האיחוד האירופי מעניק רוח גבית לשנאת ישראל
ארבעה יהודים נרצחו בבריסל, ובאירלנד הודח השר היהודי אלן שאטר: האיחוד האירופי אולי נקי מאנטישמיות, אך מחזק את ה"ישראלופוביה"
• לכל מה שמעניין כנסו לעמוד הפייסבוק של nrg
אבל כשחופרים בפרטים מגיעים למסקנה אחרת. אלמלא מוצאו הלאומי ועמדתו הציונית, שאטר לא היה מושמץ תמידי בתקשורת, לא היה מעורר כל כך הרבה שנאה וקנאה, לא היה מופקר על ידי חבריו למפלגה וראש ממשלתו ולא היה מקבל אבקה לבנה לתא הדואר הביתי.
"היו שם סרטוני יוטיוב גזעניים", סיכמה את הפרשה בעלת הטור האירית קרול האנט, "שסיפרו על 'היהודי של אירלנד', על אלן שאטר ככלי של ישראל ושל היהודים הרוצים להשמיד את אירלנד; לפני שנה היו אלה פוסטרים עם הסיסמאות 'שאטר למד היטב ממולדתו היהודית איך לצלוב אנשים קטנים' ו'ההשפעה היהודית הביאה את החורבן הפלסטיני לאירלנד', בתוספת הערות הקושרות אנטישמיות לאנטי־ציונות. והיו גילויי שנאה נוספים. לכן איננו צריכים להיות מופתעים מהתמונות הנאציות והאבקה הלבנה שנשלחו השבוע למשפחתו של שאטר".
"מדוע כל זה לא קורה לפוליטיקאים אחרים?" שואלת האנט רטורית. "מתי שר קתולי קיבל תמונות דוחות של האינקוויזיציה מצד מתנגדים פרוטסטנטים או חילונים? האם כשמי מהם או מבני משפחתם היה מאוים בשיטות כאלה, גם הם היו מואשמים בתקשורת כמי שמעמידים פני נפגעים או כמי שמנסים לנצל את ההתקפות לקבלת סימפטיה ציבורית?"
מסקנתה אמיצה וחד־משמעית. "בואו נתמודד עם זה ישירות. בשעה שרובנו לא רואים את עצמנו כאנטישמים, 'היהודי' היה ונשאר, מבחינתנו, האחר". מה שמענו בישראל על פרשת שאטר? שום דבר, וזה אחד הדברים שסמליים כל כך במקרה שלו. עשרה ימים לאחר הדחתו, הרחק־הרחק מאירלנד, התרחש הפיגוע במוזיאון היהודי בבריסל. כל אירופי יגיד לך שאין קשר. כל יהודי יגיד לך שיש.
שנאת ישראל מודרנית ומתוחכמת שוטפת את השיח הציבורי באירופה. "40 אחוזים מהאירים לא יכניסו יהודי למשפחתם. 25 אחוזים לא יסכימו להעניק אזרחות אירית לישראלי. אז אולי אנחנו בכל זאת קצת אנטישמיים", כותבת האנט בדבלין. כמה קל, באווירה כזו, להיפטר משר יהודי התומך בישראל.
את התופעות שהאנט מזהה בדבלין חש על בשרו פרופ' ג'ואל קוטק מבירת בלגיה. "אין בעיה להיות יהודי בבריסל", הוא אומר בשיחת טלפון מהעיר, שהיא גם הבירה הלא רשמית של האיחוד האירופי.
"הבעיה היא להסתובב כאן כתומך ישראל או עם מראה יהודי. האווירה קשה. 25 אחוזים מתושבי העיר הם מוסלמים. רבים מהם ניזונים מתעמולה אנטי־ישראלית ואנטישמית, ומאמינים לה. האינטרנט מלא הסתה נגד היהודים ונגד ישראל, ובתקשורת המרכזית לעולם לא תמצא מידע חיובי על ישראל. הסיקור תמיד שלילי. באווירה הזו, מי שמבצע התקפה כזו הוא גיבור".
כמו רוב היהודים בבריסל, קוטק לא הופתע מהרצח במוזיאון. "מוחמד מרח (רוצח היהודים מטולוז) פופולרי כאן". לפני שנים אחדות הזדמן לי לבקר בעיר עם קבוצת עיתונאים. "מדוע מוסדות האיחוד האירופי ממוקמים כאן?" שאלתי את נציג האיחוד שאירח אותנו. "לא במקרה", הוא השיב.
"בלגיה ממוקמת פחות או יותר במרכז אירופה המערבית, בין היריבות ההיסטוריות גרמניה וצרפת. כבירת בלגיה, בריסל מייצגת היטב את הרעיון המרכזי של האיחוד האירופי: משקעי העבר, המתיחויות הלאומיות, השסעים הפנימיים – כל אלה נשארים מאחור. בתור עיר שהפלמים והוולונים העוינים זה לזה חיים בה יחדיו, בריסל מראה איך לכונן שלום כנגד כל הסיכויים".
חלפו כמה שנים מאז השיחה ההיא. במהלכן למדנו שהעיר מוצפת מוסלמים, שבלי קשר להיותנו יהודים יש רבעים שמומלץ לא להסתובב בהם, ושאף שהיא נראית כעיר אירופית שלווה, בריסל רחוקה מאוד מלהיות כזאת. אפילו הוולונים והפלמים מתעבים זה את זה בסטנדרטים המזכירים את המזרח התיכון: מערכות החינוך של המגזרים נפרדות, מהגן ועד האוניברסיטה; נישואי התערובת אסורים; בכניסות לאתרי הבילוי יש סלקציה דה־פקטו. הפלורליזם בהתגלמותו.
משברים פוליטיים פוקדים את בלגיה תכופות. הזעזוע האחרון היה חמור במיוחד ואיים לקרוע מבפנים את הממלכה השברירית: הפלמים דרשו לפרק את בלגיה, פשוטו כמשמעו. במשך יותר משנה לא עלה בידי הפוליטיקאים להקים ממשלה חדשה. אחד מראשי הממשלה לשעבר קבע אז ש"בלגיה היא ישות מלאכותית שכל שמאחד אותה הם בית המלוכה וכמה סוגים של בירה".
לא היה ניגוד זועק יותר בין היומרנות המתחסדת של האיחוד האירופי למחוק את הזהויות הלאומיות ובין התנהלותה של בלגיה בפועל. המסקנה הייתה ברורה: אם בריסל היא אירופה בזעיר אנפין, אזי היבשת הלבנה עומדת על כרעי תרנגולת. וכאילו כדי לבחון זאת פרץ המשבר הכלכלי הגדול, שטלטל את אירופה עד כדי סכנה להתפרקות האיחוד.
מנהיגי היבשת דאז, מרקל, קמרון וסרקוזי, שילבו זרועות כדי למנוע את קריסת הישות הפוליטית־כלכלית שמצביעיהם לא אהבו. תחושות הזעם העממיות דוכאו אז בלחץ המשבר, אך התפרצו השבוע בבחירות לפרלמנט האירופי.
"המצב הכלכלי היה ונשאר גרוע", מסבירה בשיחה מאיטליה פיאמה נירנשטיין, מומחית לפוליטיקה האירופית ולשעבר חברה בפרלמנט האיטלקי. עסקים נסגרים, צעירים לא מוצאים עבודה, ולכך נוספות הבעיות הסוציאליות והכלכליות שיוצרים המהגרים. הציבור האשים את האיחוד האירופי שיצר את המשבר ולא פתר אותו, ושבמקום לשפר את המצב הכלכלי האיחוד רק החמיר אותו.
"אנשים טענו שגרמניה שוב מנהלת את אירופה. הביקורת הזו לא הגיעה מהציבור האינטלקטואלי בצרפת, בבריטניה ובמדינות האחרות, אלא מהשכבות העממיות. הם לא קיבלו תשובות מהצד הליברלי של המפה. מפלגות המרכז־שמאל לא הגיבו, וזו הייתה טעות. כתוצאה מהשתיקה הזו רבים עברו לתמוך במרכז־ימין".
הרבה מעבר לפוליטיקה עומד המישור המהותי של הזהות הלאומית. ברובד הזה נוצר החיבור בין היחס ליהודים ולישראל ובין מגמות העומק באירופה. בזרמי המעמקים האלה נמצא גם הקשר בין עליית מפלגות הימין בבחירות לאיחוד האירופי לבין הפיגוע הרצחני במוזיאון היהודי בבירת האיחוד האירופי, או לפרשת שאטר. יש קשר, אך הוא לא מציב סימן שוויון פשוט בין מפלגות לאומיות ובין שנאת יהודים.
הזיקה מורכבת יותר, אבל לא פחות מסוכנת. "האיחוד האירופי נולד כאחד מלקחי מלחמת העולם השנייה", מוסיפה נירנשטיין, שעלתה ארצה לפני שנים ומתגוררת בירושלים. "נקודת המוצא של האיחוד היא התנגדות למדינות לאום, והדבר יוצר ניגוד אוטומטי בינו לישראל, שמהותה היא מדינת לאום. אבל בבחירות השבוע ניצחו ה'אירו־סקפטים', שמפקפקים בנחיצותו של האיחוד האירופי ותומכים בלאומיות. בניגוד למה שאמרו רבים, המפלגות האלה שונות זו מזו. לא כולן בהכרח אנטישמיות.
"בגרמניה ובהונגריה התחזקו הניאו־נאצים, שהם אנטישמים קלאסיים, אבל לעומתם נייג'ל פרג' מבריטניה, שרוצה להתנתק מהאיחוד האירופי, אינו אנטישמי. לגבי מרין לה־פן הצרפתית עוד מוקדם לדעת. מכיוון שהמפלגות האלה תומכות במדינת הלאום, ייתכן שבהתפתחות הזו יהיו אפילו היבטים חיוביים מבחינת ישראל. בכל מקרה לא שם הבעיה, אלא בקשת רחבה הרבה יותר, מימין ומשמאל, שסובלת מ'ישראלופוביה'".
נירנשטיין מסבירה: "אם תשאל את כל הקשת הזו על שנאת יהודים הם יגידו, 'מה פתאום, לא אנחנו', והם באמת נגד אנטישמיות. הזרם המרכזי באירופה נאבק בשנאת היהודים הקלאסית ובהכחשת השואה, ומנחיל את זכר השואה ולקחיה בתרבות, בקולנוע, במערכת החינוך, בסמלים ובאנדרטאות.
"אפשר לומר שהייתה לנו הצלחה כבירה בהוקעת האנטישמיות, אבל נחלנו כישלון חרוץ במלחמה נגד הישראלופוביה. הקבוצות שנאבקות באנטישמיות מדברות באותה נשימה על ישראל כמדינת אפרטהייד, שכובשת ומדכאת עם אחר, שמבצעת טיהור אתני וכן הלאה. זו הבעיה, והיא נוגעת בכל המפלגות, מימין ומשמאל, כולל החוגים הליברליים הנאורים כביכול. הבעיה הזו הייתה לפני הבחירות לפרלמנט האירופי והיא נמשכת אחריהן. צריך לטפל בה בדחיפות, וזו המלחמה שצריך להילחם כעת – המלחמה נגד הישראלופוביה, בכל הקשת".
לאיחוד האירופי, כישות פוליטית מהחזקות בעולם וכביורוקרטיה בעלת עוצמה, יש תפקיד מכריע בהפיכת ישראל לשק חבטות. האיחוד ופקידיו הם התועמלנים הראשיים של נרטיב הכיבוש והדיכוי. כל גינוי של שרת החוץ האירופית קתרין אשטון – ויש רבים כאלה – נותן תימוכין לטוענים שישראל מבצעת רצח עם בפלסטינים – וגם כאלה יש רבים.
זה הלינק, זו הזיקה, זהו הקשר הגורדי המטיל על מוסדות האיחוד האירופי את האחריות המוסרית לרצח שנעשה בבירתו בריסל. ככל שהביקורת, הגינויים וההתקפות על ישראל מתגברים, כך הופכים חיי היהודים לבלתי נסבלים, ובקצה המילים מופיעים המעשים. בפריז נרצח בעינויים הנער אילן חלימי.
בטולוז חיסל מוחמד מרח ארבעה יהודים. בבריסל השבוע נורו עמנואל ומירה ריוה ושני עובדים מקומיים. בין לבין, התקפות פיזיות ומילוליות על יהודים הפכו למחזה נפוץ בגרמניה, בשוודיה ובמדינות אחרות. חשוב לא פחות: סקרים ומחקרים מלמדים ששנאת היהודים חוזרת לממדים שאפיינו את אירופה מקדמת דנא. כשפקידי האיחוד, פרנסיו ועיתונאיו מואשמים בעוינות ליהודים, הם כמובן מגלגלים עיניהם השמימה.
היחס לישראל, כך תשובתם הפבלובית, הוא ביקורת לגיטימית, ואין לו שום קשר ליחס ליהודים. אדרבה, בדיוק כפי שמאבחנת נירנשטיין, האיחוד האירופי מוקיע אנטישמיות. שתי הסוגיות הן כביכול נפרדות ומובדלות. אלא שהאירופים יכולים להשיב תשובה כזו מפני שאנחנו, קרי מדינת ישראל, קיבלנו אותה. עד לאחרונה ישראל לא העזה לקשור בין האנטישמיות לישראלופוביה.
דוברי ישראל, החל בראש הממשלה, עבור במשרד החוץ ובמערך ההסברה וכלה באחרון השגרירים, הגיבו באופן נקודתי להתקפות החוזרות בעניין הפלסטיני. גם אם חשבו זאת – ובשיחות סגורות מתברר שהם אכן חשבו זאת - לא העזו לומר בפומבי שהאשמת ישראל באפרטהייד, ברצח עם, בטיהור אתני, בדיכוי ובכיבוש נגועה בשנאת יהודים טהורה.
האירופים הפרידו בין שנאת יהודים לשנאת ישראל. מדינת היהודים, בהכללה, אימצה את ההפרדה הזו. רק השבוע, בעקבות ההתקפה בבריסל, קרא ראש הממשלה לילד בשמו. "מעשה הרצח הזה הוא תוצאה של הסתה בלתי פוסקת נגד היהודים ומדינתם. על אדמת אירופה ממשיכות להישמע עלילות כזבים נגד מדינת ישראל, תוך התעלמות שיטתית מהפשעים נגד האנושות ומעשי הרצח שנעשים באזורנו.
"יש גורמים באירופה שממהרים לגנות כל בנייה של דירה בירושלים, אבל אינם ממהרים לגנות או מגנים בגינויים רפים רצח
ה"גורמים באירופה" הם כמובן האיחוד האירופי בכבודו ובעצמו. האירופים לא יכולים לרחוץ בניקיון כפיהם, וזה ברור, אלא שהם לא היחידים. גם אנחנו, הציבור בישראל, ממלאים פינו מים. "אבל אשמים אנחנו על אחינו, אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו".
ההתקפות וההסתה נגדנו ונגד היהודים באירופה עוברות אצלנו מתחת לרדאר. זה זמן רב שאנו עוצמים עיניים מחילול בתי העלמין באירופה, מההסתה בתקשורת נגד ישראל ומההתקפות האלימות על יהודים. הערבות ההדדית עם יהודי התפוצות נפרמה, ורק כשמדובר ברצח יהודי אנחנו מתעוררים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם