יש לכם אומץ להיכנס? ביקור בבית המצורעים
במשך שנים סבלו החולים בבית המצורעים הירושלמי מנידוי חברתי והתביישו במחלתם. החום והאהבה להם זכו בבית המחסה – תורגמו לתערוכות ויצירות אומנות בזכות אחות אחת עם חלום אחד
יום ירושלים ב-nrg:
אסלי: אוכל ירושלמי שיגרום לכם להתמכר
תמונת הצנחנים בכותל: הקונצנזוס שהלך לאיבוד
הליכה קצרה מובילה אל תוך המקום בדיוק בשעת בוקר מוקדמת, כשקרני השמש פוגעות במבנה האבן המרשים ומאירות באור יקרות את הכתובת החקוקה: "עזרת ישו" (Jesus Hilfe). תחת העצים, ליד בורות המים הגדולים ששימשו את המקום לאגירת מים בתקופות קודמות בהיסטוריה, אני יושב על ספסל עץ שנשאר מהתקופה ההיא, כשהילכו כאן עשרות חולים, מבודדים מהעולם, מירושלים, מחייהם. כלואים מרצון בתוך מתחם של חמלה. חלקם חיו כאן ספונים בחדריהם, ממלאים את שגרת יומם בכביסת יד של תחבושות, בעבודה חקלאית במתחם שהיו בו פעם פרות שהמתינו לחליבה ושדות ירק קטנים שסיפקו את כל צרכיהם, ללא כל צורך בקשר אל המתרחש מבעד לחומות.
כשהצלם מגיע גם הוא עוצר בכניסה למקום ומתעכב בטרם הוא פוסע אל “בית המצורעים“, או בשמו הרשמי: “בית החולים הממשלתי על שם הנסן“. הוא מספר לי שגר במשך שנים במרחק של כמה מאות מטרים מכאן. כאן גידל את ילדיו, מכאן פנה לעבודתו. אל מול השערים הירוקים הוא חלף שוב ושוב, אך מעולם לא נכנס. אפילו לא הציץ. פתאום הוא כאן, ואנחנו הולכים בשתיקה ומגיעים אל המדרגות המובילות אל הכניסה. צעקת “קאט!“ קוטעת את ההרהורים. אנחנו מבחינים בסט קולנועי שהוקם בכניסה למקום, ומגלים שמצלמים כאן סרט. כאן? בבית המצורעים? במקום שבמשך שנים היה מוקד ל“מבחן אומץ“ לחבורות ירושלמיות?
בית המצורעים מעולם לא נקרא כך באופן רשמי, אך על אף הניסיונות לשנות את שמו מעולם לא דבק בו שם אחר. הייתה זו הברונית הגרמנייה פון־קפנברינק שביקרה בירושלים בשנת 1865 ולבה נכמר למראה המצורעים העומדים בודדים בשער ציון. העיזבון, החידלון האנושי והגורל המר שנפל בחלקם של המסכנים זעזעו אותה. הברונית חזרה לגרמניה והחלה לגייס כספים כדי להקים להם בית מחסה, להציע להם קורת גג, מיטה חמה, טיפול רפואי וסעד רוחני. וכך בשנת 1866, מול בריכת ממילא בעיר, הוקם בית המצורעים הראשון.
ב־1887 כשהמקום צר מלהכיל את המאושפזים, החלה הקמתו של הבית החדש בשכונת טלביה בידי הקהילה הפרוטסטנטית בעיר – והמבנה קיים עד היום. כתבי יד שנמצאו מהתקופה ההיא מתעדים את ההליכה של החולים ואנשי הצוות מהבית הראשון אל הבית השני. אולם הם לא מתארים את המבטים החשדניים והרחובות שהתרוקנו מיושביהם בעת שהמצורעים צעדו בהם. הם גם לא מתארים את המבט העצוב בעיני החולים כשחוו את החיים שמעבר לחומות - בדרך אל חומות אחרות ואל עיר המקלט שלהם. את המבנה החדש עיצב ב־1887 האדריכל קונרד שיק. על פני 40 דונם, באזור שומם ומרוחק מאוד ממרכז העיר ומיושביה - בנה שיק טירה מוקפת חומה בגובה של שלוש קומות ועליית גג.
סביב המתחם הוקמו פתחים נעולים, שלוש דלתות ושער לעגלות. בעבר היו מכניסים דרכו פרות לחליבה ואת התוצרת היו מוכרים בשווקי העיר. לא פחות מעשרה בורות מים מצויים בבית המצורעים, כדי לספק מים לחולים ולצוות הרפואי, בעידן שבו לא שמעו על צנרת ומי ברז. השירותים נבנו כ"מגדל" נפרד, כדי לשמור על ההיגיינה. החולים הגיעו אליהם בגשר מתוכנן היטב שהביא אותם מחדריהם. ליד הטירה עומד עדיין בית הרופא, שם התגוררו במרוצת השנים מי שניהלו את המקום.
בית המחסה המרהיב ביופיו, נבנה כמשק אוטרקי, המסוגל לכלכל את עצמו ואת יושביו. בתקופות היפות היו כאן רפת והיה דיר והיו עצי פרי. בשנת 1950 נרכש המתחם בידי הקרן הקיימת לישראל. האחיות הפרוטסטנטיות מגרמניה חזרו אל בתיהן, והרכב החולים - שכלל יהודים ומוסלמים ונוצרים - השתנה. את החדרים שיפצו בהתאם לצורכי התקופה וצמצמו את הגדולים לחדרי אשפוז קטנים יותר. המקום פעל עד שנת 2000, עת החליט משרד הבריאות להוציא את החולים המאושפזים מבין כתליו. מאז הפך בית המצורעים המבודד למרפאת חוץ שהעניקה שירותים למצורעים לקבלת תרופות ומעט חום.
רות וכסלר הגיעה אל המקום ביוני 1988, כאחות בת 38, אם לילדים קטנים. היא ביקשה מקום עבודה נוח שיאפשר לה להתגורר בביתה ולעבוד בשעות הבוקר, וכך הגיעה אל ראיון העבודה. הפחד לא קינן בה, לא אז ולא היום. "הרתיעה מהמצורעים נובעת מבורות", היא אומרת. "אמנם מדובר במחלה מידבקת, אבל סיכויי ההדבקה נמוכים למדיי. אני מעולם לא חששתי, לא בפעם הראשונה שהגעתי לכאן לראיון ולא בימים שחלפו מאז, גם לא היום. אין כאן שום דבר שמצדיק את הפחד שעדיין מקנן בליבותיהם של ירושלמים רבים". משפחתה קיבלה את עבודתה החדשה, אך וכסלר אומרת שלא מעט גבות הורמו כשסיפרה לחבריה על מקום עבודתה. "כשהייתי מגיעה לחתונות היו שואלים אותי איפה אני עובדת, והייתי מספרת על המקום. תמיד הייתה איזו שתיקה". בשבת פרשת "מצורע" היא הייתה מוזמנת לבית הספר של ילדיה כדי לספר על המחלה וההתמודדות איתה. "הילדים דווקא היו גאים במקום העבודה שלי. הם גם הגיעו לכאן, לא מעט. אף פעם לא ניסיתי להסתיר, אף פעם לא התביישתי", אומרת וכסלר.
למען האמת, לצרעת של בית המצורעים אין קשר לצרעת המקראית, המתוארת בתנ"ך כמחלה קשה שהלוקים בה משולחים אל מחוץ למחנה בשל טומאתם, המגיעה על רקע מעשיהם - בדרך כלל דיבור לשון הרע. הטעות ההיסטורית שקשרה את גורלם המר של חולי הצרעת עם גורלה של המחלה המיתולוגית, המקראית, מתחילה בתרגומו הראשון של התנ"ך ליוונית. טעה מי שטעה, וקשר בין שתי המחלות כשבחר לתאר את הצרעת המקראית בשמה של מחלת עור שהייתה קיימת באותה תקופה. בכך קבר המתרגם את חייהם של חולים רבים, שמאז ועד היום נאלצים להתמודד עם סטיגמה חברתית קשה. הצרעת המודרנית נקראת "מחלת הנסן", על שם החוקר הנורווגי גרהארד ארמור הנסן, שבשנת 1873 זיהה את החיידק הגורם למחלה.
זוהי מחלה זיהומית שנגרמת על ידי חיידק ומובילה לעיוותים בגוף ובעור. בעבר היא נחשבה למחלה חשוכת מרפא, עד שבשנות ה־60 פותחה תרופה למחלה. "היו חולים שבחרו להסתיר את המחלה ממשפחתם הקרובה", מספרת וכסלר. "הם היו מגיעים לכאן לטיפולים. היינו מחליפים את התחבושות שלהם, ועדיין קיים כאן, בתערוכה, חדר ניתוח ששימש אותנו לטיפולים. החולים היו מגיעים, מטופלים וחוזרים לבתיהם. הרוב היו כך. ובכל זאת, היו חולים בודדים שעשו כאן את חייהם. הם היו גרים פה. הייתה חולה שעלתה ארצה בשנות ה־50, הגיעה לבית המצורעים לטיפול ונותרה כאן, כי היא לא הצליחה להסתדר עם החיים שמעבר לחומות. היו מטופלים נוצרים ומוסלמים שישבו יחד עם יהודים ושיחקו במרפסת. הייתה כאן אחווה בין אנשים שלא הצליחו להסתדר עם החיים שמחוץ לחומות".
וכסלר הייתה מגיעה אל הבית מדי בוקר בשעה שבע. במקום היו אז כ־25 חולים שקיבלו טיפול קבוע. היו חולים שהתגוררו במתחם, היו גם כאלה שגרו בו עד יומם האחרון ומכאן נשאו את גופותיהם למנוחת עולמים. "אחרי ארוחת הבוקר היינו מחליפים תחבושות לחולים ומתכנסים ב'פרלמנט', ככה קראנו למקום הזה, בזמן שהם ממתינים לרופא. זה היה יותר אשפוז סוציאלי מאשר אשפוז קליני, כי לחולים לא היה מקום אחר לברוח אליו. הצוות, אנחנו, היינו קרובים מאוד לחולים. הרגשנו כמו משפחה אחת גדולה והיינו מזמינים אותם אל השמחות המשפחתיות שלנו".
כשבשנת 2009 הוחלט לפנות את המבנה הגיעה וכסלר אל המקום השומם, הסתובבה בחדרים החשוכים והנעולים, והתרפקה על העבר, על המקום שהיה לה לבית שני. "התחלתי לאסוף דברים שהיו מונחים כאן במשך שנים", היא מספרת, "דו"חות בגרמנית שכתבו כאן אחיות נוצריות מגרמניה שנשלחו הרחק מביתן כדי לסייע לאחרים. דו"חות שכתבו הרופאים. כלי ניתוח, ספרים, תמונות מהתקופה ההיא. רציתי לשמר את המקום הזה, חששתי שהוא עלול ללכת לאיבוד". בתקופה ההיא לטשו לא מעט בעלי הון את עיניהם אל המקום, תהו אם להקים בו בית מלון יוקרתי או מגדל דירות. הניסיונות הללו נבלמו, אולי גם בזכות המיתוס שעדיין רובץ על בית המצורעים. וכי מי ילך לסוף שבוע רומנטי במקום מוקף חומה, שהפך מוקצה מחמת מיאוס?
וכסלר חשבה להקים במקום תערוכה שתציג את הימים המרתקים שעברו על בית המצורעים. היא פנתה אז אל בית החולים בכפר שאול, שקיבל את האחריות הניהולית על המתחם, ושם קיבלו את הצעתה בחיוב. היא גייסה כספים מתורמים ולבסוף הצליחה להעמיד תערוכה. לערב ההשקה הזמינה את ראש העיר, ניר ברקת, וזה התלהב והחליט לספח את המקום לרשות עיריית ירושלים. ביום ירושלים שלאחריו החליטה הממשלה להיעתר לבקשתו ולהעביר את מתחם בית המצורעים מידיו של משרד הבריאות לידי עיריית ירושלים, לטובת הקמת פעילות תרבותית פתוחה לציבור. חברת התכנון האורבני של רן וולף קיבלה את הזכויות למקום והחלה בשנת 2011 בפרויקט השימור, בניהול הרשות לפיתוח ירושלים. במסגרת השיפוץ והשיקום כמעט הכל נותר על כנו, למעט הוספת תשתיות חשמל ואינטרנט. השולחנות אותם שולחנות, החלונות עדיין חורקים והגן נותר כשהיה אז, כשמצורעים הילכו בו.
השנה נפתח המקום לקהל הרחב, גם במסגרת תערוכת "מרפא בציון", המאפשרת הצצה לפעילותם של 15 בתי החולים בירושלים שנבנו מחוץ לחומות. מלבד התערוכה, הטירה ההיסטורית המפוארת הפכה למרכז לעיצוב מדיה וטכנולוגיה, המציע מגוון פעילויות – ובהן הקרנות סרטים ומעבדות סאונד, אנימציה וייצור. מתוכנן במקום גם בית קולנוע קטן של "התו השמיני", שיוקם באולם התפילה הנוצרי ששימש את המצורעים. בעוד כמה חודשים יפתחו כאן בית קפה, וייתכן שביום מן הימים יעמוד כאן פאב וצעירים ייכנסו בשערים הירוקים לשתות כוס בירה בתוך הטירה הזאת. בינתיים הועברו חדרי המצורעים לידי האקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל, קולקטיב האמנים 'מעמותה' וקבוצות מחקר ואמנות מירושלים שזכו לבית.
קשה לא להתבונן במעבדת התלת־ממד ובצעירים היושבים רכונים על מחשבי ה"מק" ועובדים על אנימציה, ולחשוב על התיקון שעבר המקום הזה. תיקון שמתחיל ממקום שנתפס כמוקצה והפך לבית תרבות ואמנות יוצרת, לאבן שואבת לצעירים רבים שמוצאים כאן בית, במקום לברוח לתל אביב הגדולה. אני שואל את וכסלר אם שיפוץ המקום ושימורו "הרסו" במשהו את מה שהיה כאן. "הקסם השתנה", היא מסבירה, "כשהלכנו על שיפוץ ושימור וכשדיברו על הקמת מרכז תרבותי כאן, ידעתי שמה שהיה לא יהיה עוד. זה כבר לא הבית שעמד בדד והעניק חמלה לאנשים מסכנים שלא היה להם בית אחר, במקרים רבים. זה כבר לא המקום שחומות גדולות ובצורות עוטפות אותו ומבודדות אותו מהסביבה החיצונית. זה הפך - ועוד יהפוך - למקום אחר, פתוח יותר, ידידותי יותר, מעורב יותר בקהילה שהוא נטוע בה".
חשבת שזה יכול לקרות?
"ידעתי את זה, הלכתי לשם במטרה להגן על הסיפור ההיסטורי. לצד כל החידושים הללו עדיין יהיו כאן החדרים ובהם התערוכה שמציגה את מה שהיה כאן, את תנורי החימום ואת תמונות החולים, את כלי הניתוח ואת מיטת המאושפזים".
ומה הביא אותך, אחות במקצועך, להקריב את זמנך ומרצך לטובת שימור המקום הזה? למה בעצם היה לך אכפת כל כך?
"הבנתי שיש כאן סיפור מיוחד שאני רוצה לספר. פחדתי שהוא פשוט ילך לאיבוד. בין החומות הללו הייתה חמלה, הייתה
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם