כיצד נוצר עם ישראל

פרופסור אבי פאוסט וד"ר אבי פיקאר מתמצתים את תהליך היווצרות עם ישראל בעת העתיקה וכן גם בתקופתנו המודרנית ומוצאים קשר בין שני התהליכים

כיצד נוצר עם ישראל? האם הוא באמת עם אחד? ממתי? מה מאחד אותו ומה מפריד בין חלקיו השונים? ננסה לגלות כיצד נוצר תהליך זה בשתי קצותיו: ראשית ישראל בשחר תקופת המקרא, ואופייה של הזהות הישראלית במדינת ישראל. התהליך בו נוצרה הזהות האתנית הישראלית בתקופה המקרא, או במילים אחרות התהליך בו נוצר "עם ישראל", הנו אחד מהנושאים החמים ביותר במחקר ההיסטורי והארכיאולוגי של ארץ-ישראל מזה שנים רבות.
 
החל משלהי המאה הי"ג לפנה"ס החל תהליך ארוך של התנחלות באזורי ההר של ארץ-ישראל, ובמהלכו הוקמו מאות אתרים קטנים ופרוזים באזורים קשים להתיישבות שהיו מיושבים בדלילות קודם לכן. תהליך ההתנחלות היה ארוך, נמשך דורות רבים, וברור לחלוטין כי לא כל המתיישבים היו ממוצא משותף ובעלי זהות אחת בעת שהתיישבו. מרבית החוקרים קושרים בין אתרי התנחלות אלו (זהו השם המקובל במחקר מזה עשרות רבות של שנים, ואינו קשור לפוליטיקה מודרנית) לבין הופעתם של הישראלים על במת ההיסטוריה, אך התהליך בו נוצרה הזהות הישראלית, כמו גם נקודת הזמן המדויקת בה זיהו את עצמם המתיישבים כישראלים שנויה במחלוקת.

פחות או יותר במקביל לתהליך ההתנחלות, במאה הי"ב לפנה"ס, התיישבו קבוצות של מהגרים מרחבי העולם האגאי בדרום מישור החוף. קבוצות אלו הם הפלשתים המוזכרים במקרא. ובמקביל המשיכה להתקיים באזורים השונים אוכלוסייה כנענית. בדיקה של מאפיינים חומריים שונים באתרי ההתנחלות, כמו גם באתרים הפלשתיים, מלמדת ששתי הקבוצות, הגם שקיימו ביניהן מגע כמובן, ראו זה בזו "אויב", והקפידו על שמירת גבולות שבאה לידי ביטוי למשל בנהגי אכילה שונים. יתרה מזו, למרות שלכאורה ניתן לצפות כי ככל שהקבוצות תתקיימנה בצוותא במשך זמן ממושך יותר כך נמצא יותר דמיון בתרבותן, הרי שבמהלך מאתיים השנים הראשונות להתיישבות הלכו ההבדלים החומריים שבין הקבוצות והתחדדו. דווקא האויב החיצוני, ובראש ובראשונה הפלשתים, היה האלמנט שגרם לקבוצות המתנחלים בהר להתגבש לכלל קבוצה אחת.

הקבוצות השונות היו דומות יחסית זו לזו מלכתחילה, וכאשר התעמתו מול אויב חיצוני שהיה מאד שונה מהן, הן הפחיתו מחשיבותם של ההבדלים ביניהן, והדגישו את המפריד בינן לבין אותו אויב, וכפועל יוצא גם את המשותף ביניהן. בזמנים של שקט, שמו הקבוצות בעיקר דגש על הזהויות המקומיות, והזהות הכללית פחות הודגשה.

תהליך זה, של הדגשת הזהות הקולקטיבית המקיפה על חשבון זהויות מקומיות או שבטיות ולהפך, בהתאם לנסיבות וכתוצאה מתהליכים שונים ותוך השתנות מתמדת, מלווה את החברה הישראלית\יהודית מזה יותר משלשת אלפים שנה. כך למשל עם הקמת מדינת ישראל, החל תהליך שבו קבוצות יהודיות שהיו שונות זו מזו במאפיינים רבים, ראו את עצמם כקבוצה אחת. מנהיגיהם שאפה לבטל את הבדלי התרבות ביניהם על מנת להגביר את הלכידות וליצור זהות משותפת לכולם.

עוד לפני התקבצותם למדינת ישראל המתחדשת, יהודים בעולם כולו חשו חלק מקולקטיב אחד. זו הרי היית הנחת היסוד בבסיס התפיסה הציונית. אולם ברור היה לכולם שקיימים הבדלים עמוקים בין יהודים מארצות שונות. פער גדול במיוחד התקיים בין היהודים שהתגוררו בארצות אירופה לבין אלה שהתגוררו בארצות המזרח התיכון וצפון אפריקה. בהכללה ראו זאת כחלוקה בין יוצאי ארצות האיסלם לאשכנזים. ראשי המדינה שאפו ליצור תרבות אחת. הרצון לכך נבע לא רק בשל הרצון ללכד בין קבוצות המוצא השונות אלא גם בשל התפיסה שכונתה 'שלילת הגולה'. חיי היהודים בגולה צוירו כרצף של השפלה וביזוי.
 

הקנקן הישראלי בעת גילויו
בשיבה לארץ ישראל ראו לא רק מעבר גיאוגרפי ממקום למקום אלא גם מהפכה תרבותית שלמה בה חיי העם משתנים. בשל הרצון להשמיט את מאפייני תרבות הגולה התפתחה בארץ תרבות חדשה – עברית או ארצישראלית – ואותה שאפו להנחיל להמוני העולים.

מדיניות הנחלת התרבות הארצישראלית, שכונתה לעיתים 'כור ההיתוך' ולעיתים 'מיזוג גלויות, זכתה ברבות השנים ללא מעט התנגדות. נטען כנגדה שהיא חינכה את דור הבנים לבוז למסורת הוריהם ויצרה שבר תרבותי. היא גם העדיפה זהות אשכנזית על פני זהות מזרחית. במהלך השנים, בעיקר בשנות ה-70 וה-80, חלה נסיגה ממדיניות זו. במקומה החלה לצוץ בארץ חברה 'רב תרבותית' בה למגזרים שונים יש ביטויים תרבותיים שונים, והם לגיטימיים במידה רבה.
 

אחד ההסברים לנסיגה ממדיניות כור ההיתוך הוא פרדוקסאלי. כור ההיתוך הצליח במידה רבה. היהודים מארצות מוצא שונות הפכו להיות דומים במרכיבים העיקרים של זהותם (שפה, מאכלים, דפוסי פריון). לכן נוצרה לגיטימציה לשונות במרכיבים משניים של אותה זהות. על שתי הסוגיות הללו, ועוד כמה וכמה נושאים נוספים בתולדות ארץ-ישראל לאורך התקופות, הארכיאולוגיה, הנוף והצומח שלה, יורחב בהרצאות היום הפתוח של המחלקה ללימודי ארץ-ישראל וארכיאולוגיה, שיתקיים באוניברסיטת בר-אילן ביום שישי, ט' בסיון, 9 למאי.

פרופ' אבי פאוסט הוא ארכיאולוג העוסק בתקופת המקרא. ד"ר אבי פיקאר הוא היסטוריון העוסק בחברה הישראלית בעשורים הראשונים למדינה. הם מלמדים במחלקה ללימודי ארץ-ישראל באוניברסיטת בר-אילן

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...