סיור בעיר הבה"דים: הבסיס שנראה כמו אתר נופש
חדרי כושר, ברכת שחייה, פארק, אולם כנסים, ספרייה גדולה ומועדונים מאובזרים – זה מה שמציעה העיר שבעוד מספר חודשים יחל אכלוסה
שלא כמו בנוהל המוכר לכל חייל מבסיסים צבאיים אחרים, באי עיר הבה“דים לא יצטרכו להמשיך מהשער לאפסנאות. בחדר שבו הם ילונו יחכה להם על המיטה, לצד מנורת הלילה, כל הציוד הצבאי שיזדקקו לו במהלך הקורס. החדר, אגב, יהיה ממוזג, ואם תהיה תקלה כלשהי במזגן, החיילים לא יצטרכו אפילו להתלונן עליה. מערכת חיווי מתקדמת תדווח לאחראים על הבעיה עוד לפני שהדיירים יספיקו לגלות אותה.
בכיתת הלימוד הטכנולוגית סביר להניח שהם לא ישלפו עפרונות ודפים, אלא טאבלטים. מדריכי הקורסים יעבירו את החומר הנלמד באמצעות מקרנים משוכללים, אפליקציות ושולחנות מגע מתקדמים. הארוחות שיוגשו לחיילים בחדרי האוכל בקריה החדשה יגיעו ממרכז ההזנה הגדול ביותר במזרח התיכון, שייצר מדי יום 50 אלף מנות. חייל שלא יהיה מרוצה מהתפריט, יוכל לגשת למרכז המסחרי בלב הקריה ולהשביע את רעבונו באחת המסעדות במקום. בחנות סמוכה הוא יוכל להצטייד גם בבגדים חדשים לקראת היציאה הביתה.
לבד ממרכז מסחרי ייהנו שוכני עיר הבה“דים גם מחדרי כושר, ברכת שחייה חצי־אולימפית מקורה, פארק, אולם כנסים, מגרשי ספורט, ספרייה גדולה ומועדונים מאובזרים. מה שכן ייחסר בקריית ההדרכה הם תירוצים להיעדרות מהשיעורים. החיילים לא יוכלו לטעון שלא הגיעו לשיעור בגלל תורנות מטבח או בגלל שהרס“ר גייס אותם לניקיון השירותים, כי את העבודות הללו יבצעו אזרחים, עובדי חברת התפעול שתנהל את העיר.
חיילי הקורסים אפילו לא יידרשו למשימות שמירה; פלוגה ייעודית חיצונית היא שתעשה זאת. ואם חייל בכל זאת ייעדר מהשיעור מסיבה כלשהי, גם אז הוא לא יפסיד חומר. באמצעות כניסה לתיקייה האישית שלו במחשב, הוא יוכל להשלים את כל מה שנלמד בכיתה. רבות מההרצאות יצולמו, השאר יסוכמו באמצעות מצגות, ואת הכול ניתן יהיה לקבל במחשב, בטאבלט או במכשיר הנייד.
עד לפני שנה היו בצומת הנגב רק חולות. עכשיו כבר עומדת שם חצי עיר. חלק מהבניינים הנשקפים למרחוק הוקמו תוך ימים בודדים. ההקמה המהירה מתאפשרת לא רק בשל כוח העבודה האדיר שנמצא במקום - למעלה מ־1,200 איש - אלא גם בזכות שיטת הבנייה. הקירות של בנייני המגורים מגיעים מוכנים מהמפעל, כשצנרת המים והכבלים החשמליים כבר מושתלים בתוכם. כל שנותר הוא לחבר אותם זה לזה כמו פאזל.
כשמסיירים בשטח הקריה, המתפרסת על פני 1,600 דונם, מקבלים את התחושה שהמקום כבר שוקק חיים. עשרות מכוניות נעות בכבישים הפנימיים, חלק מהעצים של הפארק העתידי כבר מתנשאים לגובה, ומספר לא מבוטל של מבנים מאויש על ידי אנשי חברות ההקמה. בדצמבר 2015, לאחר שתקלוט לתוכה את כל שמונת בסיסי ההדרכה, יאכלסו את הקריה הזאת 11 אלף חיילים. מספר החיילים שצפויים לעבור כאן מדי שנה יגיע ל־100 אלף. קשה להפריז בגודלו של הפרויקט, שהשפעתו על האזור כבר חורגת הרבה מעבר לגדרות הבטון המקיפות אותו.
את הפגישה עם מנהלי חברת ‘מבט לנגב‘, שמקימה את העיר וגם תתפעל אותה, אנחנו מקיימים בבניין העתיד לשמש בית מעצר. ‘מבט לנגב‘ היא חברה משותפת (קונסורציום) של מנרב אחזקות, קבוצת אלקטרה, בינת תקשורת וקרן נוי. לפני כשנתיים זכתה במכרז הגדול ביותר שפורסם אי פעם בישראל בתחום התשתיות, מכרז שכלל תכנון, הקמה, מימון, תפעול ואחזקה של הקריה, בהיקף כולל של 9 מיליארד שקלים. הפרויקט מיושם בשיטה המכונה DBOT שבה החברה המקימה גם מפעילה את המקום לתקופה קצובה. ‘מבט לנגב‘ קיבלה את האחריות לעיר הבה“דים למשך 25 שנים, מהן כשלוש שנים וחצי של תכנון והקמה.
אלון יעקב, מנכ“ל חברת ‘מבט לנגב בע“מ‘, ופיני ליברמן, מנכ“ל חברת ‘מבט לנגב הקמה‘, הם בעלי עבר צבאי עשיר. יעקב השתחרר מצה“ל לפני שמונה שנים בדרגת אלוף־משנה, ובין השאר שימש כקצין לוגיסטיקה ראשי. ליברמן, שהשתחרר לפני כחמש שנים, מילא בין היתר את תפקיד ראש מרכז הבינוי של צה“ל וראש מנהלת ‘קשת צבעים‘, שעסקה בהיערכות מחדש והעתקת בסיסים בעקבות חתימת הסכמי אוסלו. לפני שפשט את מדיו הספיק לשמש גם כראש מנהלת המעבר של בסיסי צה“ל לנגב. אבל בפרויקט של קריית ההדרכה, גם הוא וגם יעקב אזרחים לכל דבר.
“יש פה אומץ גדול מצד משרד הביטחון“, אומר ליברמן. “מדובר במערכת רגולטורית שעבדה במשך עשרות שנים באופן מסוים, ולמרות זאת החליטה לשנות צורה ובמידה רבה לכרות את הענף שהיא יושבת עליו. עד היום כשמשרד הביטחון הרים פרויקטים הוא לא רק אמר מה הוא צריך, אלא גם בחר את המתכננים, ביצע מכרזים, הפעיל את הקבלנים ואחר כך גם העסיק את המתחזקים, שהיו אזרחים עובדי צה“ל. במכרז הזה, הצבא לראשונה רק הגדיר את האפיון והוציא מכרז, וכל שאר הדברים - תכנון, התקשרויות, ביצוע, ואחזקה - הופרטו ונעשים באמצעותנו, לאחר שזכינו במכרז. זה דבר מאוד מורכב. לא קל לאנשי משרד הביטחון להבין שכל אותן מלאכות שהם עשו כלחם חוקם, פתאום נעשות בעבורם על ידי מישהו אחר. מדובר בתהליך למידה גדול מאוד גם של המדינה וגם של השוק הפרטי. השינוי הזה לא טריוויאלי. הוא מלמד ומייצר הרבה לקחים לכל המעבר של צה“ל לנגב. אפשר לומר שקריית ההדרכה הזאת היא בעצם פיילוט לקראת מעבר הבסיסים הבאים“.
לאחר שתושלם בניית הקריה יעביר ליברמן, מנהל חברת ההקמה, את המפתחות לחיים גליק, מנכ“ל חברת התפעול של ‘מבט לנגב‘. גליק, לשעבר סגן נציב שירות בתי הסוהר, שימש בתפקידו האחרון כמנכ“ל אוניברסיטת בר־אילן, ועסק שם בהקמת הפקולטה החדשה לרפואה בעיר צפת. מהגליל הוא עבר היישר לנגב, ומבחינתו מדובר בהמשך של אותה עשייה.
“כל מה שיש כאן זו ציונות, ואני שמח שהקב“ה זיכה אותי להיות שותף לדבר הזה“, אומר גליק. “26 שנה הייתי במשטרה ועסקתי בשמירה על החברה. אחר כך עזרתי לחברה בהקמת פקולטה לרפואה, ומשם הגעתי לפה לשרת את המדינה בביטחון ובהפרחה של הנגב. אני בהחלט מרגיש שזו שליחות. ראיתי איך הפריפריה בצפון מושפעת באופן דרמטי ממה שעשינו בצפת, ואין לי ספק שהפרויקט הזה, שהוא עוד יותר גדול, ישפיע גם הוא על הסביבה באופן מובהק“.
את האחריות על העיר יחלוק גליק עם מקבילו הצבאי, אל“מ דני מושיוב. “שנינו לומדים עכשיו איך לנהל עיר שעוד לא הייתה כמוה“, אומר גליק. “אני עומד להיות ראש עיר שלא נבחר בבחירות, והוא עומד לכהן כמפקד של עיר שמופעלת על ידי ראש עיר. יש הפרדה ברורה, וההסכם תוחם ומגדיר
“לאל“מ מושיוב יש גרף הדרכה צה“לי שבו כתוב כמה קורסים החיילים צריכים לעבור, ויש תיק יסוד שבו נכתב מה אני צריך לתת לכל קורס. על בסיס הגרף הצבאי אני בונה גרף של פעילות. הצבא נותן לי את התוכנית השנתית של כל בסיסי ההדרכה כאן, שמחולקת לשבועות, לימים ולשעות וכן לקורסים. על בסיס התוכנית אני יכול להגיד לך שבשמונה בבוקר בשבוע ה־25, בה“ד 10 ילמד בכיתה 101. מבחינתי זה גם אומר שבבוקר מסוים אני צריך להקצות ג‘יפ, הסעה לכותל או ארוחת צהריים בשטח, וזה מה שיהיה“.
גליק מרבה לשבח את מה שהוא בעיניו אחד היתרונות הגדולים של הקריה המוקמת - הניצול המרבי של הזמן לטובת למידה. “כולנו שירתנו בצה“ל והתרגלנו לכך שכאשר מגיעים לקורס בבסיס אחר, קודם כול מתיישבים באוהל, מחכים לתור באפסנאות כדי להצטייד, ולא פעם מתבשרים שהיא כבר סגורה ושצריך לבוא מחר. בבסיסים הוותיקים אתה עובד יום אחד במטבח, ועוד יום בעבודות רס“ר. פה, בגלל שהכול מתבצע על ידינו, הזמן של החיילים ינוצל בצורה אופטימלית. הם צריכים רק לשבת וללמוד“.
כדי להבין איך החל פרויקט עיר הבה“דים צריך לחזור כמעט חמישים שנה אחורה. כבר בראשית שנות ה־60 החליטה מדינת ישראל להעביר את בסיסי ההדרכה של צה“ל לנגב. בשנת 1966 הועתק הראשון שבהם - בית הספר לקצינים, הלא הוא בה“ד 1 - ממחנה סירקין שליד פתח־תקווה אל המרחב שבין הר אריכא למצפה רמון. שאר בסיסי ההדרכה היו אמורים, על פי התכנון, להיפרס מערבה ממנו במרחבי הר הנגב.
מי ששינה את התוכניות היה לא אחר מאריאל שרון, שהעיר החדשה קרויה על שמו. עוד בשלהי מלחמת ששת הימים, כשהיה מפקד אוגדה בצה“ל, הורה שרון להעביר את בסיס ההדרכה של חיל הרגלים ולמקם אותו בשכם, ליד בסיס ירדני שנכבש. לאחר המלחמה המשיך שרון, במסגרת תפקידו כראש אגף ההדרכה בצה“ל, להעביר ליהודה ושומרון כמעט את כל בסיסי ההדרכה, וכך יצר למעשה את התשתית להקמתן של לא מעט התנחלויות. בנובמבר 2002, לקראת סוף הקדנציה הראשונה שלו כראש ממשלה, חזר שרון לתוכנית המקורית של צה“ל, והורה לצבא ולמשרד הביטחון להתחיל בתכנון עיר הבה“דים שתקום בצומת הנגב.
התוכנית הרב־שנתית שהוכנה בצה“ל הציבה כמטרה את העברתם של שמונה בסיסי הדרכה לעיר החדשה. ב־1 בדצמבר 2003 הונחה אבן פינה לפרויקט, אך המכרזים התעכבו והטרקטורים היו מנועים מלעלות על השטח במשך כמה שנים, בעיקר עקב התנגדות הארגונים הסביבתיים. הללו הזהירו כי זיהום האוויר ממפעלי רמת־חובב, המרוחקים קילומטרים אחדים מהאתר, יפגע בחיילים. רק לאחר שיקום סביבתי יסודי של המפעלים הוסרו ההתנגדויות, והפרויקט יצא לדרך.
כעת תולים תושבי הנגב תקוות רבות בעיר הבה“דים, וחלקן כבר מתממשות. מלבד הטיפול בבעיית זיהום האוויר, בזכות הקמת הקריה הורחב כביש 40 מדרום לבאר־שבע ונוספו בו נתיבים. העיר החדשה גם העירה את ענף הנדל“ן באזור: בירוחם, המרוחקת ממנה שמונה קילומטרים בלבד, התחדשה הבנייה הקבלנית לאחר עשרים שנות קיפאון, ומחירי הבתים והמגרשים לבנייה זינקו. הנהנים הישירים מעיר הבה“דים הם בעלי עסקים וקבלנים מהדרום. עד לתחילת העבודות רבים מהם חששו שהפרויקט ייבנה כולו על ידי קבלנים ממרכז הארץ, ולהם, תושבי הנגב, יישארו רק פירורים.
פיני ליברמן, אז עדיין איש משרד הביטחון, החליט שלא כך יהיה. “הבנתי שמה שמדינת ישראל הולכת לעשות לנגב באמצעות צה“ל, לא נעשה מאז קום המדינה“, הוא אומר. “שאלנו את עצמנו איך נהפוך את זה מסיסמה לדבר ישים, ובסופו של דבר כתבנו במכרז שלפחות 25 אחוז מתכולת העיר תהיה מתוצרת הנגב. אז חשבנו שזה הרבה, היום אנחנו צוחקים על המספר הזה. הבנו שבעצם זה כלום, והחלטנו שנעשה הרבה יותר. כרגע אנחנו מדברים על יותר מ־50 אחוז מתכולת העיר שנרכשת בנגב. את חומרי המליטה אני קונה ממחצבות בן־ארי ליד דימונה וממפעל בטון בקיבוץ טללים. כל המבנים הטרומיים של המפקדה, בסדר גודל של 50 אלף מ“ר, מגיעים ממפעל בנתיבות. מפעל אקרשטיין בירוחם מייצר בעבורנו עוד 60 אלף מ“ר של מגורים. כל קונסטרוקציות הפלדה של המבנים הגדולים מיוצרות בעמק שרה, אזור התעשייה של באר־שבע. מי שמקים בפועל את מבני המגורים והמפקדה זו חברת ‘דלויה‘ מבאר־שבע, ואת הבונקר, הנשקייה, מבני הכניסה ומחסן התחמושת בונים ‘י“ר הנדסה‘, שני קבלנים צעירים שגם הם מבאר־שבע.
“צריך לזכור שהשטח הכולל של מבני ההדרכה מגיע ל־85 אלף מ“ר, וזה המון. אני לא יכול לקחת קבלן שלא רגיל לבנות בסדרי גודל כאלו, והחוק גם מחייב אותי לקחת מישהו שיש לו סיווג מתאים לעבודה כזו. מה שיכולתי לפצל לחלקים קטנים, פיצלתי ולקחתי קבלנים מקומיים. למשימות אחרות שכרתי קבלנים גדולים כמו חברת ‘דניה סיבוס‘, והם העסיקו קבלני־משנה קטנים“.
ליברמן ויעקב אומרים שהם מצדם עושים מאמץ להגיע אל בעלי העסקים הדרומיים. “נסענו למפעל סינרג‘י בשדרות שמייצר כבלי חשמל. הם הראו לנו את העבודה שלהם, עבודה טובה, אבל במכרז הראשון שהוצאנו הם הפסידו לחברת אלקו. בעקבות ההפסד עשינו איתם הפקת לקחים. אמרתי להם ‘תהיו יותר אגרסיביים בהצעת המחיר, כי איכות כבר יש לכם‘. ובאמת, במכרז השני של אספקת חשמל במתח נמוך הם ניצחו. בדיעבד זה יצא לטובה, כי המכרז הזה היה הרבה יותר גדול בהיקפו. “לא רחוק מסינרג‘י, במרחק של 700 מטרים בקו אווירי, נמצא מפעל מירז שמייצר רהיטים. סיפרנו להם שאנחנו צריכים לרהט את כל העיר, ושיש לנו אפשרות להביא מסין ריהוט בזול. ישבנו איתם לפגישות עבודה ובסוף סגרנו איתם. זה אומר שכל הריהוט - אלפי מיטות, שולחנות, שידות, ארונות וכיסאות, אביזרים מעץ, מפלדה ומפלסטיק - יגיע משדרות. מדובר בסכום של מעל 13 מיליון שקל. המפעל הזה מתרחב עכשיו בשבילנו וקולט עוד עובדים“.
לפעמים החיבור עם בעלי העסקים נוצר באופן לגמרי לא מתוכנן. “אלון ואני נסענו לבקר במפעל אקרשטיין, שהקים בתוכו אגף מיוחד בשביל הפרויקט הזה ושכר לצורך העניין עוד עשרות פועלים“, מספר ליברמן.
“בדרך חזרה ראינו בירוחם בית קפה חדש בשם ‘זמן איכות‘. עצרנו וגילינו מקום אסתטי, טעים וכשר, שמנוהל בידי אישה נחמדה בשם הדרה. ישבנו איתה ושאלנו מה יש לה להציע בתחום הסנדוויצ‘ים והסלטים. היא הציגה את מרכולתה, וראינו שיש מבחר ושיש עם מי לדבר. סיפרנו לה שאנחנו מארחים כאן באתר הרבה מאוד אנשים, ואמרנו שאם היא תיתן הצעה טובה ותחרותית - נקנה ממנה את כל הכיבוד. היא אכן הגישה הצעה טובה, וסגרנו איתה הסכם. בכל שבוע מתקיים באתר ביקור שכולל עשרות אנשים, והדרה מספקת את כל הכיבוד, כך שהגדלנו לה את ההכנסות באופן משמעותי.
“הסיפור לא נגמר כאן. כשישבנו אצל הדרה בירוחם היה שם גם בחור עם גבס על היד וקפוצ‘ון. התחלנו לדבר איתו, ובלי לדעת מי אנחנו הוא סיפר שיש לו בית דפוס, שילוט והוצאה לאור, ושלאחרונה הוא רכש מכונת דפוס מיוחדת בעלות של 80 אלף שקל. שאלנו אותו בשביל מה, והוא אמר ‘מקימים פה עכשיו את עיר הבה“דים, אז חשבתי שעם מכונה כזו אולי יזמינו ממני עבודות‘. שאלתי אותו מה הוא עשה בשביל שזה יקרה, והוא ענה ‘מילאתי טפסים‘.
“סיפרנו לו מי אנחנו וביקשנו מהבחור, חיים מלול שמו, שיבוא אלינו למחרת לאתר. הוא הגיע וראינו שמדובר באיש מקצוע בעל יכולות. אמנם העסק שלו לא מאוד גדול, אבל בהחלט יכול לספק לנו חלק מהעבודה. אנחנו צריכים לייצר כאן 15 אלף גיליונות שרטוט ולהדפיס אותם בכמה עותקים להערות ולתיקונים, מה שאומר הדפסה של מאות אלפי גיליונות שרטוט במהלך התכנון. מלול הוא עכשיו אחד מהמדפיסים שלנו“.
יעקב: “המחנה כאן פתוח. אנשים פשוט צריכים לבוא, לדפוק על הדלת ולהראות דברים שהם עשו. באות לכאן חברות קייטרינג, כי 1,200 העובדים באתר צריכים לאכול כל יום. יש לא מעט חברות קייטרינג חדשות שנפתחו בדרום בגללנו. אנשים צריכים ליזום, ולא לשבת בחיבוק ידיים ולחכות שהעבודה תגיע אליהם. חוץ מזה אנחנו בקשר שוטף עם ראשי הרשויות באזור, במיוחד עם ראש מועצת ירוחם וסגניתו.
הם מתקשרים אלינו, מבקשים שנשלב תושבים או בעלי עסקים בפרויקט, ואנחנו משתדלים לעזור וגאים בזה. במקביל נפגשנו עם דורון אלמוג, ראש המטה ליישום התוכנית להסדרת התיישבות הבדווים בנגב, ואנחנו מעסיקים גם בדווים מהאזור. 82 אחוז מהעובדים אצלנו הם תושבי הדרום, בהם יותר ממאתיים בדווים“.
ההסכם שחתמה ‘מבט לנגב‘ עם המדינה מחייב ש־25 אחוז מהעובדים הקבועים בעיר הבה“דים לאורך 25 שנים לאחר הקמתה, יהיו תושבי הדרום. אנשי החברה משוכנעים ששיעור הדרומיים יגיע אף ל־90 אחוז. “אנחנו הולכים להפעיל פה 500 אנשים“, אומר חיים גליק, מנהל חברת התפעול. “מהנדסים, טכנאים, מפעילי מערכות מחשוב, אנשי בקרה, מנהלי מוקד, מוציאים לאור, מפיקים, דפסים, טבחים, גננים ואנשי תברואה, מכלול עצום של מקצועות. לי יש אינטרס ראשון במעלה שהם יהיו מהסביבה“.
עיר הבה“דים היא כאמור רק חלק מהתוכנית הגדולה של מעבר בסיסי צה“ל דרומה. לבד מקריית ההדרכה עומדות לקום גם קריית מודיעין וקריית תקשוב, שייבנו סמוך לצומת שוקת שמצפון לבאר־שבע. המספרים שמציג צה“ל מדברים על 32 אלף חיילים שיעברו לשרת בנגב, מה שהופך את המהלך, כך לפי משרד הביטחון, לפרויקט הלאומי הגדול ביותר מאז קום המדינה.
מהתנועה האדירה דרומה עומדים ליהנות לא רק אנשי הנגב. עתודות קרקע גדולות צפויות להתפנות במרכז הארץ בעקבות העתקת הבסיסים. כ־4,000 דונם בצריפין, גלילות, תל־השומר, לב רמת־גן וצפון תל־אביב יעברו ממערכת הביטחון למנהל מקרקעי ישראל, והדבר עשוי להביא לתנופת בנייה, ואולי גם לירידה במחירי הדיור. אחת השאלות שעדיין פתוחות היא עד כמה המהלך הגדול הזה יגרום לאנשי קבע ממרכז הארץ להעתיק את מגוריהם לנגב. כשמדובר בקריית ההדרכה, שרובם המוחלט של המשרתים בה יהיו חיילים בסדיר או קצינים צעירים, הציפיות אינן גבוהות במיוחד.
לעומת זאת בחיל המודיעין והתקשוב יש אלפי משרתים בקבע, וחלקם בוודאי ירצו שהמשפחה תישאר קרובה אליהם. אלון יעקב מגיע לעיר הבה“דים מדי יום מהרצליה. פיני ליברמן מגיע מרמת־גן. חיים גליק נוסע לכאן מאפרת. הם כבר לא נמצאים בשלב בחיים שבו עוברים דירה בעקבות העבודה, אבל שלושתם משוכנעים שרבים מהקצינים והנגדים אכן ידרימו. “כאנשי קבע לשעבר הייתה לנו דילמה דומה“, מספר יעקב. “בבית יש לך שותפים לחיים, והשאלות שעולות לפני מעבר נוגעות ברמת החינוך, בתעסוקה של בן או בת הזוג, ובאיכות החיים. אם כל התנאים הללו יתקיימו, בנוסף לתמריצים שמובטחים, אז אנשים יעברו. קצין צעיר אמנם יגיע לעיר הבה“דים רק לשנתיים־שלוש, אבל נגד יגיע לכאן לעשר או 15 שנה. אם הוא יקבל תמריצים של פטור ממס, ובית זול יותר, מעבר לנגב יהיה בעבורו קפיצה כלכלית גדולה“.
“כולם מבינים שהעיר באר־שבע וסביבותיה עומדות לקבל תנופה אדירה“, מוסיף גליק. “עיר הבה“דים היא לא המתקן היחיד שמוקם באזור. זה לא משנה אם יוקם בבאר־שבע עמק הסיליקון או עמק הסייבר, בכל מקרה יתחולל פה שינוי שיביא אוכלוסייה“.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם