כישלון המשא ומתן: שלוש הטעויות של קרי
קרי הלך לאיבוד בתוך הלך רוח של "אני יכול" והראה מה קורה לתהליך כשאתה רואה את העולם כמו שאתה רוצה לראות אותו, ולא כפי שהוא באמת
• לכל מה שמעניין, כנסו לדף הפייסבוק של nrg
החדשות הטובות הן שהמשא ומתן המדיני לא היה מתקיים כלל אלמלא ג'ון קרי. אך אלו הן גם החדשות הרעות. קרי היה מעוניין בשיחות יותר משהישראלים או הפלסטינים היו מעוניינים בהן. מזכיר המדינה האמריקני נפל באחד הפחים הקלאסיים של תיווך והתדיינות: הוא נעשה משוכנע בחיוניות ובמרכזיות שלו עצמו בתהליך, והפליג מאוד בהערכת היכולת שלו להשיג פריצת דרך. עבדתי עם כמה מקודמיו, ומעולם לא הכרתי מזכיר מדינה בעל ביטחון עצמי רב מזה של קרי.
בשל רצונו הטוב, נחישותו ואמונתו האמיתית בפתרון של שתי מדינות, טעה קרי בהבנת תפקידו בשלושה היבטים. הוא חשב שזהו הזמן הנכון – וטעה בכך; הוא חשב שיש בכוח השכנוע שלו כדי להניע את התהליך הלאה – וטעה בכך; והוא חשב שזוהי ההזדמנות האחרונה – וגם בכך הוא טעה.
מבחינת קרי, העיתוי אכן נראה כהזדמנות. הנשיא אובמה, שהיה נחוש להתרכז בענייני הפנים־אמריקניים, האציל סמכויות רבות לשר החוץ. והיה הרבה במה לעסוק: הסכסוכים הבינלאומיים הרבים, ובהם רוסיה, איראן וסוריה, שהפכו בוערים יותר בכהונה הזאת של הנשיא.
אלא שגם אם היה זה עיתוי מוצלח מבחינת ג'ון קרי, לא הייתה זו השעה המתאימה מבחינת נתניהו ולא מבחינת מחמוד עבאס (אבו־מאזן). העובדה שהשלב הראשון של השיחות, שנועד להיות מפגש ישיר בין הצדדים, לא תפס, הייתה צריכה להפעיל פעמוני אזהרה באוזני קרי, אם רק היה קצת פחות בטוח בדרכו.
ראש ממשלה ישראלי שעסוק באיום האיראני, שמעולם לא ראה את עצמו כמחולל המדינה הפלסטינית, לא ירצה או לא יוכל לקבל את ההחלטות על שאלות הליבה הכואבות – כמו גבולות או חלוקת ירושלים – החיוניות להשגת הסכם.
גם עבאס, הלכוד בקונצנזוס פלסטיני עיקש ביחס לאותן שאלות בדיוק, לא יכול היה להציע דבר לקרי. בהיעדר כל דחיפות להשיג הסכם, השיחות הפכו לתהליך של ג'ון קרי הרבה יותר מאשר לתהליך ששייך לצדדים ומעוצב בידיהם. באביב, המאמץ של קרי הפך ממאמץ להביא הסכם למאמץ להמשיך את השיחות עצמן. בסוף, הוא לא יכול היה להשיג אפילו את הדבר הזה.
הביטחון של קרי בכך שזוהי שעתו להביא לפריצת דרך הביא אותו להאמין יותר מדי במיומנויות שלו. מכל בחינה שהיא, התהליך שהוא הוביל היה הצגה של איש אחד. כמי שכיהן בסנאט האמריקני והיה מעורב במשך שנים בשיחות עם ישראלים, ערבים ופלסטינים, קרי חש את עצמו, בצדק, כמומחה בעניינים האלה.
אלה שמכירים אותו מקרוב מעידים גם על יכולת ההקשבה הנדירה שלו. אך כאשר הקיף את עצמו בצוות העוזרים שהביא איתו מהסנאט, צוות שאינו רגיל לערער על הבוס הנחוש, הוא הפך לשבוי בעצמו, לאדם המתכנן עבור עצמו את המהלכים, ואחר כך מנתח אותם לבדו. אנשים שהכירו מקרוב את השיחות סיפרו שקרי כמעט לא התייעץ עם מומחים, וכלל לא נועץ במי שהיה סקפטי ביחס לתהליך.
ג'יימס בייקר נהג לתת ליועציו להתווכח זה עם זה, וכך נהגה גם מדלן אולברייט. הם היו לוקחים מהוויכוח הזה את מה שהיה ראוי בעיניהם לתשומת לב, והתעלמו מן השאר. אבל קרי צלל אל המהות של המשא ומתן בלהט ובביטחון שתהליך השלום לא ידע מאז ימי ג'ימי קרטר.
קרי היה סבור, כך נראה, שהיסוסים וניתוחים רבים מדי הביאו את התהליך לשיתוק. הדרך היחידה לעקוף את המבוי הסתום הייתה להתעלם מהספקנים, לדון ישירות עם המנהיגים, ולדחוף אותם ללא לאות אל המטרות שסימן לעצמו. ההליכה הזו על כל הקופה הייתה עשויה לשאת פירות, אילו רק היו הצדדים מעוניינים ומסוגלים לקחת גם על עצמם את הסיכון.
איש מקודמיו של קרי שעסקו בתהליך השלום – ג'ורג' שולץ, ג'יימס בייקר, לורנס איגלברגר, וורן כריסטופר, מדלן אולברייט, קולין פאוול, קונדוליסה רייס, הילארי קלינטון – לא היה מוכן כמותו לדחוף קדימה ולסכן את המוניטין שלו, את כוחו הפוליטי ואת אמינותו (ויוצא מכלל אלה הנרי קיסינג'ר, שהונע מכוחה של מלחמת יום הכיפורים).
הם היו ספקנים למדי, לא פעם היססו אם להתקדם וכיצד, והיו תלויים במידה משתנה במעגל של עוזרים שניתחו את המהלכים והשיאו עצות. כמובן, האיזונים והבלמים הללו עשויים להגביל את כוחו של מזכיר המדינה, אבל הם גם אלה ששמרו את המדיניות האמריקנית צמודה למציאות. אפילו בייקר, שקצר הצלחה גדולה בכינוס ועידת מדריד ב־1991, לא ביקר במזרח התיכון במהלך שתי שנות כהונתו הראשונות מכיוון שידע שאין לו סיכוי להתקרב למרחק סביר מהסכם ישראלי־פלסטיני.
ולכמה ממזכירי המדינה הללו הייתה תשתית טובה יותר להגיע לשלום, מכיוון שעבדו עם ישראלים, פלסטינים, ירדנים וסורים, שהיו מוכנים לוויתורים כואבים, ואולי אף להגיע להסכם של ממש. איננו יודעים מה הבטיחו הצדדים לקרי באשר לגבולות המדינה הפלסטינית, באשר להכרתה בישראל כמדינה יהודית ובאשר לטיפול בשאלת הפליטים.
איננו יודעים אפילו אם השיחות קירבו את הצדדים למרחב שמאפשר הסכם. קרי הצליח להביא את המנהיגים לשמור על שקט תקשורתי בכל הנוגע למהות. שמעתי שני תיאורים מפי אנשים שיודעים מה התרחש בשיחות: התיאור הראשון סיפר על התקדמות רבה בכל הנוגע למהות, ואילו התיאור השני היה שלא הושגה התקדמות של ממש כלל.
דבר אחד אנו כן יודעים: אחרי תשעה חודשים של מאמץ אינטנסיבי, התהליך עבר מניסיון להגיע להסכם כולל על גבולות, ביטחון, פליטים וירושלים, לדיונים על הסכם מסגרת כללי הרבה יותר, ובסופו של דבר למאבק אבוד על עצם קיום השיחות. כל מי שנכנס לאמנות התיווך חייב להאמין בעצמו. אבל אי אפשר לאבד את הפרספקטיבה, להאמין יותר מדי ולחשוב על המשא ומתן כאילו כולו עניין של אישיות ושל יחסים אישיים.
עם כל הכוונות הטובות, קרי הלך לאיבוד בתוך הלך רוח של "אני יכול", בעוד המנהיגים והשותפים במשא ומתן המשיכו לומר "לא, אתה לא יכול". כמתווך, אתה מבלה שעות ארוכות בחברת המנהיגים הללו. הם מפיחים בך עידוד כשנדמה שהם מוכנים לשקול שינויים ופשרות הנראים כחדשים, כבעלי פוטנציאל היסטורי אפילו בנושאים הרגישים ביותר. הם מתחייבים שלא לגלות את מה ששמעו דרכך מהצד השני. ואתה משתכנע שאיכשהו אתה יכול, בזכות הזיקה האישית שלך, להוביל מנהיג קדימה בעניין מסוים. לכן, אתה מתפתה להאמין שאתה יכול להביא להישג שאיש מקודמיך לא הגיע אליו.
קל להבין כשאתה נוטה להתעלם מגורמים אחרים החיוניים להצלחת המשא ומתן יותר מאשר כושר השכנוע שלך – והכוונה היא בעיקר לפוליטיקה המקומית ולאינטרסים הלאומיים. למעשה, אתה שוכח את התובנה שיוחסה לשארל דה־גול, לפיה בתי העלמין מלאים באנשים שאין להם תחליף.
ראיתי את זה קורה למשלחות הישראליות והפלסטיניות במהלך השיחות החשאיות בשבדיה במאי 2000, ולביל קלינטון אחרי הצלחתו המושכלת בגישור בין נתניהו לערפאת בוועידת וואי באוקטובר 1998. הנשיא סיים את הוועידה הזו כשהוא מותיר רושם חזק על הישראלים, על הפלסטינים, על עצמו ועלינו ביחס לכישוריו האישיים המופלאים כמגשר.
הפלסטינים השתאו כאשר הוא ידע לדקלם את שמות האסירים החשובים להם שהיו כלואים בבתי כלא ישראליים. והישראלים התפעלו מהמחויבות שלו לביטחונם ומהנכונות להשתמש ב־CIA בניית שיתוף הפעולה הביטחוני הישראלי־פלסטיני.
אחד ממרכיבי ההחלטה של קלינטון לכנס ביולי 2000 את ועידת קמפ־דיוויד השנייה – הפעם כשערפאת נרתע מסיכונים ואילו ברק נכון לפשרות – הייתה ביטחונו שבזכות כוח השכנוע שלו הוא יוכל להביא את הצדדים להסכם סופי. לא הייתה לנו כל אסטרטגיה של ממש כשבאנו לקמפ־דיוויד, למעט הנוכחות של קלינטון – הנשק הסודי שלנו. שלא במפתיע, לא היה די בכך. וגם לא היה די בביטחון של קרי ביכולת שלו לשכנע את הישראלים והפלסטינים לקבל החלטות שלא רצו לקבל.
האמונה והשכנוע העצמי של קרי יצרו מלכודת של "הזדמנות אחרונה". במעין הצגה של "זאב זאב", קרי סיפר לעולם שאם לא יושג הפתרון של שתי מדינות, התוצאה תהיה אסון. קרי איים באינתיפאדה שלישית, בסופה של ישראל כמדינה יהודית, בחרמות בינלאומיים ואפילו בהפיכתה של ישראל למדינת אפרטהייד.
העתיד, בהיעדר פתרון של שתי מדינות, הוא עגום, ללא ספק. אבל השאלה אינה אם קרי מאמין בכך, אלא אם שני הצדדים סבורים כך.
אמירה כזו מעידה על מידה של נרקיסיזם ועל היעדר פרספקטיבה. אם אכן זו ההזדמנות האחרונה, עולה מאליה קושיה על הנשיא ועל מזכיר המדינה המוכשר שלו: מדוע אינכם עושים את פתרון הסכסוך הישראלי־פלסטיני למטרה הראשית של מדיניות החוץ האמריקנית, ומדוע אינכם עושים הכול – ומסכנים הכול – כדי להביא הסכם?
התשובה, דומני, ברורה למדי. כאשר תהליך השלום של קרי יתחדש, והדבר בוודאי יקרה, על ארצות הברית לדאוג לכך שהתהליך יהיה של הצדדים לפחות באותה המידה שהוא של וושינגטון – וגם לאמץ את דבריו של שארל מוריס דה־טליראן הצרפתי, שהזהיר את הדיפלומטים באשר הם: מעל הכול, אל תהיו להוטים מדי.
אהרן דוד מילר הוא סגן נשיא המרכז הבינלאומי לחוקרים ע"ש וודרו וילסון, שימש יועץ לענייני המזרח התיכון עבור מזכירי מדינה רפובליקנים
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם