת זאת, כינוי אחר שתופס תאוצה בתקופתנו הוא אומת הסטארט-אפ. אף שזו הגדרה נחמדה, אין בה כדי להוות חזון תאורטי או פרקטי למדינה היהודית. וכך, קול פנימי בתוכנו, בכל מנעדי האוכלוסייה, אומר שצריך להיות חזון מודרני לדרכה של המדינה היהודית ככזו. למרות זאת, אין ככל הידוע לי ניסיון ממשי לשרטט אופק כזה. פה ושם ניתן לשמוע ביטויים כמו 'אור לגויים' או משפטים בנוסח 'לנו כיהודים יש עול מוסרי מיוחד'. אלה כותרות, לא יותר.
אך הדעת נותנת שיש ליצוק תוכן מהותי, ממשי ומעשי, למושג 'מדינה יהודית'. כלומר, אם ישראל נוטלת על עצמה את העול היהודי, מתבקש שהוא ייתן את אותותיו על כלל אורחות חיינו – לא רק חיינו הפרטיים אלא גם ובעיקר חיינו הציבוריים. שאם לא כן, אכן הִננו עם ככל העמים ולא יותר. ולכן כשעוסקים במשבר הדיור, המרכיב היהודי שבזהותנו צריך לפחות להציע קווים לפתרונו. כשמתמודדים עם מצב העוני (קצבאות או עבודה?), היהודיוּת שבתוכנו צריכה לומר את אמירתה.
כשדנים ברווחי הגז (כמה למשקיעים וכמה לציבור?), במערכת הבריאות (כן או לא שר"פ), בעונש למנהיג שסרח (להחמיר במיוחד או דווקא להקל?), בביקור האפיפיור (ליהדות יש איזה חשבון עם הנצרות, לא?), בפשע המשתולל (מה עושים עם הרציחות הסתמיות?), בתג מחיר, בשער הריבית של בנק ישראל – בכל אלה ועוד מוכרחות להיות אמירות הנשענות על פרספקטיבה יהודית. לכל הפחות מי שבקיאים במורשת היהודית חייבים לשאוב מתוכה תכנים רלוונטיים למציאות ימינו. אלה יכולות להיות אמירות כלליות או הנחיות מפורטות, אבל העיקר שיהיה משהו. כרגע, ביחס לרוב המכריע של הדיונים הציבוריים, היהודים מדברים אבל היהדות שותקת. היא נשארת מחוץ לדיון.
צריך לומר שפה ושם יש יוזמות רעננות. המפעל המפואר, הספרותי והמעשי, של מכון צומ"ת נוגע בַּסוגיות. מכון כת"ר (כלכלה על פי התורה) תורם הצעות. המכללה למדינאות הולכת בכיוון. יש מן הסתם עוד יוזמות שאיני מכיר. אבל אלה הן לכל היותר טיפות באוקיינוס. ככלל, המערכות הישראליות מכריעות על פי קודקס ערכים אוניברסליים, חילוניים, נטולי זיקה למורשת ישראל, בשעה שארון הספרים היהודי נשאר מחוץ לתמונה. ולא משום שאין לו מה לומר אלא בגלל שאיש – גם חובשי הכיפות – כמעט לא מתעניין בו בהקשרים הללו.
גם הדתיים, ואני בתוכם, מפרידים הפרדה גמורה בין השיעור האחרון ששמעו מהרב – שלא עוסק כמעט בנושאים אקטואליים - לבין חייהם המקצועיים או הציבוריים. הם פורחים מן הישיבות, המכינות והאולפנות ומאמצים במהירות את השפה החילונית הרווחת של משלח ידם. אפילו רצו, אין להם כלים אחרים, אין מקור לינוק ממנו. נדיר למצוא ספרות, שיעורים, ימי עיון, הרצאות או כל הגות יהודית אחרת, העוסקת בסוגיות הציבוריות-לאומיות הבוערות. התוצאה היא טשטוש הזהות היהודית. מדינת יהודים שמתקשה לומר במה היא יהודית.
אם אינני טועה, יש שני ענפים יחידניים, משפט עברי ורפואה והלכה, שבהם בכל זאת נפרצה הדרך ולפחות נכתבה מִשנה המחברת את החכמה היהודית הקדומה לימינו. בתחום הרפואה היישום די טוב. במשפט העברי הרבה פחות. כך או כך, פוליטיקאים, מנהלים, כלכלנים, פרסומאים, עיתונאים, דוברים, דיפלומטים, לוביסטים, פקידים, עובדים סוציאליים, ועדי עובדים וכל מי שמשפיע על חיינו הציבוריים – כולם, ואין זה משנה אם הם חובשי כיפה אם לאו, עושים זאת ללא זיקה ליהדותם.
אבל כאמור אלה ימים חגיגיים, וחרף ההצבעה על מה שעדיין אין, תהיה זו איוולת להתעלם ממה שיש. שכן, גם אם עוד לא תרגמנו לימינו את חזון הנביאים, כנראה שניצנים שלו כבר אפשר לזהות. העובדה שישראל עקפה מזמן, ובכל פרמטר, את כל המדינות שהוקמו במקביל לה; המצב הנתון שבו הגיעה בפחות משבעה עשורים להישגים שמדינות ותיקות בהרבה לא יקצרו לעולם;
היותה של ישראל מעצמה עולמית בתחומי החלל, הכטב"מים (כלי תעופה הבלתי מאויישים), האנרגיה הסולארית, משק המים, התמודדות עם שעת חירום ושיאנית מבצעי הסיוע באזורי אסון; הסטטיסטיקה המלמדת שבישראל יש פר נפש אחת, הכי הרבה מיזמי היי-טק, כותרי ספרים וגם פעילי זכויות אדם; והידיעה שכל זה הושג בחסדי שמים כאשר יד אחת אוחזת בשלח והאחרת ממשיכה במלאכה. אולי כל אלה הן האינדיקציות הבטוחות ביותר לכך שזרעיה של המדינה היהודית נקלטו היטב במדינת היהודים. כל שנותר הוא להמשיך לטפח אותם בעשורים הבאים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם