ראשי » חדשות » בארץ

תמונת הצנחנים בכותל: הקונצנזוס שהלך לאיבוד

אפשר ממש למדוד בסנטימטרים, אם לא במטרים, את ירידת המפלס של הקונצנזוס הלאומי סביב אחדות ירושלים. איפה נאומו של רבין בכנסת, חודשים לפני שנרצח, ואיפה אנחנו

צילום היסטורי למען העתיד: כולם מכירים את התצלום המיתולוגי של דוד רובינגר. שלושה צנחנים מול אבני הכותל, שניים מזוקנים, וביניהם צנחן בהיר שיער אוחז את קסדתו בידו. זווית צילום מלמטה. משהו אפי, למען ההיסטוריה. צילומים איקוניים כאלה קיימים גם מקרבות גבורה של עמים אחרים.

כך צולמה תמונת "גיבורי הדגל" של כובשי איוו ג'ימה. כך צולם חייל הצבא האדום מניף את דגל ברית המועצות על גג הרייכסטאג עם כיבוש ברלין ב־1945. הצלם: יבגני חלדיי, יהודי. משום שהצילום היה מבוים, הוא גם דאג למחוק בהדפסה את כל השעונים שהחייל לקח שלל והיו מלופפים על זרועו.
 
גם צילום הצנחנים בכותל היה מבוים, לא במובן שהובאו ניצבים להתחזות לצנחנים וכמובן לא במעמד של שחזור. ובכל זאת, רובינגר העמיד את הצנחנים שלו. הצילום האותנטי של הגעת הצנחנים לכותל הוא התצלום הפשוט מכולם. הוא נמסר לי מידי סא"ל במיל' דן זיו, ששלף אותו מאלבומו הפרטי. צילם אותו אחד החיילים. זיו נראה בתמונה מאחור משופם, מחייך, עם קסדה ללא רשת הסוואה. לידו הרב גורן ומשמאל תא"ל במיל' עוזי עילם, מג"ד 71 במלחמת ששת הימים, תוקע בשופר.

צריך להודות שצילומים כאלה, ליד הכותל, עם השופר, עם התפילות והמצח הצמוד לאבנים, הם שהטמיעו בתודעת עם ישראל את החיבור אל קדושת המקום. זאת להבדיל משאגת מוטה גור, "הר הבית בידינו". נראה שעד היום הר הבית נשאר מחוץ לחדרי הלב, שם העדיף עם ישראל לאכלס את כותל הדמעות והגעגועים ולא את סמל הריבונות העברית העתיקה, שבלבו מסגד.

קשה לא לחוש שיש דמויות שיד הגורל זימנה ממלחמה למלחמה אל נקודת ההכרעה. מוטה גור ודן זיו היו שניהם בלב התופת של קרב המיתלה ב־56', זיו קיבל על חלקו את אות הגבורה. ב־67' – ירושלים. ביום כיפור ב־73' היה דן זיו, אז כבר מג"ד 71, מפקד גדוד הצנחנים הראשון שצלח את התעלה בסירות.

ב־1976 היה מוטה רמטכ"ל מבצע אנטבה. הפוליטיקה לא האירה פנים למוטה. אך למרות הבוטות שלו הוא נשאר אדם ישר ומצפוני. יש משקל לנאום האחרון שנשא בכנסת ביום ירושלים, ב־29 במאי 1995, חודש וחצי לפני מותו: "היינו ילדים כאשר אמרנו 'הר הבית בידינו'. היינו נאיבים אולי כשאמרנו שבזכות כל מה שאתם עשיתם, כל אחד בגבורתו האישית, במסירותו האישית - שבזכות זה ירושלים היא שלנו לנצח. אולי לא ידענו בדיוק מה אנחנו אומרים.
 

"אבל ברגע זה הרשו לי היתקלות חפוזה: אני צריך לשכנע, להוכיח – הר הבית בידינו, וירושלים היא בירת ישראל לנצח, ואתם עשיתם את זה. ואם יבוא מישהו וינסה לקחת - לא ייקח. לא ייקח כי לא תיתנו, לא תיתנו כי אין צדק לתת. כולה, בצדק, שלנו. לא שאלתם ולא בדקתם, והסתערתם, וזכיתם".

מוטה דיבר ישירות מעל דוכן הכנסת אל עבר הלוחמים, ותיקי הצנחנים, שישבו ביציע. גם לראש הממשלה יצחק רבין זה היה יום ירושלים האחרון. נאומו סימן את קו המפלס העליון של הקונצנזוס הלאומי סביב אחדות ירושלים.

אפשר ממש למדוד בסנטימטרים,

אם לא במטרים, את ירידת המפלס מאז. רבין הזכיר כי על שחרור ירושלים נהרגו 181 לוחמים מחטיבת הצנחנים, מחטיבת ירושלים של אליעזר אמיתי ומחטיבת הראל של אורי בן־ארי.

"חברי הכנסת", אמר רבין. "אנו חלוקים בדעותינו מימין ומשמאל. יש לנו ויכוחים על דרך ועל מטרה. אני מאמין שאין לנו ויכוח בנושא אחד - שלמותה של ירושלים והמשך כינונה וביסוסה כבירתה של מדינת ישראל. אמרתי אתמול ואחזור על כך היום: אין שתי ירושלים. יש רק ירושלים אחת. מבחינתנו, ירושלים אינה נושא לפשרה. ירושלים הייתה שלנו, תהיה שלנו, היא שלנו, וכך תהיה לעולמי עד.

"ועם זאת, חובה עליונה מוטלת עלינו כיהודים וכישראלים לחלוק כבוד אמת לבני שתי הדתות שירושלים היא חלק מחייהן ומאמונתן, לאפשר חופש גישה וחופש פולחן דתי לכל הבא בשעריה, בכל המקומות הקדושים, לגלות סובלנות, לממש את האמרה 'איש באמונתו יחיה'". חמישה חודשים אחר כך הוא נרצח.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...