תיק סגור? תעלומת המוות של משה טלבי
האם ייתכן שאדם שמח, יציב ונטול חובות התאבד רגע לפני ביקור אצל בתו? מדוע נמצאו סביב גופתו שישה תרמילים? וכיצד הגיע של DNA של אדם נוסף לאקדח. חומרי חקירה מתיקו של משה טלבי, שנחשפים כאן לראשונה, מעלים סדרת שאלות מה גרם לפרקליטות לקבוע שלא מדובר ברצח
לא יודעים. המשטרה לא הצליחה להפיק מזה DNA.
"מזה לא הצליחו להפיק די-אן-אי? אני לא מאמין. אין דבר כזה. אם הדם הוא של המנוח, זה מעיד שהיה מאבק שפצע אותו עוד לפני הירי בראש; ואם הדם הוא של אדם אחר, זה מעיד שהיה עוד אדם בזירה. אם ככה, זו לא התאבדות".
ב-23 במרץ 2011 יצא משה טלבי, רב צבאי בגמלאות ואב לשבעה, מביתו שברמת הגולן. מטרת הנסיעה הייתה כפולה - להסיע את בנו לישיבה התיכונית ביישוב עטרת שבאזור בנימין, ולקפוץ לביקור הפתעה אצל בתו ברבבה שבשומרון.
כמה דקות אחרי השעה 12 בצהריים הוריד טלבי את בנו בכניסה לאריאל. השניים נפרדו בחיבוק שגרתי, וקבעו להיות בקשר טלפוני במהלך היום כדי לתאם את החזרה של שניהם לצפון עוד באותו הערב. מאריאל נסע טלבי לכיוון רבבה, אך לא הגיע. בשעה 12:30 נמצא רכבו חונה באלכסון בסמוך לשלט הכניסה לרבבה, בצומת המחבר בין הכביש הראשי (שממשיך לכיוון יקיר ועמנואל) ובין הכביש העולה ליישוב, כאשר המנוע פועל והאורות דולקים.
הדלת שליד הנהג הייתה פתוחה לרווחה, והמושב הימני הקדמי נראה סתור וקרוע. תחתיו היה מושלך נרתיק אקדחו האישי של טלבי. את האקדח הזה נהג טלבי לדרוך ולהניח לצדו בכל נסיעה ביהודה ושומרון. במרחק כמה מטרים מהרכב נמצאה גופתו של טלבי כשהוא שרוע על בטנו, ובצד ימין של ראשו חור כניסה של כדור. כיפתו והאקדח שלו היו מוטלים לשמאלו.
רפי מנטין, תושב עלי זהב, היה הראשון שהגיע לזירה. הוא נסע בכביש הראשי וכבר חלף על פני הצומת, אך כשהבחין ברכב עומד בזווית מוזרה ולצדו אדם שוכב על הקרקע, חזר ברוורס. המראה שנגלה לעיניו היה לא רק טרגי אלא גם מעורר תמיהה: גופה שרועה כך ששתי הידיים כלואות בין הגוף לקרקע, ואקדח מונח משמאל.
מנטין החליט שלא לגעת במנוח, והתקשר למוקד כדי לדווח על האירוע. בתוך זמן קצר הגיע למקום חובש, שבין היתר שלף את יד ימינו של טלבי מתחתיו, כדי לבדוק דופק. בינתיים החליט מנטין לתעד את הזירה, וצילם את הגופה במכשיר הטלפון הנייד שלו. הוא לא ידע עד כמה תהיה התמונה הזו קריטית לבני משפחתו של המנוח. זה היה קצה החוט הראשון שהוביל את המשפחה לצאת למסע ארוך ומייגע, בניסיון לפענח את פרשת מותו המוזרה של הרב משה טלבי.
לאחרונה החליטה פרקליטות מחוז מרכז לסגור את תיק החקירה, כשהיא מסתפקת בשתיים וחצי שורות כדי לנמק זאת: "לאחר שבחנו חומר הראיות בתיק שבנדון, הרי שעל פי הראיות אין מקום להמשיך בחקירה. הסבירות היא שהמנוח לא נפטר תוך ביצוע עברות, אף כי לא ניתן לשלול אפשרות זו." הפרקליטות העבירה את חומרי החקירה למשפחה, אך לא טרחה לצרף נימוקים מפורטים יותר להחלטתה. גם לא כאשר ביקש זאת עו"ד שמואל לנקרי, גיסו של המנוח. בעקבות סדרת שאלות שהפנינו לפרקליטות מחוז מרכז, החליטה הפרקליטות לבחון את התיק מחדש.
השאלות בהחלט קיימות, והן לא פשוטות. ממצאים חדשים ומרעישים מתוך חומר החקירה, שעד כה הוסתרו מהמשפחה ומכלי התקשורת, נחשפים כאן לראשונה. באלה יש כדי להעיד על ניהול רשלני של התיק, ועל סבירות גבוהה לאפשרות שבעת הירי היה אדם נוסף בזירה, מה שכמובן מקטין את הסיכוי שהמנוח הוא שירה בעצמו.
קשה להאמין עד כמה נחפזה המשטרה לקבוע שמדובר בהתאבדות. כבר בשעה 12:50, עשרים דקות אחרי מציאת הגופה וכרבע שעה מהגעת כוחות משטרה אל הזירה, נשלחה הודעה לביפר הביתי של כל תושבי רבבה בזו הלשון: "בשל אירוע התאבדות שאינו קשור בתושבי היישוב, צומת רבבה נחסם לתנועה. נעדכן."
גם בהודעה ששלח לכתבי השטחים דובר מחוז ש"י של משטרת ישראל נפסק שמדובר בהתאבדות. ההחלטה הנמהרת הובילה את המשטרה לשרשרת מחדלים בניסיון להצדיק אותה, וכן להסתרת מידע מהמשפחה ולהתעקשות שלא לערוך בדיקות שיכולות להוכיח אחרת. "ניסו להסתיר מאיתנו פרטים, מסרו לנו מידע לא נכון. תלינו הרבה תקווה בפרקליטות המחוז, אבל התבדינו. לצערנו נראה שהפרקליטות מגבה את מחדלי המשטרה," אומר עו"ד לנקרי.
את המחזה התמוה של אדם ירוי בצד ימין של ראשו כשהאקדח לשמאלו לא ראו חוקרי המשטרה כלל. כשהגיעו לזירה הם מצאו את המנוח שרוע לא על בטנו אלא על גבו, לאחר שכבר נעשו בו ניסיונות החייאה. בשטח נמצאו פזורים שישה תרמילים של כדורי האקדח של טלבי - שלושה במרכז הכביש הראשי, שניים בין הכביש לגופה, ואחד בסמוך לגופת המנוח. קליע אחד מעוך נמצא נעוץ במרכז הכביש הראשי. כדור שביעי שלם, שכנראה נפלט מהאקדח כתוצאה מדריכת סרק, אותר בסמוך לגופה. הימצאותם של תרמילים רבים כל כך מעלה תהייה עמוקה.
הספרות המחקרית בתחום מתארת אמנם מצבים שבהם המתאבד עורך לפני הירי העצמי ניסוי כלים, ויורה כדור או שנים באוויר; ועם זאת, שורה של מומחים בניתוח זירות התאבדות - הפתולוג ד"ר חן קוגל, ראש המכון למדע פורנזי אבנר רוזנגרטן, החוקרים ואנשי המז"פ לשעבר ליאור נדיבי ואלכס פלג - אומרים כולם כי מעולם לא ראו שישה תרמילים בזירה כזו. גם המומחה המשטרתי ל,' שבדו"ח המשטרה קבע כי בסבירות גבוהה המנוח ביצע ירי עצמי, נאלץ להודות: "אינני מכיר או זוכר אירוע שבו נורו חמש יריות מקדימות".
מספרם הגדול של הכדורים, שארבעה מהם נורו על כביש ראשי, וכן הקליע הנעוץ בכביש עצמו - כלומר, כדור שלא נורה באוויר - כל אלה היו אמורים להעלות מיד סימני שאלה כבדים באשר לאפשרות של התאבדות. למרות זאת, בדקות הקריטיות לפענוח המקרה בחרה המשטרה שלא להזמין למקום ניידת מז"פ (מעבדת זיהוי פלילי), לא לבחון את סרט האבטחה במצלמה של שער היישוב, לא לבדוק את בגדיו של המנוח, לא לקחת טביעות אצבע מרכבו ולא לנתח את טיפות הדם בזירה.
בהתייעצות עם פרקליטת מחוז מרכז, עו"ד רונית עמיאל, הוחלט גם שאין צורך בנתיחה של הגופה, ואפשר להסתפק בבדיקה חיצונית במכון לרפואה משפטית באבו כביר. כל זאת, אף על פי שנתיחה הייתה יכולה לקבוע באופן חד-משמעי אם המוות נגרם מירי מטווח אפס או מרחוק, לפי כמות אבק השרפה בתוך הפצע - כך לפי דו"ח של מנהל המכון דאז, פרופ' יהודה היס.
לא רק במקרה של טלבי, גם במקרים רבים אחרים ממהרת המשטרה להכריז על התאבדות, הכרזה שבדיעבד מתבררת כשגויה ואף רשלנית. רוב המשפחות, מתוך ייאוש או בשל היעדר אמצעים כלכליים, מרימות ידיים ומשלימות עם קביעת המשטרה, גם כאשר אינה מתקבלת על הדעת ואינה מתיישבת עם הממצאים בזירה. מעטות, כמו משפחת טלבי, ממשיכות להיאבק וחושפות את הקלות הבלתי נסבלת של ההכרזה המשטרתית על מקרי מוות כהתאבדות.
בנובמבר 2006 נמצאה גופתה של חנית אבן חן בביתה בנתיבות, כשברז הגז בדירה פתוח. המשטרה קבעה שמדובר בהתאבדות, בלי שערכה בדיקות הכרחיות. רק אחרי שאדם שהיה בקשר עם אבן חן הודה באוזני חברו כי רצח אותה, נאלצה המשטרה להודות בטעותה. באוקטובר 2008 נמצאה על פסי הרכבת ליד חדרה גופתו של אלכסנדר ברנט. המשטרה מיהרה להכריז שברנט התאבד, אלא שהשופטת הדסה אסיף מבית משפט השלום בחדרה מתחה על כך ביקורת חריפה, וקבעה שלאור החקירה הרשלנית שנערכה במקום, אי אפשר לקבוע שאכן זו סיבת המוות.
בפברואר 2010 נמצאה גופתה של נטע שורק-בלאט ביער בית שמש, כשחבל כרוך על צווארה. גם במקרה הזה חרצה המשטרה מיד שלא מדובר ברצח. חודש לאחר מכן פענח שירות הביטחון הכללי את נסיבות מותה של שורק-בלאט, במה שהתברר כרצח על רקע לאומני. במקרים רבים אחרים נותרה על כנה קביעת המשטרה שמדובר בהתאבדות, למרות סימני שאלה קשים שהתעוררו. כך למשל בפרשת מותו של יקיר ועקנין, סגן ביחידת מגלן, שגופתו נמצאה בנובמבר 2009 ברכב של אביו.
האינטרס של החוקרים, במקרה של טלבי כמו במקרים האחרים, ברור: למה לעסוק בתיקי רצח מסובכים, כשאפשר לפטור את העניין כהתאבדות וללכת לאכול ארוחת צהרים בשקט. ועם כל זאת, השוטרים שהגיעו לגופה ברבבה לא היו כל כך עצלים, וביצעו כמה בדיקות. בוחן תנועה הוזמן אל הזירה, נעשה ניסיון לאתר טביעות אצבע על האקדח, בידיו של המנוח נערכה בדיקת פרופרינט (לגילוי מגע של היד במתכת), ונלקחו דגימות של שרידי אבק שרפה מהידיים ומפצע כניסת הקליע ברקה. הבדיקות נשלחו אל המעבדות הרלוונטיות במטה הארצי, אך משום מה חלקן נותרו להעלות אבק על המדף. עוד נחזור אליהן בהמשך.
שעתיים בלבד אחרי האירוע, עוד בטרם התקבלו תוצאותיהן של רוב הבדיקות ובכלל זה הבדיקה החיצונית באבו כביר, הודיעה המשטרה לאלמנה ברוריה טלבי כי בעלה שלח יד בנפשו. כבר מהרגע הראשון לא הייתה המשפחה מוכנה לקבל את הגרסה הזו. היא לא התאימה לאישיותו של משה, אדם טוב לב ויציב, וגם לא לתפיסת עולמו הדתית, שלפיה התאבדות נחשבת לפשע חמור.
כשהמשפחה העלתה השגות על הקביעה, החלה המשטרה לחפש אחר עילה להתאבדות, תוך שהיא נוברת באופן אינטנסיבי וחודרני בחייו האישיים של טלבי. חשבונות הבנק שלו נבדקו בקפדנות, אך לא נמצא בהם רמז כלשהו לחובות או להרפתקאות פיננסיות. גם מצבה הכלכלי של משפחת טלבי, אשר בבעלותה שני בתים ללא חובות משכנתא, לא הצביע על מצוקה כספית. במקביל נבדקו כל המספרים שחויגו מהטלפון הנייד שלו.
"בהוראת קציני מחוז שומרון, אפילו ספרי החשבונות של בית הכנסת שבו טלבי היה גבאי נבחנו בדקדקנות, מתוך תקוות שווא למצוא דבר מה," אומר לנקרי. "זה פשוט לא ייאמן. במקום למצוא את הרוצח, המשטרה הופכת את הקורבן לחשוד ומנסה לאתר מניע שלא קיים להתאבדות שלא הייתה. הם עשו הכול כדי להוכיח את התזה שלהם. קלסר הבנקים בתיק החקירה שווה בעוביו לקלסר הראיות מהזירה. אבל מה לעשות, גם למשטרה לא הייתה ברירה אלא להודות שהחשבונות תאמו להפליא את פנקסי הקבלות, ושלא קיים מניע כספי כלשהו למעשה".
כל בני המשפחה, ובהם אמו הקשישה של טלבי, וכן מכריו ועובדי הבנק שבו נוהל חשבונו, העידו במשטרה כי מדובר באדם שמח ויציב. תיקו הרפואי של טלבי נבחן אף הוא, אך לא נמצאו בו רמזים למצוקה נפשית או לבעיות רפואיות. להפך, הרופא המשפחתי הצטרף למעידים כי טלבי היה יציב בנפשו ובריא בגופו. לאחר ששני קלסרים עבים מולאו בחומרי חקירה מסוג זה, לא נותרה למשטרה ברירה אלא לקבוע ש"לא נמצאה עילה להתאבדות".
אבל המשטרה לא ויתרה על התאוריה שלפיה טלבי שלח יד בנפשו, וכדי לבסס זאת היא נאלצה להתעלם מחלק מהממצאים בזירה, להעלות לגבי ממצאים אחרים תאוריות מוזרות, ולנסח דו"ח ובו מסקנות שעומדות בניגוד מוחלט לעמדתה במקרים אחרים. למשל, בדיקת הפרופרינט אישרה ששתי ידיו של המנוח באו במגע עם מתכת. כאמור, בעת שנסע ביהודה ושומרון נהג טלבי לדרוך את נשקו, פעולה הנעשית בשתי ידיים.
אלא שבאופן תמוה ביותר, אף שטלבי היה ימני, דווקא ביד שמאל שלו מצאה הבדיקה מגע חזק עם מתכת, ביד ימין פחות, ואילו האצבע היורה נותרה "נקייה" כמעט לחלוטין. אילו טלבי היה מי שירה את ששת הכדורים בזירה, היה סביר יותר אם האצבע הזו תגיב חזק מאוד לבדיקה.
בחפזונה שרטטה המשטרה תמונה אחרת. בדו"ח ביקור בזירה שכתב רס"ם נ,' ימין ושמאל התחלפו זו בזו. "על ידיו של המנוח עשינו פרופרינט," כתב נ.' "הייתה תגובה חיובית חזקה בידו הימנית. על ידו השמאלית הייתה תגובה חיובית חלשה." רק אחרי שאלכס פלג, מומחה מטעם המשפחה, חשף את הממצאים האמיתיים, נאלץ המומחה המשטרתי רפ"ק ל' להודות בטעות - אך גם מצא פתרון יצירתי: "אפשר להבחין בתגובה, אמנם חלשה, בכרית אצבע ימין באזור חיבור הפרק האמצעי לאחרון. בנוסף אפשר להבחין בתגובה באזור כרית אגודל ימין, מה שעשוי להעיד על אחיזה הפוכה של האקדח. דהיינו, אצבעות על החלק האחורי של הקת והאגודל על ההדק." כן, ירי של שישה כדורים - חלקם באוויר, לפחות אחד לכביש ואחד לראש - וכולם באחיזה הפוכה ובאמצעות האגודל. זו התמונה שהמשטרה בוחרת להיצמד אליה.
כדי לקבל חוות דעת מקצועית שלא הוזמנה מטעם המשפחה, פנינו אל המכון למדע פורנזי בירושלים. ראש המכון, אבנר רוזנגרטן, נחשף לחקירת האירוע כבר לפני כשנה וחצי, כמרואיין בתחקיר ששודר בתוכנית "360" בערוץ .2 אז, על אף שאלות רבות שהעלה בדבר מה שהתרחש בדקות המסתוריות ההן בכניסה לרבבה, נטה רוזנגרטן לתמוך באפשרות של התאבדות. דווקא לכן הגשנו לו את כל הממצאים החדשים.
"אדם לא יורה שישה כדורים באגודל," אומר לנו רוזנגרטן. "יד ימין הגיבה לפרופרינט רק בנקודות מסוימות, וכמעט שלא באצבע היורה. מי שטוען שהמנוח ירה באמצעות האגודל צריך להראות איך כל נקודת פרופרינט ביד ימין מתאימה בדיוק לאחיזה כזו באקדח. למשל, יש נקודה שנראית כמו מגע של בורג. האם היא מתאימה בדיוק לבורג שעל קת האקדח באחיזה הפוכה? ממש לא. אי אפשר להציע תזות שונות ומשונות בלי לבסס אותן בממצאים".
אבל את רוזנגרטן מרעישות במיוחד התמונות מאלבום המשטרה, שבהן מתועדות טיפות הדם שנמצאו מאחורי המכונית. המשטרה אמנם לא ייחסה חשיבות לכתמים הללו בזמן החקירה בשטח, אך בחוות הדעת הסופית של ל' יש אזכור שלהם: "הכתמים המתוארים... מאחר שהנם על האספלט, קשה לאפיינם ולקבוע את מקורם. ייתכן שמקורם בזמן שהמנוח מדמם לאחר הירי, טרם נפילתו, או אולי הם כתמי התזה שניתזו מפצע יציאת הקליע. האחרונה נראית סבירה יותר, מאחר שאין כתמי טפטוף המקשרים בין כתמים אלו למקום נפילת המנוח," כותב ל'.
"הטענה שאי אפשר לנתח את הכתמים כי הם על אספלט פשוט לא נכונה," חורץ רוזנגרטן בהתרגשות לא אופיינית. "בספרות המקצועית כתמי דם כאלו נקראים - drip trail מסלול טפטוף. הם נוצרים מטפטוף דם מאיבר מדמם, כמו למשל אף. אנחנו יודעים שעל פניו של המנוח יש פצעי שפשוף בצורה של שני קווים מקבילים שנוצרו ממכה כלשהי. המשטרה טוענת שמקורם בנפילה על הקרקע הסלעית; אלא שמדובר בסימנים מסודרים מדי, ולא ראיתי בזירה אבן שיכולה להתאים לצורה כזו. ייתכן שהדימום שאנחנו רואים הוא של המנוח אחרי שהוכה בפניו, וייתכן גם שזה הדם של מישהו אחר. בכל מקרה, אני נוטה לחשוב שהיה מישהו נוסף בזירה, שהיה מאבק.
"שתי האפשרויות של' מציע להבנת הכתמים שגויות לגמרי. כתמי הדם הללו לא יכולים להיות קשורים לירייה שנורתה בראשו של המנוח. אחרת המנוח היה צריך ללכת כמה מטרים עם כדור בראש, לדרוך דריכת סרק את אקדחו ולפלוט ממנו את הכדור שנמצא סמוך לגופה, לירות עוד כדור ורק אז ליפול על הקרקע. זה לא יכול להיות. וגם אז, כמו שאומר ל' בצדק, היינו צריכים לראות כתמי טפטוף מקשרים עד למקום נפילת המנוח. האפשרות השנייה שהוא מציע - שכתמי הדם נוצרו מפצע יציאת הקליע - פשוט לא מתאימה לתצורת הכתמים, וגם לא למיקום הגופה. נתזי דם מפצע יציאת קליע נראים כמו רסיסים קטנטנים, לא כמו טפטוף מלמעלה כלפי מטה".
אם לא די בכתמי הדם להעיד על הימצאו של אדם נוסף בזירה, דו"ח של רפ"ק א' מהמעבדה הביולוגית במחלקה לזיהוי פלילי קבע שעל האקדח נמצא DNA של יותר מאדם אחד. "מחומר שנלקח מהאקדח (מהדם על ההדק ומפסי הדריכה) נתקבלה תערובת פרופילי DNA שמקורם ביותר מפרט אחד, ובה פרופיל בולט... התואם למנוח. הפרופיל החלש בתערובות אלו הוא שאריתי, ואינו מאפשר בדיקות DNA השוואתיות בעלות משמעות," נאמר בדו"ח.
המומחה המשטרתי ל' בחר לא להתייחס לאבחנת המעבדה הביולוגית, אף שהייתה מונחת לפניו. כשקיבלו בני המשפחה לידיהם את חומרי החקירה, לא הבחינו בתחילה בממצאים הללו, מפני שבעל פה נמסרו לה דברים אחרים לגמרי. "ישבנו עם עו"ד אביב שרון, שהופקד על התיק בפרקליטות מרכז, והוא אמר לנו מפורשות שלא נמצא די-אן-אי נוסף על האקדח," אומר הגיס לנקרי.
"עו"ד שרון הוא אדם חכם מאוד, בקי וזוכר בעל פה כל פרט בתיק הזה. לא העלינו בדעתנו שלא אומרים לנו את האמת. אם המשטרה התרשלה בתחילה בשוגג, הרי שפרקליטות מרכז כבר הייתה מודעת לכל הטענות, ולצערי הרב הרושם הוא שיש ניסיון מצד הפרקליטות לחפות על המשטרה. אין לי דרך אחרת להסביר את מה שקורה כאן."
בספטמבר 2012 התקיימה פגישה בין משפחת טלבי ובין נציגי פרקליטות מחוז מרכז - עו"ד ענת גולדנצוויג-סבידור, משנה לפרקליטת המחוז, ועו"ד אביב שרון, ממונה על עניינים פליליים. הפגישה הוקלטה בידי אחת מבנותיו של המנוח, וכך זה נשמע:
עו"ד שרון: "המומחית הביולוגית אומרת שמהכתם של האקדח לא נתגלה חומר מספק למיצוי DNA, לא למנוח ולא לאדם אחר. אי אפשר לומר שעל האקדח היה דם". אחד מבני המשפחה: "אבל בתמונות רואים דם על האקדח." עו"ד גולדנצוויג-סבידור: "על סמך מה שאתם אומרים שעל האקדח נצפה דם? אתם אומרים ’דם, דם', כאילו מדובר בשטף של דם. יש שם הרבה דם. אם אי אפשר להפיק ממנו די-אן-אי, אני לא קוראת לזה דם".
עו"ד שרון: "חוות הדעת הביולוגית אומרת שאי אפשר לומר שזה דם. על החומר שנדגם על האקדח לא נצפתה תגובה חיובית לדם, ואי אפשר להפיק מהכתם חומר למיצוי די-אןאי - לא למנוח ולא לאדם אחר. ועל האקדח, מהחומר שהוא לא דם, מדובר בדי-אן-אי זכרי שתואם את המנוח, ונשלל דיאן-אי של אדם אחר." אלא שממצאי המעבדה הביולוגית אומרים בדיוק את ההפך. שחור על גבי לבן נכתב בדו"ח כך:
תוצאות
1. בבדיקה כימית לנוכחות חומר חשוד כדם שנעשתה (מההדק ומשפת הקנה) על החומר שנדגם מהאקדח התקבלה תגובה חיובית.
2. בבדיקה כימית לנוכחות חומר חשוד כדם שנעשתה על חומר שנדגם מהאקדח )פסי דריכה, פטיש, פנים קנה, עצר מחלק,) לא נתקבלה תגובה.
כלומר, על האקדח נמצא דם באזור שפת הקנה וההדק, ואילו באזורים אחרים נמצא חומר שונה. רפ"ק א' לקחה דגימה גם מאזור ההדק וגם מאזור פסי הדריכה, ובהם נמצא דיאן-אי של יותר מאדם אחד, כמצוטט לעיל.
את הניתוח שלנו מאשר גם רוזנגרטן, וכך הוא קובע בדו"ח שכתב בעבורנו: "על האקדח, בשני מקומות ’אינטימיים' (פסי דריכה והדק), נמצאה תערובת די-אן-אי. ממצא זה יכול להעיד שאדם נוסף נגע באקדח. הממצא מחזק את ההשערה שהמנוח לא היה לבדו בזירה".
ניסיון להטעות את המשפחה ולהסתיר ממנה מידע נעשה גם באשר לדו"ח של מעבדת סימנים וחומרים. לאורך כל הדרך טענה המשטרה כי בראשו של המנוח זוהה "ירי בהצמדה" - המונח המקצועי לחדירת קליע מאקדח הצמוד לגוף, כפי שקורה בדרך כלל אצל מתאבדים. המשמעות היא סימני אש בפצע הכניסה של הקליע, כמו פיח בצורה של טבעת שחורה או שיער שרוף. שרידים של אבק שרפה צריכים להימצא מסביב לפצע אם לא הייתה הצמדה מלאה, או רק בתוכו אם ההצמדה הייתה מלאה.
בדו"ח המקורי של המכון לרפואה משפטית באבו כביר מתואר פצע כניסת הקליע, כשסביבו "טבעת שפשוף עגלגלה בגוון חום-אדום." הדו"ח לא מדבר על סימני פיח או אבק שרפה בפתח הכניסה. טבעת השפשוף המתוארת אינה קשורה להצמדה, ונוצרת בכל כניסה של קליע לגוף. לא מוזכרת כלל האפשרות שהירי נעשה בהצמדה. גם הדו"ח של הפתולוג חן קוגל, שהוזמן בידי המשפחה לבדוק את הגופה בבית הלוויות, לא מתאים לירי בהצמדה. "סביב הפצע אין סימני פעולת אש, פיח או אבק שרפה," נאמר שם.
לערעור על תאוריית הירי בהצמדה הייתה המשטרה יכולה להגיע מכיוון נוסף: מפצע כניסת הקליע ומידיו של המנוח נדגמו שרידי אבק שרפה באמצעות גיליון טפט דביק, אך הדגימות הגיעו אל מעבדת סימנים וחומרים רק כשבוע לאחר מציאת הגופה. איש לא מיהר לבדוק אותן, והן נותרו מיותמות על המדף. חלקן שוכבות שם עד היום.
רק ב-22 ביוני ,2011 יומיים לאחר פרסום התחקיר בתוכנית ,"360" ביקש רפ"ק ל' מרפ"ק ו' לבדוק את הדגימות ולהעריך את מרחק הירי. הממצאים היו חד-משמעיים: בפצע הכניסה ברקה הימנית לא נמצאו עופרת ונחושת, וזוהו רק חלקיקים בודדים של אבק שרפה. מסקנותיה של ו:' "אפשרי בהחלט, לדעתי, שהקליע או הקליעים... נורו מטווח מגע (כאשר אז אבק השרפה נמצא בעומק הפצע, י"א) או מטווח הגדול מכ1- מטר, אך לא מן הטווח שביניהם".
ההתלבטות בין שתי האפשריות השונות שמעלה ו' - ירי בהצמדה, כלומר סיכוי גבוה להתאבדות, או ירי מטווח מטר, כלומר רצח ודאי - הייתה יכולה להיות מוכרעת באמצעות בדיקת שרידי הירי על הידיים. אם המנוח ירה את ששת הכדורים שתרמיליהם נמצאו בזירה, וירה בעצמו בהצמדה, אמורה להימצא על ידיו כמות גדולה של אבק שרפה; אם אין ממצא כזה, פירושו של דבר שלא הוא ירה את הכדורים. אף על פי כן, למרבה התמיהה, הוחלט לא לבדוק את הטפטים שנלקחו מהידיים, והם נשלחו לשכב שוב על המדף, כשהם חתומים.
המומחה המשטרתי ל,' שביקש מו' לערוך את הבדיקה, בחר להתעלם ממסקנותיה אף על פי שהוגשו לו, כפי שהוא עצמו כתב. "חוקרי זירת העברה כן דגמו שרידי ירי מידיו וראשו של המנוח. במקרה זה נוכחות שרידי הירי לא מעלה ולא מורידה, מאחר שמדובר בטווח מגע. אדם שנורה מטווח קצר יכול להיות מזוהם בשרידי ירי שמקורם בירייה שפגעה בו, גם אם אינו היורה." אם כן, ל' קובע שמדובר בירי מ"טווח מגע," בעוד ו' מציגה גם אפשרות שהטווח היה גדול ממטר אחד.
לא היה קל לו' להוציא את הדו"ח. היא נזקקה לתמרוץ כדי לעשות זאת. ב27- ביוני 2011 התקשר רס"ר ד' ממרחב שומרון אל מעבדת סימנים וחומרים. "בדקתי מול ו' מה לגבי חוות הדעת שהייתה אמורה להוציא לנו בתיק. הנ"ל מסרה לי כי חוות הדעת בעיקרון מוכנה, אך נמצאת כרגע בשלב של אישור ראש המעבדה, ותופץ אלינו היום או מחר," הוא מדווח בתכתובת פנימית. בסופו של דבר יצאה חוות הדעת רק ב4- ביולי, ונשלחה בלי שו' חתמה עליה. ולא בכדי.
"חוות הדעת של ו,' שלפיה ייתכן שהירי נעשה בהצמדה, לא מתיישבת עם שום חוות דעת אחרת שלה ועם עדויות שמסרה בבית המשפט במקרים אחרים," טוען רוזנגרטן. "היא גם מנוגדת לעמדת הספרות המקצועית בתחום, ולמאמרים שהמעבדה שלה כתבה על סמך מחקרים שבהם ו' עצמה השתתפה. אם לא נמצאו חלקיקי עופרת ונחושת, ונמצאו רק חלקיקים בודדים של אבק שרפה, הירי לא נעשה בהצמדה או קרוב להצמדה. ככל שהירי קרוב יותר לרקה אנו מצפים למצוא כמות גדולה יותר של אבק שרפה. נכון הוא שבירי בהצמדה מלאה לא נמצא את אבק השרפה מסביב לפצע, אלא בתוך תעלת הירי עצמה, אבל כשדוגמים טפט דביק מפצע כניסת קליע עושים זאת לא רק מסביב לפצע אלא מעומקו. אם הייתה הצמדה, היינו צריכים למצוא על הטפט כמות גדולה של אבק שרפה וכמות גדולה של נחושת ועופרת".
ו' כותבת בדו"ח שהנחושת והעופרת נלקחו רק לצורך מחקר של המעבדה, וכי תוצאות הבדיקות הללו לא נכללו בהערכת מרחק הירי.
"בדיקות של עופרת ונחושת נעשות באופן שגרתי, ונלקחות בחשבון בכל הערכת מרחק ירי. היא בחרה להתעלם מהנחושת ומהעופרת, כי כך היה לה קל יותר לכתוב שמדובר אולי בהצמדה".
בתחילת פגישתנו, עוד לפני שרוזנגרטן רואה את דו"חות המשטרה, חשוב לו להדגיש: "אני לא שותף לקונספירציות. אני מאמין שהמשטרה לא רצתה להוכיח את תזת ההתאבדות, אלא היה לה חשוב להגיע לחקר האמת." אבל גם רוזנגרטן, שהיה בעצמו במשך עשרים שנה איש מז"פ שמכיר מקרוב את המערכת ואת הנפשות הפועלות, נאלץ להודות נוכח הממצאים שאמונו במשטרה נסדק.
נראה שגם בפרקליטות הבינו שהדו"ח של ו' בעייתי בעבורם. כשחומרי החקירה הועברו למשפחה, משום מה לא נמצא בהם הדו"ח המדובר.
"הבנו שיש דו"ח של שרידי אבק שרפה רק מתוך התכתובות הפנימיות של המשטרה," מספר עו"ד לנקרי. "רק אחרי שפנינו אל הפרקליטות ודרשנו את הדו"ח הזה, הוא הועבר אלינו. כשהבנו את משמעותו, שבנו ודרשנו מהפרקליטות להורות גם על בדיקת שרידי ירי בידיו של המנוח, אבל הם מסרבים. במקום זה, המשטרה והפרקליטות פנו שוב למכון המשפטי באבו כביר כדי שישפצו את הדו"ח. בגרסה המקורית לא נזכר כל רמז להצמדה. לפי התכתובות שהגיעו לידינו, רק אחרי שהמשטרה פנתה אל המכון וביקשה ממנו לבדוק אם פצע הכניסה מתאים להצמדה, הוסיפו באבו כביר על סמך עיון בצילומים בלבד שחלק מהממצאים יכולים להתאים לטווח מגע, אך לא בהכרח.
"איפה נשמע דבר כזה? משפצים דו"חות על סמך תמונות ולא על סמך בדיקת הגופה, רק כדי שהמשטרה והפרקליטות יוכלו להמשיך ולהחזיק בתזה מופרכת? אני פשוט לא מצליח להבין את ההתנהלות הזו. כל כך קשה למערכת להודות בטעות"? תוקף לנקרי.
סתירה נוספת לתזת ההתאבדות מגיעה מעובדת הימצאו של דם על האקדח, כשמנגד לא נמצאו נתזי דם על יד ימינו של המנוח. כאשר אדם יורה בעצמו מטווח אפס, צריכים להופיע נתזים על היד היורה. אצל טלבי נמצא רק כתם דם קטנטן בין הקמיצה לזרת, אך מקורו בפצע קטן בזרת, כפי שעולה מבדיקת הגופה שערך חן קוגל. בדו"ח של ל' נכתב כי לא בכל המקרים נמצאים נתזים על היד, וכי היעדרם אינו יכול לשלול את אופציית ההתאבדות.
אבל כיצד אפשר להסביר את העובדה שעל האקדח יש כתמי דם, ואילו על היד לא? ל' כותב שייתכן שהדם הגיע אל האקדח אחרי הזזת המנוח, אבל גם בתמונה שצילם מנטין, לפני שהגופה הוזזה, אפשר לראות בבירור את כתמי הדם על האקדח. האם ייתכן שיש כתמי דם על היד היורה - אבל זוהי יד אחרת?
בכלא שאטה יושב זה 16 שנה יריב סויסה, שהורשע ברצח אשתו על סמך ראיות נסיבתיות. במשפטו טען סויסה כי האישה היא שירתה בעצמה. אחת הראיות המרכזיות ששימשו לשלילת גרסתו הייתה דם שנמצא על האקדח, ומנגד היעדר נתזי דם על ידה של המנוחה.
"בדחותו את גרסת המערער כי המנוחה התאבדה, נתן בית המשפט קמא משקל לממצאים הבליסטיים והפתולוגיים שנמצאו בזירה ועל גופת המנוחה," כתבה נשיאת בית המשפט העליון לשעבר, דורית ביניש, בהכרעת הדין בערעורו של סויסה. "לפי ממצא שלא היה שנוי במחלוקת בבית המשפט קמא, בוצע הירי הקטלני במרחק של 15 סנטימטרים מצווארה של המנוחה. בית המשפט דן בהרחבה באפשרות ההתאבדות ולעניין זה קיבל את חוות דעתו של ד"ר ברטולון לוי, הפתולוג המומחה שבדק את גופתה של המנוחה ביום האירוע וביצע בה נתיחה. המומחה בחן את הממצאים על הגופה בהשוואה לתמונות מזירת העברה, והגיע למסקנה כי אילו ירתה המנוחה בעצמה, היו נמצאים סימנים על אמת ידה מהדם שהותז מצווארה כתוצאה מהירי, אך סימנים כאלה לא נמצאו".
"אם במקרה של סויסה נקבע שהימצאות דם על האקדח והיעדר נתזי דם על ידה של המנוחה מוכיחים שאירע רצח, מדוע ל' טוען שבמקרה שלנו העובדות האלה לא שוללות התאבדות"? תוהה לנקרי. "קשה לי להבין כיצד פרקליטות מרכז אימצה את חוות הדעת שלו, למרות שהיא עומדת בניגוד לעמדה שהוצגה במקרה של סויסה בפני בית המשפט העליון, ושהובילה לשליחתו של הנאשם למאסר עולם".
"הממצאים החדשים שהתגלו בעקבות העברת כל המסמכים למשפחה, תומכים בנוכחות אדם נוסף בזירה," מסכם רוזנגרטן. "יש עוד בדיקות שצריך ואפשר לערוך: בדיקת שרידי ירי מידי המנוח, בדיקה חוזרת למציאת די-אן-אי בכתמי טפטוף הדם שנמצאו מאחורי המכונית, ולכל הפחות בדיקה של סוג הדם כדי לראות אם הוא בכלל מתאים לזה של המנוח. כמו כן, מאחר שהמושב שליד הנהג נמצא סתור, תא הכפפות פתוח ונרתיק האקדח זרוק על רצפת הרכב, יש לערוך בדיקות שיבררו אם היה אדם נוסף במכונית. עקב שטחיות הבדיקות נוצר מצב שאי אפשר לשלול בוודאות שום תרחיש, אך לאור הממצאים שפורטו, אני נוטה לקבל את תרחיש הרצח כתרחיש הסביר ביותר".
מה בדיוק הביא למותו של טלבי? קשה לדעת. ייתכן שזה היה פיגוע לאומני: מחבל עלה לרכב כטרמפיסט, כפה טלבי לעצור בצומת רבבה, ולאחר שנאבקו על האקדח הצליח לירות בו. ייתכן גם שהרצח היה תוצאה של ניסיון כושל לגנוב את הרכב, והאקדח נשאר בזירה כי מכונית נוספת התקרבה למקום, והרוצחים מהרו לברוח. כל הסבר כזה עדיף בעיני המשפחה על פני תאוריית ההתאבדות.
"קשה להסביר את העוול שנעשה לנו. במחי יד הרסו מש פחה," אומרת ברוריה טלבי, אלמנתו של משה. "איך אפשר לקחת איש ישר, צדיק ומיטיב לכולם, שתרם כל חייו למדי נת ישראל, ובתוך דקות לקבוע שהרג את עצמו? מי שטימא את שמו צריך היום לטהר אותו. מזעזע לחשוב שבידי הפרק ליטות היו הממצאים כבר לפני כמה וכמה חודשים, ולא שהסתירו אותם מאיתנו אלא גם סילפו אותם בשיחה בעל פה. למה? איך אפשר לעשות עוול כזה? לפרקליטות לא מפ ריע שרוצחים מסתובבים חופשי?
"עד היום לא באמת התאבלנו. השבעה לא הייתה שבעה ההספדים בלוויה לא היו הספדים הראויים לתלמיד חכם ולאדם שמח וטוב לבריות כמו משה. כשאדם באבל, הקהילה מחבקת אותו ותומכת בו; מצאנו את עצמנו בבדידות איומה. אנשים, בתמימותם, האמינו למשטרה, ומצאנו את עצמנו נאבקים לבד. בכוח האמונה החלטנו להיאבק, ומבחינתנו משה נרצח פעמיים. עד שלא ינקו את השם שלו, העוול לא יכופר".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם