נתניהו ובנט: מר טלוויזיה נגד אלוף הפייסבוק
הם מתכתשים שוב ושוב, פעם ידו של זה על העליונה ופעם של זה, אבל קשה להתעלם מהדמיון ביניהם. התלמיד שואף להתעלות על רבו, הרב מקנא בתלמידו - וההתיישבות מרוויחה
איש איש בתורו גילה שאולי אי אפשר עם ביבי אבל גם אי אפשר בלעדיו. ליברמן, שלא סבל את חוסר העקביות ואת צורת ההתנהלות יצא להרפתקה עצמאית, הקים מפלגה משלו והגיע למעמד שר חוץ, רק כדי לגלות שביבי שוב מחכה לו בלשכת ראש ממשלה. לבני, שאת תפקידה הציבורי הראשון כמנהלת רשות החברות הממשלתיות קיבלה מהצמד ביבי-איווט, חברה לשרון ופרשה לקדימה, קידשה מלחמת עולם על שנוא נפשו של פורום החווה ("או ציפי או ביבי"), כתשה את נתניהו אישית וציבורית והתרסקה פוליטית כדי לגלות שהיא הגלגל הראשון בממשלתו הנוכחית של נתניהו. עכשיו, או בעצם כבר שנה וחצי, נפתלי בנט הולך באותו תלם.
שלא כמו לבני וליברמן, שהדגישו את שונותם מנתניהו, הוא בבחינת תלמיד לפני רבו ולא מתבייש להודות בכך. בשיחות סגורות או פתוחות בנט לא מזלזל, לא קוטל ולא מבטל את נתניהו. אדרבה, יש בפיו שבחים רבים לאופן ולדרך שבהן נתניהו מוביל את ישראל. גם אם הוא חותר לראשות הממשלה - והוא חותר - ברור לו שטרם הבשיל. אבל עד שיגיע הרגע, בדיוק כפי שלמד מהבוס שלו לשעבר, הוא לא מחמיץ הזדמנות לייצר כותרת טובה, לא מפסיק להרחיב את מוטת התמיכה ולא שוכח "לשמור על הבייס". זו פוליטיקה וכאן אין סנטימנטים, אלא רק תחרות מתמדת על תשומת לבו של הבוחר. גם את זה למד מהבוס.
לעולם לא נדע כנראה מה בדיוק קרה בציר ביבי-שרה-בנט-שקד, שיצר כאלה משקעים. מה שבטוח, הצמד השני בהחלטה נחושה לתפוס את מקומו של הראשון. וכמו הנביא אלישע שביקש ממורו אליהו "ויהי נא פי שניים ברוחך אליי", כך בנט, כתלמיד העולה על רבו. הוא חזק ברשתות החברתיות, הוא מתחבר לצעירים ולנוער, הוא מנגן בגיטרה ויודע לשיר. ושלא כמו נתניהו, שמעורר הערכה ואפילו הערצה, בנט מגייס אהבה. הוא אוהב את העם והעם אוהב אותו. תראו לי עוד פוליטיקאי ששורק ו-4,000 איש מתייצבים אחריו לסיור לילי בסמטאות ירושלים. ובעיקר, בנט מזכיר את נתניהו של לפני 20 שנה. אולי אין לו העומק, רוחב היריעה והמבט ההיסטורי של נתניהו. מאידך גיסא יש לו המרץ הכריזמה והכישרון התקשורתי שסייעו אז לנתניהו לכבוש בסערה את הליכוד ואת המדינה.
לראש הממשלה כבר מזמן אין כוח לכל זה. הוא מקמץ בעבודה תקשורתית. הוא פעיל פוליטית רק כי הוא חייב. קשר עם הציבור אין לו. הוא נהנה לנהל את המדינה, אבל סובל מהעול הכרוך בשימור התמיכה בו. במונחי חקר התקשורת, נתניהו הוא תוצר מובהק של המדיה המסורתית ושל תקשורת חד-כיוונית. זה מה שהכיר הדור שלו. המנהיג מדבר והקהל שותק. יש רק מונולוג, לא דיאלוג עם הציבור. לכן ביבי הוא מלך הטלוויזיה בעוד בנט הוא רב-אלוף פייסבוק. בנט מנצל היטב את ה'תקשורת החדשה' ולא מפסיק לנהל רב-שיח עם הציבור. זה לא רק שהוא קורא תגובות פייסבוק, אלא שחברות אינטרנט מתקדמות מסוגלות לנתח עבורו בכל רגע נתון מה הציבור חושב עליו. נתניהו את המשחק הזה בכלל לא משחק.
את הפופולריות הזו של בנט רואים אצל נתניהו בעיניים כלות. כי גם לפיד כמובן חזק בפייסבוק, אולם יו"ר 'יש עתיד' כבר חטף מנה בסקרים ובכל מקרה לא מתחרה על האלקטורט של נתניהו. גם המשקעים האישיים פחותים. אבל מה שמרגיז יותר מכול את לשכת ראש הממשלה היא התחושה שבנט עושה פוליטיקה כשנתניהו עובד קשה. הוא ראש הממשלה. האחריות על כתפיו. הוא מחויב בממלכתיות. אין לו הזמן והיכולת לצייץ, להעלות סטטוסים, לייקים ממים וסלפים. בנט, שהוא רק שר, מנצל את המגבלות הללו של נתניהו וגונב את ההצגה.
הוויכוח הגדול פרץ לפני כחודשיים, עם קריסת השיחות עם הפלסטינים. אבו-מאזן פנה אז כזכור למוסדות האו"ם, בניגוד לסיכום עם ישראל ועם ארה"ב. נתניהו לא הגיב לצעד הפלסטיני אלא ניסה להחיות את גופת המו"מ. הוא שלח את לבני לעוד שיחות עם עריקאת, למורת רוחו של בנט שזעם על השפלת ישראל.
כדי לכפות על נתניהו להעניש את הפלסטינים ולמנוע את עסקת 'פולארד תמורת רוצחים', הניח אז בנט את האולטימטום המפורסם - שחרור רוצחים יביא לפירוק הממשלה. בליכוד השיבו שבנט מאיים כי הוא יודע שאין עסקה, ושהוא גוזר קופון בחוץ על איומים לא פחות נחושים שהציגו בכירים בליכוד לנתניהו בפנים. האשמה חמורה בהרבה על מהלכי בנט אז, הגיעה בימים האחרונים מכיוון ראש הממשלה. לא רק שהאולטימטום של בנט לא שינה דבר לנתניהו ולא חיזק את ישראל אלא שבנט קלקל מהלך אסטרטגי של ישראל.
לטענת אותם בכירים, לישראל היה ברור שאבו-מאזן יפוצץ את המשא ומתן, מה שיטיל עליו סופית את האחריות כמחרחר שלום. נתניהו המשיך לשחק את הילד הטוב בבליים גיים המפורסם, רק כדי שג'ון קרי לא יאשים אותו בהכשלת התהליך. בנט, ברגע המכריע הזה, יצא עם האולטימטום ומשך את אש הביקורת אל ישראל. כך פגע אנושות במאמץ הישראלי להפנות את כל נטל האשמה על הפלסטינים. גם המכרז המחודש על הבנייה בגילה שהתפרסם באותו יום קלקל את הטקטיקה הישראלית. כך לדברי אותם מקורבים לנתניהו, שעל הדרך כמובן מאשימים את בנט בפופוליזם.
כמו תמיד בפוליטיקה, הגבולות בין האשמות אישיות לענייניות לא תמיד ברורים. אם נתניהו באמת לא האמין לעבאס ורק חיכה לרגע שבו ייחשפו פניו האמיתיות, מדוע הופתע כל כך מפנייתו לאו"ם? אנשים ששוחחו איתו באותו ערב העידו שגם אחרי הפנייה לאו"ם, נתניהו לא ייחס למהלך חשיבות ולשם שינוי לא קרא נכון את המפה. גם ההסכם של אבו-מאזן עם חמאס הכה את המערכת הישראלית בהלם. על המסמך שחיבר סאיב עריקאת חודשיים לפני כן, ובו המתווה לפיצוץ השיחות וזריקת האשמה על ישראל, ידעו אצלנו להצביע רק בדיעבד. בקיצור, מאוד נוח, קל ואפילו מוצדק להאשים את בנט בפוליטיזציה, רק שאפשר לשער בזהירות המתבקשת שהוא לא היחיד בסביבה שעושה פוליטיקה.
אחרי פיצוץ השיחות הגיעה הצעת הסיפוח. בנט, עוד בטרם נכנס לפוליטיקה, הציג בעמודים אלה את תוכניתו להחיל ריבונות ישראלית בשטחי C. משקרסו השיחות, העלה אותה מחדש, שהרי אין הצעה אחרת על סדר היום המדיני. מה אומרים אצל רה"מ? פופוליזם. שום ראש ממשלה לא סיפח אזורים ביו"ש מאז מלחמת ששת הימים. לא בגין, לא שמיר, לא שרון ולא אחרים. הם ידעו את המשמעויות ונמנעו מכך. ברור שסיפוח הוא צעד לא אחראי. ההאשמה המשתמעת, שבמקרה זה אמנם לא שמעתי מפורשות, היא שרק מי שלא נושא באחריות יכול להשתעשע ברעיונות מסוג זה.
מה משיב בנט? ובכן, יו"ר הבית היהודי לא מדבר סרה בנתניהו אבל כן חושב שעליו לגלות קצת יותר אומץ ותקיפות. הוא משוכנע שהאולטימטום שהציב לנתניהו בערב פסח עצר גם עצר את הסחף בעמדות ישראל. אשר לסיפוח, בלי להזכיר את שמו של נתניהו, בנט משיב לו בפומבי: "לוי אשכול סיפח שטחים כדי להגדיל את ירושלים, בגין סיפח את רמת הגולן ובן-גוריון הקים את המדינה נגד עמדת העולם". האם היה בנט מיישם את התוכנית כראש ממשלה? בפוליטיקה לא שואלים מה היה קורה אילו.
אחרי חילופי המהלומות הללו, הגיעה בתחילת השבוע הצעת החוק לאיסור חנינה לרוצחים. היא הועלתה בממשלה ביום ראשון כחלק מדיל פוליטי עם 'יש עתיד'. הסיכום המוקדם היה שהחוק הזה וחוק הפונדקאות לחד-מיניים יאושרו יחדיו. אלא שבישיבת הממשלה נטל את רשות הדיבור היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין והציע שהחוק יידון יחד עם מסקנות ועדת שמגר (השישית) לפדיון שבויים.
על מה שקרה מנקודה זו ואילך חלוקות הדעות. לגרסת נתניהו ואנשיו הוא בסך הכול נהג בממלכתיות ונענה להנחיית היועץ המשפטי, שהוא כידוע הנציב העליון של מדינת
בנט התרצה עד המשבר הבא, אבל בינו לבינו תהה האם נתניהו למד על עמדת וינשטיין רק בישיבת הממשלה. הרי סדר היום של הממשלה מפורסם גלוי וידוע, והיועץ המשפטי יודע מראש אילו חוקים יעלו. אצל נתניהו טרחו מנגד להזכיר "מי היה זה שהתנגד להקפאת הבנייה ביו"ש ושבגללו ישראל נאלצה לשחרר כל כך הרבה רוצחים". אצל בנט השיבו שנתניהו מעולם לא הציג לפניו דילמה זו, וכך נמשך פינג-פונג ההאשמות עד אין קץ.
המצחיק הוא שחרף מריבותיהם, הפער האידיאולוגי ביניהם אינו גדול. הן נתניהו הן בנט מחויבים להתיישבות היהודית. הפגישה הממושכת בין נתניהו לראשי רשויות ביו"ש, שעליה דווח ב'מקור ראשון' בסוף השבוע שעבר, סומנה בידי עוזריו כנקודת ציון חיובית חשובה. "הייתה שם התרוממות רוח", תיאר את האווירה אחד מעוזריו. המתנחלים משיבים באותה מטבע. "נכנסנו עם בטן מלאה, יצאנו בתחושה שיש מי שמגן עלינו", סיכם אחד המשתתפים.
נתניהו אמנם לא פתר את הבעיה הקשה של עצירת עבודת המועצה העליונה במנהל האזרחי. בעניין זה נטל ההוכחה עדיין עליו. אבל הוא שכנע את ראשי הרשויות ביו"ש שכבר שנים אין מי שמגן עליהם מלשכת ראש הממשלה כמוהו. "חמש שנים שאומרים לי אף לא אבן אחת", הוא שיתף את המתנחלים במה שעובר עליו. במבחן התוצאה ובהשוואה לעבר, אין ספק שנתניהו צודק. הנִצים שקדמו לו בכיסא, רבין, ברק, שרון, אולמרט, הפכו את עורם וזנחו את עמדותיהם המקוריות. נתניהו התקפל בנוגע למדינה הפלסטינית, אבל עומד על משמר הביטחון וההתיישבות. ככל שהדבר נשמע לא נעים, מריבת האב ובנו טובה לארץ ישראל.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם