התוכנית של אדלשטיין: סיפוח גושי ההתיישבות לישראל
יו“ר הכנסת יולי אדלשטיין זועם על מפלגות האופוזיציה, שהביכו אותו מול מנהיגים זרים, אבל גם על השותפות הקואליציוניות: "הגיע הזמן שיירגעו קצת". ובכל זאת, התוכנית המדינית שלו נראית כאילו נלקחה מהמצע של בנט. ראיון ביקורתי במיוחד
שנה ורבע אחר כך, הדברים כבר נראים אחרת לחלוטין. אדלשטיין מיקם עצמו כמבוגר האחראי, בכנסת שבתקופה הקצרה מאז השבעתה ידעה אינספור מריבות ומשברים. מנהיגים בינלאומיים חטפו צעקות כאשר עלו לנאום מעל הדוכן, ועדת החוץ והביטחון צמאה ליו"ר כבר חצי שנה, המירוץ לנשיאות נראה פרוץ מתמיד - ועל הגנון הלא פשוט הזה נדרש לפקח ולהשגיח יו"ר הכנסת.
לא רק שאדלשטיין הצליח להפוך למפשר והמגשר בין כל חלקי הבית, לאחרונה אף פנה אליו ראש הממשלה והציע לו להתמודד מטעם הליכוד על התפקיד הנחשק מכול – נשיא המדינה. אבל לאדלשטיין יש כרגע תוכניות אחרות. איך יכולת בכלל להגיד לא להצעה כזו, אני שואל את אדלשטיין בפתח שיחתנו, שמתקיימת בלשכתו בכנסת.
"היו אליי פניות לא מעטות בעניין - מגורמים פוליטיים שונים, מאנשי תקשורת, מאנשי ציבור ומכל מיני אנשים שהעריכו שאני יכול לבצע את תפקיד הנשיא", הוא מגלה. "אבל אני חושב שטוב להיות עקבי. אמרתי לפני שנה וחודשיים שאני לא רואה בתפקיד יו"ר הכנסת קרש קפיצה לתפקיד אחר.
"אני רוצה להיות יו"ר כנסת הכי טוב שאני מסוגל. בתחילת הקדנציה ידעתי עוד פחות משאני יודע עכשיו עד כמה התפקיד הזה מרתק. יש בו גם סמליות וטקסים, אבל גם פעילות תוססת ויכולת להשפיע על תחומים חברתיים, כלכליים ופוליטיים. אני שמח שהוא נפל בחלקי, ולא אשנה את דעתי בנושא".
ומה לגבי הפעם הבאה?
"אף אחד מאיתנו לא יודע איפה נהיה בעוד כמה שנים, אז בשביל מה להצהיר כרגע על כוונות? אני קודם כול מאחל למי שייבחר הצלחה רבה בתפקיד".
אדלשטיין הוא יו"ר כנסת צעיר, בן 55 בלבד. הוא מתגורר ביישוב נווה־דניאל שבגוש עציון, אב לשני ילדים - בן ובת. בחודש ינואר האחרון התאלמן מאשתו האהובה טטיאנה ז"ל, שנפטרה לאחר מאבק במחלה קשה. לא במקרה פתחנו את השיחה איתו בשאלה על הבחירות לנשיאות, שאדלשטיין חוזר ומבהיר כי לא ישתתף בהן.
המירוץ הזה הוא הנושא החם ביותר כרגע במשכן, עליו כולם מדברים ובו כולם עוסקים. חלקו של אדלשטיין, מתוקף תפקידו כיו"ר הכנסת, הוא קביעת תאריך הבחירות וניהולן. ההצבעה תתקיים כנראה סביב אמצע חודש יוני, אך את ההחלטה הסופית יקבל אדלשטיין בהתייעצות עם ראש הממשלה ועם ראשי הסיעות בתחילת מושב הקיץ, שייפתח ביום שני הקרוב. "אין לי שום סיבה בעולם לעשות מחטף בנושא הזה", הוא אומר.
במי אתה אישית תתמוך?
"אם אגלה עכשיו למי אני מצביע, כל אחד מהמועמדים האחרים יגיד שלפי זה קבעתי את תאריך הבחירות. התמונה כרגע יותר מדי סבוכה. יש הרבה מועמדים, יותר מאי פעם. לא כולם ישיגו את עשר החתימות הנדרשות מהם כדי להתמודד, אבל גם אם יהיו ארבעה־חמישה מועמדים, זה המון".
מספר המועמדים הוא אכן חסר תקדים. נכון לרגע זה המתמודדים המוצהרים הם רובי ריבלין (ליכוד), בנימין בן־אליעזר (עבודה), מאיר שטרית (התנועה), יו"ר הכנסת לשעבר דליה איציק, פרופ‘ דן שכטמן והשופטת לשעבר דליה דורנר. שישה מועמדים, לעומת שניים־שלושה בפעמים הקודמות, ואי אפשר לדעת מאיזו פינה יצוץ פתאום אחד נוסף.
גם למסתכל מהצד, משהו בתהליך הבחירה לנשיאות נראה פגום. הקילומטראז‘ שנדרשים המועמדים לעבור בין לשכות הח"כים, ניסיונות השכנוע, מסעות היח"צנות וההבטחות הרבות, כל אלה שוברים הפעם שיאים. "בחירות הן בחירות", מגיב יו"ר הכנסת לטענות על ריחו הלא נעים של התהליך.
"נכון, יש כאלה שאומרים שאת הנשיא צריך לבחור העם כולו. אז פרט לעובדה שזה יצריך שינוי חוקתי עמוק, הרי לא יכול להיות שראש הממשלה יישען על 61 ח"כים, ונשיא על 3 מיליון קולות. אולי תהיה אז פחות אווירה של עסקנות, אבל מיד תעלה הטענה שזו הוצאה כספית מיותרת. יהיו מודעות, שלטי חוצות, פעילים בצמתים ועוד מראות של בחירות, ואז יאמרו שכדי להיות נשיא צריך להיות עשיר, או מקושר לאנשים שיכולים לתרום לך מעל השולחן ומתחתיו. אני לא רואה פתרונות קלים לנושא, ואני גם חושב שבתפקידיו הנוכחיים של הנשיא, הבחירה בו על ידי ח"כים היא דרך סבירה. זה שמועמדים מנסים לשכנע ח"כים לתמוך בהם, זה לא דבר פסול".
ואולי צריך בכלל לבטל את מוסד הנשיאות? אולי הוא מיותר ובזבזני, כפי שטוענים רבים?
"אני חושב שהתוכן של תפקיד נשיא המדינה בישראל בנוי כולו על האישיות של הנשיא. במקרה של שמעון פרס פחות מדאיג אותי נושא ההוצאות של בית הנשיא, כי אני מבין שהמעמד הבינלאומי שלו והצורה שבה הוא מתקבל במדינות השונות, בהחלט מצדיקים את קיום המוסד. בכל מדינה שפרס מבקר בה, הוא הופך לחדשות המרכזיות.
אם הנשיא לא יהיה מקובל בישראל כמעין סמכות רוחנית, אם לא תהיה לו סמכות־על בזירה הבינלאומית ואף אחד לא יידע על הביקורים שלו בחו"ל, בוודאי יתחילו דיבורים על הצורך במוסד הזה. אבל לא הייתי מזדרז, בגלל תקלה כזו או אחרת, לדבר על ביטול הנשיאות. אנחנו מדינה צעירה מאוד, ועם כל הכבוד ל־66 שנות קיומנו, אנחנו עדיין עובדים על המסורת שלנו. אם וכאשר יהיו ברורות הסמכויות של כל הגופים, אולי גם יחשבו על שינוי בנושא הזה. אבל סתם בגלל מירוץ עם הרבה יצרים, לא הייתי מזדרז לבטל את מוסד נשיא המדינה".
לא מדובר למעשה במועדון סגור, כשרק ח"כים יכולים להגיע לקו הגמר?
"אין לי ספק שאם היו מועמדים מחוץ לפוליטיקה שהיו בעלי סיכויים להיבחר, הם גם היו מקבלים את עשר החתימות הנדרשות מהח"כים. אילו היה מופיע היום אלברט איינשטיין ומודיע שהוא רוצה להיות נשיא, יש לי תחושה שתשעים חברי כנסת היו נעמדים דום ומצביעים בעבורו. כנראה בינתיים לא הגיע מועמד כזה. גם אילו היה מועמד ש־80 אחוז מהציבור תומכים בו, חלק מהמתמודדים מתוך הכנסת היו מוותרים על המירוץ, והח"כים היו הולכים עם רצון העם. כשיש לך פערים של שלושה אחוזים לפה או לשם בסקרים, נשארנו עם שיקול דעתם של הח"כים".
ימים אחדים לפני פגישתנו עם יו"ר הכנסת נודע על הפסקת השיחות בין ישראל והרשות הפלסטינית, בעקבות הסכם הפיוס בין חמאס ופת"ח. אדלשטיין, כאמור תושב בגוש עציון, יוצא כאן בהתבטאות ראשונה באשר לתגובה הישראלית הראויה בעיניו – סיפוח גושי ההתיישבות לישראל. לא אמירה פשוטה למי שמכהן בתפקיד ממלכתי בכיר, אבל אדלשטיין משוכנע כי נוצרה הזדמנות יוצאת דופן לביצוע מהלך כזה.
"הרי גם למי שמנהל את המשא ומתן, כולל ציפי לבני, וגם לראשי האופוזיציה, ברור שהגושים יישארו בשליטה ישראלית", הוא מסביר את דרישתו. "אני לא אומר ‘סיפוח‘ תוך כדי כעס והטחת רוק או נפנוף ידיים. זה ממילא מהלך טוב ונכון ומתבקש, וכרגע יש תנאים מסוימים לבצע אותו, גם פוליטיים פנימיים וגם פוליטיים בינלאומיים, ולכן הייתי שוקל זאת בכובד ראש.
"ברור לכולם שהצעד שעשה אבו־מאזן לא מבשר טובות. אפשר בקלות למצוא את נאומיי בכנסת, שבהם אני עונה לכמה וכמה אנשים שהתרברבו כי הגיעו קרוב מאוד להסכם עם אבו־מאזן או ערפאת. תמיד אמרתי שאני מכיר עשרות שהגיעו ‘ככה קרוב‘, אבל יש לי תחושה שבעתיד הנראה לעין אף אחד לא יגיע ממש להסכם. מה שקרה בשבועיים האחרונים מראה שצדקתי בהערכה הזו. הפלסטינים, כשיש הזדמנות, הם תמיד הראשונים שבורחים".
דיברת עם ראש הממשלה על רעיון הסיפוח?
"לא יצא לי לשבת ולשוחח איתו אחרי הסכם האחדות של פת"ח וחמאס, אבל אני מניח שבתקופה הקרובה יהיו לנו הזדמנויות ואוכל להשמיע את דעתי. אני לא בעד תגובות פסיכיות, אלא רק בעד תגובות שהן ממילא הגיוניות לישראל, ולדעתי סיפוח של גושי ההתיישבות נמצא שם.
"הסתובבה לא מזמן הצעה להקפאת בנייה מחוץ לגושים, ואני אמרתי שזה לא יקרה, כי זה טוב מכדי להיות אמיתי. אמרו לי ‘השתגעת? איך אתה מדבר ככה?‘, ועניתי שהלוואי שתתממש ההצעה הזו, כי זה אומר שבגושים יבנו אלפי יחידות דיור. הגיע הזמן לשים קץ לצביעות בנושא הזה, כי אנחנו משחקים משחק עם עצמנו.
בואו אחת ולתמיד נגיד שמדובר במקומות שלא נתונים לוויכוח. אני מוכן להתווכח אם הסיפוח יחול על כל שטחי C או רק על הגושים, ובכל מקרה זה לא אומר שאת שאר המקומות הסכמנו למסור. אני מודע היטב לכך שתהיה עליי ביקורת משני הצדדים, אבל אני גם מבין שכרגע לא ייווצרו תנאים לסיפוח כל יהודה ושומרון, אז לפחות בואו נתחיל מהלך שמעיד שיש לנו שאיפות. כך לא נצטרך להתנצל על כל דירה שבונים במעלה־אדומים".
בעצם, אתה מאשים את הממשלה בהקפאה בפועל של הבנייה בכל יו"ש, בגושים ומחוץ להם?
"אני לא מרוצה מקצב הבנייה ביו"ש. הפרדוקס ידוע – דווקא ביישובי ספר אתה יכול לבנות יותר מאשר בהתיישבות עירונית, ששם נדרשים עוד אישורים של משרדי הממשלה. זו לא הקפאה, אבל אני לא חושב שהכול נעשה נכון ביו"ש. אחרי ניסיון ההקפאה הקודם, אני לא מבין למי עוד יכולה להיות אשליה שזה מה שנדרש כדי להביא לתהליך מדיני מוצלח. להפך, הקפאה תמורת משא ומתן יכולה לגרום לכך שהתהליך לעולם לא יסתיים, כי המצב הזה יהיה נוח לפלסטינים".
למרות ההצעה המפתיעה שלו בנושא הפלסטיני, מול האמריקנים בוחר אדלשטיין להתנהל במתינות. אולי זה התפקיד שמחייב אותו לממלכתיות. את הנשיא אובמה הוא לא מוכן לגנות או להאשים ביחס לא הוגן כלפי ישראל.
"זה לא שאני עושה השוואה את מי הוא מגנה יותר, אבל כדאי ללמוד קצת היסטוריה", מסביר אדלשטיין. "בשנות ה־20 של המאה הקודמת היו פה פוגרומים, אחרי שהמופתי חאג‘ אמין אל־חוסייני הסית את הערבים, והם טבחו ביהודים במשך כמה ימים. כשהבריטים התערבו, הם הטילו אחריות שווה על שני הצדדים.
יש דוגמה מפורסמת גם מתקופתנו: עוד לפני ההתנתקות, שני מחבלים ירו על רכב ישראלי ברצועת עזה, הרגו אמא וילד ואז חוסלו על ידי צה"ל. השורה שרצה בסי־אן־אן אמרה ששני ישראלים ושני פלסטינים נהרגו. אז אין לי אשליות, וכשיש כלפינו אפילו מעט הבנה מהקהילה הבינלאומית, אני מקבל זאת בברכה. אני חושב שבימים האחרונים ברור גם לאמריקנים שמהלך האיחוד בין פת"ח וחמאס הוא וידוא הריגה למשא ומתן המדיני. האצבע המאשימה שלהם מופנית קודם כול לכיוון הפלסטינים".
על הקיר שמאחורי אדלשטיין תלויה תמונה משנת 97‘, שבה הוא מצולם יחד עם המרגל הישראלי יונתן פולארד. אדלשטיין, למי שלא יודע, היה השר הראשון שביקר את פולארד בכלאו בארה"ב. אלא שמהביקור ההוא התפרסמו רק תמונות סטילס; כשדני נוה ביקר מאוחר יותר את פולארד תועדו השניים גם בווידאו, ומכאן הטעות הנפוצה שלפיה נוה היה השר הישראלי הראשון שנפגש עם האסיר המפורסם.
17 שנה אחרי אותו ביקור של אדלשטיין, אפשרות שחרורו של פולארד שוב עולה על הפרק, והפעם דווקא כיוזמה אמריקנית שנועדה להאריך את המשא ומתן המדיני. "עד עכשיו תשובת הבית הלבן ומחלקת המדינה הייתה סטנדרטית", אומר אדלשטיין.
"תמיד נאמר לנו שזה לא בא בחשבון כי הוא מרגל שמרצה את עונשו. עכשיו זה השתנה לגמרי. אם יש משהו שהאמריקנים יכולים לעשות כדי להוכיח מצד אחד שהם מבינים מי אשם בפיצוץ התהליך, ומצד שני לשמור על מעמדם כמתווך הוגן ולא לתקוף את הפלסטינים, זה הצעד. לצערי, אין לי אינדיקציה לכך שזה עומד לקרות, אלא רק תקווה ותפילה. תפסיקו (האמריקנים - ז"ק) לשחק עם העניין הזה, ואני אומר את זה מתוך הבנה שהממסד האמריקני לא חייב לצעוק שפולארד גיבור, אלא רק לשים קץ לפרשה".
רגע לפני פתיחת מושב הקיץ של הכנסת, קשה שלא להיזכר במראות שחתמו את המושב הקודם. אקורד הסיום היה חרם של האופוזיציה על דיוני מליאת הכנסת, בעקבות החלטת הקואליציה להביא לאישור סופי בתוך שלושה ימים את חוקי הגיוס, המשילות ומשאל העם.
בדיוק אז הגיע לכנסת ראש ממשלת בריטניה דיוויד קמרון, שצפה במופע אופוזיציוני רועם. חלק מחברי הכנסת החרדים נטשו בהפגנתיות את המליאה ברגע שראש הממשלה נתניהו עלה לנאום. ח"כים אחרים צעקו לעבר נתניהו קריאות גנאי, אל מול עיניו הנדהמות של האורח, ונענו בקריאות דומות מספסלי הקואליציה.
הקינוח היה נאומו של יו"ר האופוזיציה יצחק הרצוג, שבמקום לשמור על ממלכתיות לרגל המעמד וכללי הטקס, בחר לתקוף את נתניהו בחריפות. "בלגן", כך סיכם קמרון במבטא בריטי חינני את מה שראה, במילה שנשמעה כאילו הומצאה במיוחד לרגע הזה. מחזות מביכים נראו בכנסת עוד קודם לכן במהלך אותו מושב - בביקוריהם של ראש ממשלת קנדה ושל נשיא הפרלמנט האירופי - אך יו"ר הכנסת מגדיר את ביקור ראש הממשלה הבריטי כטראומטי במיוחד בעבורו. התגובה להתנהלות חברי הכנסת, הוא אומר, בוא תבוא. התחושה החמוצה שהותיר ביקור קמרון מוציאה מאדלשטיין אמירות חסרת תקדים.
"על מה שהיה שם, אני עד עכשיו לא מוצא את המילים המתאימות", הוא אומר בכעס. "הכנסת עברה בתוך חודשים ספורים מעמדה של כוח מוסרי רב למצב שבו אם יפנה אליי מנהיג ויבקש לנאום בכנסת, אני לא יודע מה אני צריך להשיב לו. אין תקדים להתנהגות כזו בזמן ביקור של אישיות ממלכתית. זה חידוש של הכנסת ה־19, ואני ממש מתבייש בו. אם תהיה לי אינדיקציה שיהיה שוב בלגן, אני אעדיף לוותר על האורח. בסיטואציה של קמרון, אני יותר לא אהיה. אני חושב שגם הח"כים הבינו שהם הגזימו לגמרי".
החרמת דיוני המליאה על ידי האופוזיציה הייתה צעד סביר בעיניך?
"היו תקדימים של יציאה מהמליאה בהצבעות, אבל החרמה כזו עוד לא הייתה. טענו נגדי שבנושא הזה תקפתי יותר מדי את האופוזיציה, וכינו אותי ‘יו"ר הקואליציה‘. עשיתי חשבון נפש וגם עכשיו אני אומר - נכון שכעסתי ותקפתי את האופוזיציה בפומבי, אבל לא כי התבלבלתי בתפקידי, אלא מתוך ביטחון מלא שאני נוהג באופן ממלכתי וללא משוא פנים. אנשי האופוזיציה יקרים לי באופן אישי, וזכויותיהם יקרות לי.
כשאני כועס על כל אחד מהצדדים, אני אומר להם את זה בפנים. ואני כועס על ההחלטה של האופוזיציה, כי גם אם זה נעשה כגימיק נחמד, הוא היה מגוחך. "בהתחלה היה דין ודברים וביקשו ממני כל מיני בקשות, ולא הצלחתי למלא אותן. בכל זאת, אני לא יכול להכריח שר או מפלגה להוריד סעיפי חוק. אבל הצלחתי להביא למקסימום אפשרי של דיונים. יש בלבי גם על הקואליציה, כי כל התהליך הזה נבע מתוך חוסר אמון בין המרכיבים השונים שלה. ועדיין, זה לא מצדיק לשבור כלים".
כעת בכוונתו של אדלשטיין לערוך רפורמות ביכולת התגובה והענישה של הכנסת כלפי ח"כים סוררים. "אני שוקל למשל שינוי של התקנון, כך שליו"ר הכנסת תהיה סמכות לשים קץ במהירות לסיטואציה שבה ח"כ מתנהג שלא כראוי. בישיבה בהשתתפות אישיות זרה תהיה אפשרות להרחיק מיד ח"כ כזה. באירועים כאלה צריך סמכות לבער את הבעיה בלי כרטיס צהוב, כי כשאנחנו מערבים אורחים מחו"ל, זה פשוט נראה ביזיון.
"צריך גם לתת לוועדת האתיקה סמכויות לענישה חמורה ומוגברת. כאשר חברי כנסת שופכים מים, זה כבר לא קשור לחופש ביטוי. חופש הביטוי צריך להיות בביטויים ולא במעשים. אני אציע לאפשר פגיעה כספית בחברי כנסת, דבר שכרגע לא קיים. היום אפילו ח"כ שיחתוך את כל הכיסאות, ועדת האתיקה תוכל להרחיק אותו מהמליאה, אבל את העלות של הנזק אי אפשר לגבות ממנו".
הרעיון של הטלת סנקציה כספית על חבר כנסת עלה אצל אדלשטיין בעקבות המקרה שבו אחמד טיבי שפך מים על המיקרופון במליאה, וגרם נזק כספי לא מבוטל למערכת ההגברה. "הייתה לי שיחה עם כמה ח"כים על חוקים רגישים שונים – כמו השוויון בנטל והחוק להסדרת התיישבות הבדווים – והם אמרו לי שכואב להם", מספר אדלשטיין.
"אמרתי להם: הרי הייתם איתי בכנסת בזמן אישור ההתנתקות. אל תגידו שכואב לכם יותר משלי כאב אז. ובכל זאת, אני זוכר איך נראתה ההתפרעות הקשה ביותר שלי סביב החוק - כשקראו את שמי בהצבעה, צעקתי בשאט נפש שאני מצביע נגד. לא שפכתי מים ולא חתכתי שום דבר. אז אם אני יכול, גם אחרים יכולים.
"החשש הוא שהדברים האלו זולגים אל מחוץ למליאה. ח"כ שמתפרע במשכן יכול להסית את הציבור לבצע מעשי אלימות בשטח. כשעולים חברי כנסת לדוכן והורסים מיקרופון, אז מה אתה מצפה ממפגינים ליד הכנסת? שרק יעמדו ויצעקו סיסמאות?"
אפרופו החוקים שגרמו למחאה הקשה של האופוזיציה, ליו"ר הכנסת יש מה להגיד למפלגות שיזמו אותם, ובמיוחד באשר לחוק השוויון בנטל. סביר להניח שהשורות הבאות לא ינעמו לאנשיו של לפיד: "לחוקים שהעברנו בקול תרועה רמה לא תהיה השפעה משמעותית", אומר אדלשטיין.
"אתה חושב שבעקבות חוק השוויון בנטל ייצאו עשרות אלפי חרדים להתגייס? אני אומר לך שלא. אני אפילו רואה עכשיו פחות נכונות בציבור החרדי. לפני שבועיים נאמתי יחד עם אהרן ברק מול סטודנטים למשפטים, והיו נקודות רבות שלא הסכמנו עליהן; כן הסכמנו שחוק בכנסת אינו ערובה לשינוי חברתי עמוק. מדינת ישראל הייתה בעיצומו של תהליך ארוך ומייגע של שילוב החרדים בתעסוקה ובשירות הצבאי, ולדעתי החקיקה האחרונה רק גרמה נזקים לתהליכים האלו. אני מציע להשאיר את זה מאחורינו ולחזור לתהליכים שהיו.
"גם חוק המשילות לא באמת ישנה את התמונה בכנסת הבאה. הערבים יתאחדו לפני הבחירות ויתפצלו מיד אחריהן. לא תראה שום השפעה. כל אחד בסיפור הזה פנה לציבור שלו ופנה לדגל שלו כדי להשיג רווח פוליטי. אני לא בטוח שמישהו בעוד חמש שנים יזכור את החוקים האלו. בינתיים אני מציע לכולם להירגע".
לאור המריבות הבלתי פוסקות בקואליציה, אתה מעריך שהממשלה תשרוד לאורך זמן?
"הקואליציה הזו מאוד לא פשוטה, אבל זה גם משחק של אינטרסים, וכרגע אני לא רואה גורם שיש לו אינטרס לצאת לבחירות. אני לא מרוצה מהמצב בקואליציה, וברור שכל הסקנדלים בסוף המושב נבעו מהשבירוּת שלה. אבל גם כשחברים מתוך הקואליציה באו אליי בחשש ואמרו לי שזה נגמר ויוצאים לבחירות, אמרתי להם: שתו מים, אף אחד לא יוצא לבחירות אחרי שנה וחודשיים. ויש לי תחושה שגם צדקתי".
נפתלי בנט עשה סיבוב פוליטי עם האיום לפרוש מהממשלה, בלי שבאמת יתכוון לממש אותו?
"אין לי מושג איך הוא היה נוהג אילו שוחררו המחבלים הערבים־ישראלים. יכול להיות שהוא היה נשאר תחת מחאה, או פורש ואז חוזר. אני רק אומר שלא הגיוני שהעסק היה מתפרק". יש לו הרבה מה לומר לשתי הכוכבות של הבחירות האחרונות, הבית היהודי ויש עתיד.
"אני נוהג קצת בסלחנות כלפי ההתנהגות של בנט ולפיד", הוא מחייך, "כי אני רואה את עצמי בקדנציה הראשונה שלי, ב־96‘. היינו סיעה חדשה שקיבלה שבעה מנדטים, ‘ישראל בעלייה‘, בתוך קואליציה של 66 ח"כים. הייתה לנו תחושה של שיכרון כוח. לא הייתה לי בעיה לדבר על ראש הממשלה כאילו אני מנהיג האופוזיציה. כששאלו אותי אם אני לא מגזים בדרישות ובהתנהגות שלי, אמרתי שהוא ראש ממשלה בזכותי. לוקח לך שנתיים להירגע, להבין שנכון שאתה כזה גדול וחשוב, אבל יש גם מפלגות אחרות עם אינטרסים שונים. אתה רוצה ככה ומפלגה אחרת רוצה הפוך. גם הפעם, כשיעברו עוד כמה חודשים תהיה קצת יותר הבנה מצד מפלגות הקואליציה שהגיע הזמן להירגע קצת.
"גם הבית היהודי וגם יש עתיד נמצאות בשיכרון כוח. מתנהגים שם כאילו הם הבוסים. אבל הם יירגעו. אולי גם השאיפות להיות ראש הממשלה יעברו קצת. גם לנו ב‘ישראל בעלייה‘ אמרו אז שנגיע לראשות הממשלה, ובחודשים הראשונים אתה כמעט לוקח את זה ברצינות. אבל הצלחה במערכת בחירות אחת עוד לא עושה מישהו למועמד מוביל לראשות הממשלה".
אז מי יהיה ראש ממשלה בפעם הבאה?
"לפי כל הסקרים, קוראים לו בנימין נתניהו. אם הליכוד יצליח בבחירות, ויהיה המפלגה הגדולה, תהיה נטייה לאנשים במפלגות האחרות להתחבר אליו ונתניהו באמת יהיה ראש הממשלה. אם ההבדל יהיה חצי מנדט לפה או לשם, האתגר יהיה גדול מאוד".
כרגע נראה שהאתגר החדש של נתניהו הוא משה כחלון, עד לא מזמן איש הליכוד. כחלון, שערב בחירות 2013 החליט לא להתמודד, רמז לאחרונה כי יקים מסגרת פוליטית חדשה, ולפי כל הסקרים הוא עשוי לנגוס משמעותית בכוחו של הליכוד. "זה לא סוד שאני מעריך את כחלון ושאנחנו חברים", אומר אדלשטיין.
"מאוד הצטערתי כשהוא פרש מהפוליטיקה, אבל לרגע אחד לא חשבתי שהוא ייצא לצמיתות. לא דיברתי איתו בשבועות האחרונים. בוודאי שאני מעדיף שהוא יחזור לליכוד, ואם זו לא דרכו, אני מאחל לו שיצליח ויעסוק בעשייה לטובת הציבור. בין האופציה של לשבת בבית ולירוק על מסך הטלוויזיה, לבין האופציה שתהיה פעיל במרצ, אני מעדיף שתהיה פעיל במרצ. אגב, אני לא שמעתי שהוא פוסל חזרה לליכוד, אלא רק שהוא מתכוון לחזור לפוליטיקה".
הכעס שלו על נתניהו מוצדק?
"הדגשים שלו הם בהחלט חברתיים יותר, והוא מצר על חוסר בתוכניות חברתיות. אבל זה ההבדל בין הליכוד למפלגת נישה. בליכוד תמיד היו אנשים שהדגישו את הנושא המדיני וכאלו שהדגישו את הנושא החברתי. אני חושב שטוב מאוד שבמפלגת שלטון יהיו אנשים שונים. אני עשיתי את הדרך הזו, התחלתי במפלגה קטנה - וזו הייתה מפלגה מאוד מוצלחת, והיינו בתפקידי שרים ועבדנו. אבל אם אתה רוצה לקדם אג‘נדות גדולות, זה קורה רק במפלגת שלטון".
ואי אפשר לשוחח עם יו"ר הכנסת בלי להזכיר את הסאגה המביכה של מינוי יו"ר קבוע לוועדת החוץ והביטחון, תפקיד שאינו מאויש מאז שובו של אביגדור ליברמן למשרד החוץ. אמנם לאחרונה, כפי שפורסם ב‘מקור ראשון‘, מסתמן פתרון שלפיו חברי הכנסת יריב לוין וזאב אלקין יכהנו בתפקיד ברוטציה, אולם הסחבת של חצי השנה האחרונה היא מחדל שלא יימחק במהרה.
"יהיה יו"ר קבוע לוועדה בתחילת המושב כי אנחנו החלטנו שיהיה", מבהיר אדלשטיין. "לא הסתרתי את דעתי שהמצב
אדלשטיין מכוון לעתירה שהגיש יצחק הרצוג, בדרישה שבית המשפט יכפה על הכנסת מינוי יו"ר לוועדה. "אני בכנסת 18 שנה, ולא דרכתי בבג"ץ 18 שנה", אומר אדלשטיין. "יש פה כנראה חוסר יכולת להתמודד בזירה הפוליטית, ונכונות להקריב את מעמד הכנסת מול בג"ץ. על מה אנחנו מקבלים פה משכורת? אני מקווה שגם בג"ץ מבין שלא בכל פעם שחבר כנסת מביא לפתחם נושא, הם חייבים לקיים על זה דיונים. הדבר הזה הוא לא טוב. מחליש את הכנסת, והרבה יותר מכך.
"איך אני כיו"ר הרשות המחוקקת יכול לדרוש מבג"ץ לראות בי ישות שווה, אם החברים מכאן הולכים אליו בכל מיני סוגיות? הפוך זה לא קורה. הרי לא שמעתי את שופטי בג"ץ מבקשים ממני לפסוק במקומם".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם