מה עלה בגורל הלוחמים ששחררו את הכותל?
הם לחמו יחד בגבורה ונפלו זה לזרועות זה כשהצליחו לכבוש את הכותל. 47 שנים אחרי - כל אחד נמצא במקום אחר. יוסי קליין־הלוי עקב אחר שבעה צנחנים בניסיון לפענח מה הוביל להולדתם של השסעים הגדולים בחברה הישראלית
עוד חדשות ב-nrg:
• הר הבית נסגר בשל התפרעויות: צעירים ערבים חגגו
• כוחות אסד החריבו את בית הכנסת העתיק בדמשק
• המין החלש? שלוש נשים הניסו שודד חמוש בסרביה
קליין־הלוי, שהתלווה לאביו, זוכר את הביקור כחוויה בלתי נשכחת ששינתה את חייו. הישראלים חייכו זה אל זה ברחוב, הציעו עזרה גם כשלא התבקשו, לא דחפו בתורים (נקודה חשובה במיוחד לאמריקני), התחושה הייתה של משפחה אחת גדולה, אחדות גמורה, שלמות. אביו של קליין־הלוי אפילו השווה זאת לתחושת האחדות של עם ישראל במעמד הר סיני.
קליין־הלוי גמר בלבו לעלות בבוא היום לישראל ולהשתתף בהרפתקה היהודית המדהימה שהתרחשה לנגד עיניו. אך כאשר בגיל 29 עלה לבסוף לישראל, הייתה זו כבר שנת 1982. בקיץ, מלחמת לבנון הציפה אל פני השטח את אחת המחלוקות הכי קשות שידעה המדינה. בעת שאריאל שרון הפר את הבטחת 40 הקילומטרים ודהר לביירות, החלו חלקים בציבור הישראלי לפקפק במטרות המלחמה.
מנגד, היו שראו בכך התייפייפות, וחמור מכך: בוגדנות. הפערים בין המחנות והשבטים היו עצומים. סרבנות מצפון בדרגים הגבוהים ביותר, אירועי סברה ושתילה, הפגנות שלום עכשיו, רצח אמיל גרינצווייג - אירוע רדף אירוע, וברקע המחלוקת הנצחית על שטחי יהודה ושומרון. קליין־הלוי, עיתונאי שעקב אחרי הפוליטיקה הישראלית, ידע היטב לאן הוא מגיע, אך לא היה מוכן רגשית לעוצמות השנאה. "הזהות היהודית שלי נעה בין שני הקצוות הללו", הוא מסביר בגילוי.
מאז, כבר שנים, כעיתונאי שכתב בין השאר בג'רוזלם פוסט ובלוס אנג'לס טיימס, וחוקר בכיר במכון שלם ולאחר מכן במכון הרטמן, מנסה קליין־הלוי לפענח את הישראליות הקשה והסבוכה ולהבין לאן נעלמה האחדות המופלאה של מלחמת ששת הימים ומדוע. הוא תמיד תהה מה עלה בגורלם של הצנחנים ששחררו את ירושלים ושינו את חייו לעד, אולי דרכם יוכל למצוא איזו נחמה. כשגילה שבמקביל למילואים משותפים וחברויות רבות שנים, רבים מהם הקימו והובילו מחנות אידאולוגיים יריבים, הבין שיש לו סיפור. שנים לאחר מכן הרעיון התגבש לספרו: "היינו כחולמים" (Like Dreamers).
הוא בחר שבעה צנחנים שמייצגים לדעתו את המגוון הרחב ביותר של העמדות הפוליטיות־אידאולוגיות של השמאל והימין, והחליט לשזור את סיפור חייהם יחד ולספר מזווית מבטם את סיפורה של מלחמת ששת הימים והשסעים שנוצרו בציבור הישראלי לאחר מכן.
ואלה השמות: אם אי פעם תהיתם מה הקשר בין הזמר מאיר אריאל; ישראל הראל, מייסד מועצת יש"ע וראש המכון לאסטרטגיה ציונית; אודי אדיב, הקיבוצניק שישב 12 שנים בכלא לאחר שהורשע בריגול לטובת סוריה; הרב יואל בן־נון, ממייסדי ישיבת הר עציון; יוצא הקיבוץ אריק אכמון, מחלוצי הכלכלה החופשית מהוגי רעיון ההתנתקות; הרב חנן פורת ז"ל, ממייסדי תנועת גוש אמונים; והאמן הקונספטואלי ופעיל שלום עכשיו, אביטל גבע, מקיבוץ עין שמר - מתברר שכולם שירתו יחד ולחמו כתף אל כתף בחטיבה 55 המפורסמת תחת פיקודו של מוטה גור.
ואולי יש תכונה נוספת שמחברת בין שבעת גיבורי הספר. כולם, כפי שמגדיר קליין־הלוי, הם מחפשי דרך. "בחרתי באנשים לא שקטים, לא שגרתיים שכל הזמן שואלים את עצמם מה הלאה. אנשים שלוקחים אחריות על גורל המדינה, וכל קורא יחליט לעצמו מה טוב או רע בדרך שבחרו כדי לעשות זאת". קליין־הלוי ערך מחקר מקיף, כולל ראיונות עומק עם גיבורי הספר שלו וקרוביהם (מלבד מאיר אריאל שכבר נפטר כאשר החלה העבודה על הספר), ומצליח לשרטט ברגישות ובאמפתיה רבה את הלכי הנפש הפנימיים ביותר של שבעת גיבוריו.
אבל מעבר לסיפורים האישיים שמרכיבים את הסיפור ההיסטורי המרתק, יש כאן ניסיון יוצא דופן ליצירת מסגרת אחת לסיפור הישראלי של ארבעים השנה האחרונות. "עד 67' יש בעצם נרטיב די אחיד", מסביר קליין־הלוי, "אבל החל ביום השביעי של מלחמת ששת הימים, הוויכוחים מתחילים. לא רק לגבי עתיד השטחים אלא גם לגבי המשמעות של המדינה. אנחנו במצב קשה ומסוכן, לדעתי, שבו חלק מהעם רואה בששת הימים ובתוצאותיה את הברכה הכי גדולה שהייתה למדינת ישראל, וחלק מהעם רואה בכך קללה".
קליין־הלוי חושש מהפיצול הזה. בטווח הארוך, לדבריו, מדובר בסכנה קיומית. "עם ישראל הוא סיפור שאנחנו מספרים לעצמנו, על מי אנחנו ומה המשמעות שלנו, אבל איבדנו את היכולת לספר את אותו סיפור גם באופן הכי בסיסי. לכן רציתי להכניס לתוך ספר אחד את הנרטיב של הימין ואת הנרטיב של השמאל, ושיחיו ביחד כמו שחיו ביחד במילואים, ושהסיפורים שסותרים זה את זה ימצאו איכשהו את מקומם בתוך נרטיב ישראלי אחד".
העבודה על הספר, שיצא בינתיים רק באנגלית וכבר הוכתר בארה"ב כספר היהודי הטוב של השנה בידי האגודה לספרות יהודית, נמשכה עשר שנים. לפי קליין־הלוי, הסיבה לכך היא שנבהל כשהבין לעומק את המטרה שהציב לעצמו בכתיבת הספר.
"הייתה לי יראה מהנושא, ובייחוד שמדובר ברגעים הכי מיתיים של הסיפור הישראלי - ששת הימים, צליחת התעלה, סבסטיה, רצח רבין. כל הנקודות שנותנות לנו את הזהות שלנו ואת המהות שלנו. כל הזמן שאלתי את עצמי איך אני מעז, כעולה מאמריקה שמגיע לכאן, לגעת בזה".
הוא נדרש להשלים פערים רבים בהיסטוריה ובתרבות הישראלית, אבל נראה ש"ילד החוץ", כפי שכינה אותו אכמון, הסתער על המשימה בהתלהבות רבה. המדפים במשרדו עמוסים במאות ספרי עיון וביוגרפיות העוסקים בהיסטוריה ובהגות הציונית. בארונות מתויקים בקפידה אלפי דפי הראיונות שערך עם מאות אנשי מפתח בסיפור שביקש לספר.
"מעבר לכך", מוסיף קליין־הלוי בחיוך, "גיבורי הספר הם לא אנשים קלים, אף אחד מהם. יש אופי משותף לדור שלהם. הם אנשים שלא רגילים לדבר על עצמם. הרבה יותר נוח להם לדבר על ה'אנחנו' מאשר על ה'אני'. הם לא תמיד הבינו מה אני בכלל רוצה מהם, ובכל פעם מחדש הייתי צריך להסביר להם את הרעיון, ולמה אני שואל אותם את השאלות האישיות האלו".
הספר מתמקד ביחסים המשתנים בין האידאולוגיה הקיבוצית ובין תנועת ההתיישבות של הציונות הדתית, ובוחן, בין השאר, מה עלה בגורלם של החלומות האוטופיים שביקשו להגשים היהודים עם שיבתם לציון לאחר אלפיים שנות גלות. בעיני מקימי הקיבוצים, עם ישראל לא היה יכול לחזור לארצו סתם כך. היה עליו להקים חברת מופת שיתופית, להכחיד את האנוכיות, וליצור מודל לחיי עבודה וחיבור לאדמה.
גם החזון המשיחי של חזרת עם ישראל לארץ אבותיו ביקש להגשים הרבה מעבר לעוד מדינת לאום קטנה בין העמים. לרגעים ספורים בהיסטוריה, ההערכה ההדדית בין קבוצות האליטה הללו, שפעלו בהתלהבות והקריבו רבות למען הגשמת הרעיונות הנעלים שהאמינו בהם, אפשרו חיבור מופלא והתחלה של קרבה אמיתית, אלא שמהר מאוד החלו להיווצר הסדקים. אז מה בעצם גרם לשבר הזה, למחלוקת הבלתי פתירה בין התנועות?
"יכול להיות שזה קרה כי הכול פה כל כך אישי וקיומי. כשאתה נמצא בוויכוח קיומי אתה לא יכול להרשות לעצמך להיות סבלני, כי אם היריב ינצח המדינה הולכת לאיבוד. זאת התחושה המשותפת של השמאל והימין: משחק סכום אפס, אין מקום לפשרה אם התוצאה היא חורבן. זה נכון לא רק לוויכוחים על עתיד יהודה ושומרון, אלא גם לגבי העתיד התרבותי של המדינה. בארה"ב, למשל, יש מלחמת תרבות קשה על הפלות וזכות התפילה בבתי ספר, אבל זו עדיין לא מלחמת קיום".
מה הרגע הראשון שבו רואים את השינוי?
"רואים את תחילת השבר כבר בקיץ 67', סביב הפרויקט של שיח לוחמים". קליין־הלוי מתייחס לקובץ השיחות והעדויות של חיילים בני הקיבוצים, שסיפרו מנקודת מבטם על מאורעות המלחמה. כרבע מהנופלים בקרבות היו בני קיבוצים, ופרסום השיחות על ידי התנועה הקיבוצית, נועד לפרוק מעט את הכאב והאבל הכבד שפקד את החברים.
הקובץ, שזכה לפרסום רב, תיאר את תחושות האחווה והניצחון אבל גם את חוסר הוודאות, החששות והפחדים של החיילים, בניגוד לאלבומי הניצחון המקובלים. אלא שעורכי הקובץ השמיטו שיחה אחת מעניינת במיוחד שהתקיימה בין חברי הקיבוצים ובין שישה לוחמים תלמידי ישיבת מרכז הרב, ובהם הרב (לעתיד) יואל בן־נון. הסופר עמוס עוז, שערך את הקובץ עם אברהם שפירא, כתב כי הם ציפו למצוא "בני ברית במאבקם נגד הלכי הרוח שפשטו בארץ לאחר הניצחון הצבאי, הלכי רוח של שיכרון לאומני ופולחן גנרלים".
ששת הלוחמים, תלמידי "מרכז", לא סיפקו את הסחורה. העורכים לא הצליחו להכיל את השפה "המשיחית" והעמדה התקיפה כלפי האויב, בסגנון "הקם להורגך השכם להורגו". "מרתק בעיניי שהקבוצה היחידה שהעורכים הקיבוצניקים של 'שיח לוחמים' החליטו לראיין לפרויקט לבד מהקיבוצניקים הייתה הקבוצה של 'מרכז'", אומר קליין־הלוי.
"הם אמנם התחרטו בסוף, אבל הם אפילו לא התעניינו בקבוצות אחרות בחברה הישראלית. היה להם חשוב לשמוע את העמדה של החברים החדשים שלהם ממרכז, עד שגילו את הפערים. אני רואה בכך החמצה היסטורית. היה רגע ששתי האליטות האלו ראו זו בזו בעלי ברית ובעלי שיח, וזה התפוצץ מהר מאוד. גם הרב יואל בן־נון, אגב, שהשתתף בשיחה והביע עמדה קצת שונה שמבשרת אולי את דרכו העתידית, חווה זאת כהחמצה".
אפשר אולי לראות את התיקון ההיסטורי שמבקש קליין־הלוי לחולל בשלושת הציטוטים המובאים בתחילת ספרו. הראשון, "בשוב ה' את שיבת ציון, היינו כחולמים", הוא מספר תהילים. השני, "אנחנו כותבים את הפרק הבא של התנ"ך", בא מתוך דברי חנן פורת ביום השלישי של המלחמה. ציטוטים גדולים, חזקים, מתבקשים אולי לספר שעוסק במלחמת ששת הימים.
לעומתם, הציטוט השלישי והיפה של מאיר אריאל מתוך שירו "נשל הנחש" - "צולל חופשי ללא מצנח, לכל הכיוונים נפתח, והתשוקה לכל כיוון אותי הורסת" – חריג קצת בנוף. אז מדוע בחר קליין־הלוי להוסיף דווקא את הציטוט של מאיר אריאל? "בשבילי הוא מסמל את החברה הישראלית ביום השביעי של המלחמה, כל כיוון פתוח ומושך באופן הרסני", מסביר קליין־הלוי.
"זו נקודה קריטית. אחרי ששת הימים כל צד, משמאל ומימין, דורש מהמדינה להשלים הבטחה אחרת של הציונות, ההבטחה של החזרה לארץ וההבטחה של החזרה לקהילה הבינלאומית, לנורמליות, ושני המחנות דורשים עכשיו להשלים את ההבטחה. זה מה שמרתק כל כך בסיפור הזה.
"מה שרציתי הוא שהקורא בספר יאפשר לעצמו להיפתח לכל כיוון ולהיכנס לראש של המחנה היריב, להשאיר את האידאולוגיה שלו בצד לרגע. אני יודע שאני דורש המון מהקורא, במיוחד מהקורא הישראלי".
להיפתח, למשל, לדעותיו של הסמן השמאלי הקיצוני בספר, אודי אדיב. אדיב היה רחוק מלהזדהות עם הניצחון והאופוריה שלאחר המלחמה. הוא האמין בכל לבו במהפכה הקומוניסטית, ולא היה יכול לסבול את העובדה שקיבוץ גן שמואל שבו גדל הסכים לקבל מהמדינה את האדמות החקלאיות שנגזלו, לדעתו, מתושבי הכפר הערבי הסמוך שננטש במלחמת השחרור. שום קבוצה מהפכנית לא הייתה קיצונית דיה בשביל אדיב, עד שחבר ל"חזית האדומה", קבוצת פעילים ערבים ויהודים שפעלה למעשי חבלה נגד מוסדות השלטון וסייעה לתנועת אש"ף. לאחר שיצר קשר עם סוכן סורי, נתפס בידי השב"כ וישב בכלא במשך 12 שנים.
למה דווקא אודי אדיב?
"קודם כול, זה סיפור, וסיפור מדהים שעוד לא ממש סופר", מודה קליין־הלוי. "היה אומנם סרט, אבל אף אחד לא באמת ניסה להיכנס לראש שלו, להבין מה קרה לו עד הנסיעה לדמשק ואחריה".
הוא שיתף פעולה?
"מאוד. ואני באמת שאלתי אותו למה הוא בכלל מוכן לענות לכל השאלות הקשות שלי. זאת הרי לא חוויה נעימה, לחזור אל העבר הקשה: צריך לזכור שאף שאודי אדיב נשאר מחוץ לאתוס הלאומי הוא כבר לא מרקסיסט היום, הוא מתחרט על המעשה שלו. הוא ענה לי שחשוב לו שיחזירו אותו לסיפור הישראלי, שהוא חלק ממנו. אני כסופר מזדהה עם זה, וזו הסיבה השנייה לכך שבחרתי בו. כל הדמויות בספר, לטוב ולרע, הם חלק ממדינת ישראל.
"סיפורי חייהם הם תוצאה של מה שקרה לנו בששת הימים. אי אפשר להתעלם מכך שאודי היה חלק משחרור ירושלים. פעם אחת התקשרתי אליו מהטקס השנתי של חטיבת הצנחנים ביום ירושלים. אמרתי לו חצי בצחוק שהוא חסר, והוא קצת נבהל ושאל אם אני חושב שהם היו רוצים בנוכחותו. את זה אני כבר לא יודע, עניתי". והוא רצה שהם ירצו? "אני חושב שהוא קרוע מאוד מבפנים".
בקצה השני של המפה הפוליטית בספרו של קליין־הלוי נמצא חנן פורת ז"ל. מיד לאחר המלחמה, התפנה פורת להקים מחדש את קיבוץ כפר עציון, שנאלץ לעזוב בגיל 4. לצד שאר "הילדים", יתומי כפר עציון ששמרו על קשר במשך השנים, הוביל פורת בצורה נערצת את מאמצי ההתיישבות, והצליח לגייס תמיכה ממשלתית וקונצנזוס ציבורי רחב.
לאחר שתנועת ההתיישבות צברה תאוצה וגדלה הקונצנזוס הציבורי נשחק, אבל אלפי צעירים אידאליסטים, בעיקר מן הציונות הדתית, עשו לילות כימים להגשמת המפעל החלוצי של דורם. בקיבוצים, לצד זאת, התחילה התפוררות ערכית פנימית. להט הנעורים התחלף בישיבות מתישות על סוגיות קטנוניות, והחלו טפטופי העזיבה של הדור הצעיר.
אריק אכמון מקיבוץ גבעת ברנר ולאחר מכן קיבוץ נצר סרני, הבן המוצלח של התנועה הקיבוצית, העובד החרוץ ביותר והקצין הכי קר רוח, הבין בשלב מסוים שערכי הקיבוץ והשלטון הריכוזי והרקוב חסמו אותו ואת המדינה מלצעוד קדימה. הוא עזב את הקיבוץ והפך למנכ"ל המצליח של חברת ארקיע ולאחר מכן ליועץ אסטרטגי של חברות גדולות, וזאת במקביל לשירות מילואים אינטנסיבי.
אריק אכמון שואף למדינה נורמלית, הוא מסמל את התפוררות הערכים הגדולים של הקיבוץ? "זה לא מדויק, כי אריק מדבר היום במונחים של 'נצח ישראל'. הוא מאמין באופן עמוק בעם ישראל ובעתידו.
"הייתי מגדיר את תפיסת עולמו כך: 'אנחנו צריכים להיות עם נורמלי מבחוץ, יחסים נורמליים עם מדינות העולם, אבל מבפנים חייבים להיות עם סגולה שראוי להיסטוריה המפוארת שלו'. זו תפיסה קלסית של בן־גוריון, ששאף לנורמליות חיצונית ומצוינות מבפנים. הצער הוא שכאשר מסתכלים על החברה הישראלית ההפך הוא לפעמים נכון. חיצונית נשארנו עם לא נורמלי, ומבפנים אנחנו נורמליים מדי".
ומה לגבי השינויים שעברה תנועת ההתיישבות?
"מה שקרה לתנועת המתנחלים הוא מעבר משאיפה משיחית במובן החיובי של המילה למצב רוח כמעט אפוקליפטי, ומרגישים את זה. היום כבר לא קיימים המסרים החיוביים של גוש אמונים של שנות ה־70".
מצד שני, הרבה התנחלויות הפכו ליישובים בורגניים לכל דבר ועניין.
"נכון שתנועת התיישבות הצליחה למשוך אוכלוסיות שונות ליהודה ושומרון, ויש גם הצלחה אדירה בצבא, אבל המטרה הייתה אחרת. השאיפה הייתה להקים מוביל רוחני חדש לעם ישראל ובכך הם לא הצליחו. רוב העם, כשהוא מחפש השראה, לא מסתכל מזרחה. זה כישלון היסטורי של התנועה, ואני חושב שמתנחלים מהדור שאני כותב עליו מבינים את זה".
הפרק האחרון בספר מתאר את הרב יואל בן־נון בעת שהוא מעביר סיור לילי לקבוצת צעירים דתיים וחילונים בערב יום ירושלים באזורי הקרבות. הצעירים מעלים שאלות ביקורתיות על הטעויות שנעשו במהלך הקרבות, ושואלים גם למה ירושלים בכלל חשובה.
בן־נון, שנאלץ לעזוב את עפרה לאחר רצח רבין ולאחר עריכת חשבון נפש נוקב בינו לבין עצמו ובינו לבין שאר הרבנים
זו התקווה שביקשת למצוא?
"יואל בן־נון הוא מבחינתי אחד מגיבורי הספר, גם מבחינה לאומית, ולכן אני מסיים איתו. זו באמת טרגדיה שהאחדות של ירושלים היום אינה מאחדת את העם. בעיניי יום ירושלים מסמל את הטעויות של השמאל והימין: השמאל התנתק מהחוויה הלאומית והגאווה הלאומית, והימין טעה בכך שהשתלט בבוטות ובאגרסיביות על הסמלים של הציונות ושל מדינת ישראל.
"אבל אני רואה בחיפוש של הרב יואל אחר אחדות מינימלית צורך קיומי ופתח לגאולה. אני אישית מזדהה עם זה, ולכן אני מזדהה גם עם ההתרחקות של ידיד הנפש שלו, אביטל גבע, משלום עכשיו. הוא גם מבקר את המחנה שלו ואת האשליות שלו, ושניהם נפגשים במרכז, וזה רוב העם היום. יש כאן איזו נקודה של אחדות, אומנם קטנה אבל בכל זאת נקודה של אור, כמו שאומר הרב קוק".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם