כך השתלטו אלקין ולוין על ועדת חוץ וביטחון
רה"מ רצה לראות את צחי הנגבי בראשות ועדת חוץ וביטחון, אבל יריב לוין וזאב אלקין שמיצו את תפקידיהם הנוכחיים שילבו כוחות וניצלו את הפריצה שנוצרה. וכמו תמיד אצל נתניהו, גם ההחלטה הזו התקבלה בדקה ה-90
בבחירות 1996 כמעט שילם על כך מחיר כבד. אלמלא הבחירה הישירה, היה נחסך ממנו, מהליכוד וממחנה הימין כולו ליל סיוטים במהלכו נראה כי שמעון פרס ירכיב את הממשלה הבאה. בבחירות ההן, גוש הימין גבר על גוש השמאל, אבל נתניהו גבר על פרס בהפרש של קולות ספורים בלבד.
ב-1999, אלמלא חוק הבחירה הישירה, נתניהו היה מרכיב את הממשלה, לא אהוד ברק. בפעם הזו שילם נתניהו את המחיר הכבד, ויצא לגלות פוליטית שממנה לקח לו זמן לחזור. אילו היו מבטלים את מוסד הנשיאות ב-2008, ציפי לבני הייתה מרכיבה ממשלה ולא נתניהו.
רפורמה שאינה בנויה לתלפיות עלולה להתגלות כמסוכנת גם ליוזם, גם למחנה שלו, גם למערכת כולה. חוק בחירה ישירה, למשל, הפך את הכנסת לשמיכת טלאים במקום שיחזק את המפלגות הגדולות. כשמתאימים רפורמה מסוימת לצרכים פוליטיים מיידיים, זה גם פזיז, גם מכוער וגם שקוף. לא פלא שיוזמתו של נתניהו לבטל את מוסד הנשיאות או לדחות את הבחירות לנשיאות כשלה.
לנתניהו יש תכונה מרתקת. לאורך שנים הוא מתנהל כתלמיד מבריק, כילד פלא שמתעצל להכין שיעורי בית או מתרשל בהכנתם. הוא מתנהג כמו תלמיד שפותר משוואות דיפרנציאליות בקלות שבה אחרים מפצחים אגוזים ומסוגל להוכיח אקסיומה, אבל לא מארגן את התיק שלו, לא מכין שיעורים ולא מתכונן למבחנים, בתקווה שידחו את המבחן.
נתניהו יודע להתנהל עם אובמה, עם האיחוד האירופי ועם אבו-מאזן. הוא יודע ללכת בין הטיפות, להרוויח זמן ולנצל הזדמנויות. עובדה שהוא מגיע לאמצע הקדנציה השלישית שלו, שהיא השנייה שלו ברצף, ללא מפגעים מדיניים או ביטחוניים. אבל את המשימות בפוליטיקה היומיומית, השגרתית, הביתית הוא מזניח, וניגש למבחנים דקה לפני שנגמר הזמן. או שעה אחרי.
שני מוקשים השאיר נתניהו לפתחו כשהמריא ליפן במוצאי שבת: את סוגיית מינוי יו"ר ועדת חוץ וביטחון ואת סוגיית הנשיאות. סיפור מינוי יו"ר לוועדת חוץ וביטחון הוא סיפור חינוכי. מעבר להתנהלותו של ראש הממשלה, שעליה כבר דובר כאן, ניתן ללמוד ממנו את הלקח של הדייג ודג הזהב ומסר על חשיבותה של ידידות.
את התפקיד של הדייג שהתמקח עם דג הזהב שיחק הפעם יאיר לפיד. על פי ההסכמים הקואליציוניים, לא הייתה ללפיד זכות לדרוש את ראשות ועדת חוץ וביטחון, אבל הייתה לו זכות לבלום את מינויו של ליברמן לתפקיד שר החוץ (או לדרוש מישראל ביתנו לוותר על תיק אחד, אם יתמנה ליברמן).
אילו היה זה שותף קואליציוני אחר, היו לפיד ובנט משחקים לפי הכללים המקובלים. היו מתייצבים אצל נתניהו ואומרים, "אל תיתן לו תיק" או "תן לנו תמורה הולמת". אבל עם ליברמן השניים העדיפו שלא להתעסק. לפיד תקף בחזית, שנראתה לו פשוטה יותר – הוא תבע מנתניהו את ראשות ועדת חוץ וביטחון. תחילה נתניהו חשב ללכת ראש בראש, להעביר את מינויו של צחי הנגבי, אותו רצה לתפקיד, בוועדת הכנסת. אבל ליברמן, בתמורה להסכמתו של לפיד למינויו לשר החוץ, בלם את המהלך.
לליכוד יש עמדות שמאפשרות לקבוע את הלו"ז ואת כללי המשחק: תפקיד יו"ר הקואליציה, יו"ר ועדת הכנסת (אז, צחי הנגבי) ויו"ר הכנסת. יריב לוין וצחי הנגבי התחרו על ראשות ועדת חוץ וביטחון, אבל היו משתפים פעולה על מנת לאפשר קודם כל את מינויו של איש ליכוד.
אבל ליברמן הבטיח ללפיד, מאחורי הקלעים, לתמוך במינויו של עופר שלח. במקביל השיג לפיד את תמיכתו של איתן כבל. גם ההנחה שהחרדים יתגייסו נגד לפיד לא עבדה: אצל נתניהו התעורר חשש שדרעי יסייע לליברמן ויתמוך בשלח, והיה לו על מה להסתמך.
נתניהו הציע ללפיד רוטציה. צחי הנגבי ראשון, עופר שלח שני. ייתכן שהסוגיה האיראנית הייתה מתעוררת דווקא כששלח היה מחליף את הנגבי בתפקיד, ונתניהו היה מצטער על המהלך; אבל הוא מניח שחשוב מה שקורה עכשיו. לך תדע, אולי יוקדמו הבחירות. לפיד הניח אותו דבר, ודחה את ההצעה. טעות מצדו. מוטב ציפור ביד בעוד שנה מלא כלום (או מתיק סגן שר).
העגלה נתקעה. ואז באו שניים ונתנו דחיפה: יו"ר הקואליציה, יריב לוין, וסגן שר החוץ (עד השבוע) זאב אלקין.
לשניים ברית פוליטית בתוך הליכוד. לאלקין יש כ-6,500 מתפקדים, יחד עם הקבוצה של אפי איתם. ללוין, שנתמך על ידי רועי שרעבי המוביל את קבוצת ההסתדרות בליכוד, מספר אלפים. ביחד מתקרבים השניים ל-10,000 מתפקדים. בשניהם תומכות קבוצות ימניות רעיוניות כמו אלו של יוסי דגן ושבח שטרן.
גם לוין וגם אלקין חפצו בראשות הוועדה. לוין מאס בראשות הקואליציה המורכבת, ואילו אלקין כבר לא נהנה ממעמד של שר בפועל לאחר שליברמן חזר למשרד החוץ. אבל במקום לריב על התפקיד, הם הציעו לנתניהו עסקה: השניים יכהנו ברוטציה, ויחלקו ביניהם גם את תפקיד יו"ר הקואליציה.
המועד שבו יריב לוין התכוון לעזוב את תפקידו כיו"ר הקואליציה הלך והתקרב. הנגבי היה מועמד מועדף מבחינת נתניהו, אבל לא הביא סחורה פוליטית. מעמדו בשטח ובתוך הסיעה אינו חזק במיוחד. הטיול שלו לקדימה לא פגע בו אנושות כפי שפגע באחרים, אך החליש אותו בשטח.
לעומתו, ציר אלקין–לוין הוא ציר שנתניהו לא יכול להרשות לעצמו להתעלם ממנו. בכיר בסיעה אמר לנתניהו כי אם ימנה את הנגבי ויתעלם משניהם גם יחד, הם יעשו לו את המוות בכנסת. אופיר אקוניס, שהיה מתמנה במקרה כזה ליו"ר הקואליציה, היה נתקל באין-ספור בעיות. הקואליציה הייתה מקרטעת.
נתניהו קיבל את ההחלטה ברגע האחרון. ב-11:00 בבוקר, ביום שני, התכנסה ועדת הכנסת שהייתה אמורה לבחור את יו"ר הוועדה. אחרי השעה 10:00, הרים נתניהו טלפון מיפן, ואישר החלטה שהיה יכול לקבל גם בטרם יצא: אלקין ייכנס לתפקיד ראשון, לוין ישמש יו"ר הקואליציה, והנגבי – סגן שר החוץ.
לפיד יקבל תפקיד סגן שר. נקודה נוספת: יריב לוין, שממשיך לנהל את ועדת הכנסת, ינהל גם את ועדת המשנה לתקציב הביטחון. נכון לעכשיו, הצטבר בידי בעלי הברית לוין ואלקין כוח עצום. ראשות ועדת חוץ וביטחון, ראשות ועדת המשנה לתקציב הביטחון, ראשות הקואליציה וראשות ועדת הכנסת. טובים השניים מן האחד. המהלך השתלם.
ללפיד לא היו אלטרנטיבות. פרישה מהקואליציה לא עמדה על הפרק. את נקמתו בנתניהו נקם יממה אחרי מינויו של אלקין ליו"ר ועדת חוץ וביטחון: לפיד הודיע כי לא יתמוך ביוזמת נתניהו לבטל את מוסד הנשיאות, לדחות את הבחירות או שתיהן גם יחד.
בסביבתו של נתניהו רמזו שלא חסרים אמל"ח (אמצעי לחימה) בנשקיה. שראשי הסיעות יתמכו ביוזמה המתרקמת, ואז גם בכירי הליכוד יצטרכו ליישר קו. ציפי לבני רמזה שתשקול תמיכה ברפורמה. זו תשים קץ, אמרה, למציאות שבה מפלגות קטנות סוחטות מועמדים לראשות ממשלה בדרכם לנשיא המדינה. לבני, כמו גנרל זקן שנלחם על גבעות המלחמה הקודמת, עדיין כואבת את אובדן ההזדמנות להוכיח ש-28 זה יותר מ-27.
אבל למהלך לא היה סיכוי. שקוף מדי, מכוער מדי, ובעיקר מאוחר מדי. שוב, נתניהו ידע כי על הפרק בחירות לנשיאות. ידע כי המתמודדים אינם לרוחו, בעיקר המתמודד המוביל. אם חפץ בשינוי, היה עליו ליזום רפורמה עם תחילת הקדנציה, לכל המאוחר בקיץ שעבר. אבל שוב התחיל להיערך למבחן שעה לפני, גילה שהוא לא מוכן, וחשב לדחות את המבחן או לבטלו. לשפוך את התינוק עם המים. לבטל את מוסד הנשיאות כולו על מנת לבלום את רובי ריבלין.
יולי אדלשטיין, שאינו יו"ר כנסת לעומתי, נקט בעמדה עצמאית, והודיע ביום שני שבשבוע הבא יקבע תאריך לבחירות לנשיאות. קביעת מועד הבחירות לא הייתה מונעת חקיקה: מותר להעביר הצעות חוק שקשורות בבחירות לנשיאות שלושה שבועות עד חודש לפני המועד.
אלא שאז הסיכויים שבג"ץ יבטל את החוק כמעט ודאיים: חקיקה שהייתה על הפרק הייתה נתפסת ומתפרשת באופן חד-משמעי כשינוי כללי המשחק. לרובי ריבלין ובנימין בן-אליעזר לא היה צורך להטריח את עצמם להגיש עתירות: התנועה לאיכות השלטון, למשל, כבר הייתה עושה את המלאכה.
בנט אמר שלא יתייחס לביצה שטרם נולדה. לא ברור באיזו תוכנית מדובר, אם בכלל. ואז הגיע לפיד, ותקע מסמר בקבר של היוזמה. אולי לא את המסמר האחרון, אך ללא ספק את הגדול ביותר. לבני נגררה אחריו. כשמפת המתמודדים טרם הושלמה, עלה שמו של שר המשפטים לשעבר יעקב נאמן. נאמן, בעל רקורד מרשים, קשור לליברמן, יכול לקבל תמיכה אצל לפיד ובש"ס וגם אצל חלק מחברי הכנסת של הליכוד, וקשור באמצעות משרדו הרצוג-פוקס-נאמן ליו"ר האופוזיציה. אך בשיחות שניהל ביום רביעי מיפן, הבהיר נתניהו כי ידע על מועמדותו מהתקשורת. לא אקטואלי.
שני מוקשים השאיר נתניהו לפתחו עם תחילת מושב הקיץ. את הראשון פירק ברגע האחרון. על השני ידרוך בקביעות אם רובי ריבלין יזכה בבחירות לנשיאות ביולי. הסיכויים שאם ייבחר לא יהיה נשיא לעומתי לנתניהו אזלו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם