גם לפי הסטטיסטיקה: ריבלין צפוי לנצח
למרות ריבוי המועמדים החריג והתהפוכות במרוץ, תוצאות העבר מעניקות את הסיכויים הגבוהים לניצחון בבחירות לנשיאות לגבר, אשכנזי ופוליטיקאי
• לכל מה שמעניין: כנסו לעמוד הפייסבוק של nrg
אבל גם אם נתעלם מכל אלו, מספר המתמודדים וזהותם שונים כמעט בכל פרמטר אפשרי מ-15 הפעמים הקודמות בהן נבחר נשיא המדינה. ייתכן כי הדבר נובע מהוואקום שנוצר עקב הססנותו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, שלא מיהר להביע את תמיכתו במועמד מובהק מטעם הקואליציה.
מצד שני, ייתכן שישנה דווקא סיבה חיובית, לפיה יש בכך כדי להעיד על תקופת נשיאותו המוצלחת של הנשיא פרס שהצליח לשקם את מעמדו של המוסד המושמץ, ולמשוך אליו מועמדים מגוונים מאי פעם.
על פי מחקרו של ד"ר עפר קניג מהמכון הישראלי לדמוקרטיה שפילח את המאפיינים הדמוגרפים של 19המועמדים ותשעת המנצחים בבחירות הקודמות, ניתן לראות כי מרבית המועמדים והמנצחים בעבר היו גברים אשכנזים בעלי רקע פוליטי ומעל גיל 60.
הרשימה הנוכחית, לעומת זאת, שוברת כמעט כל פרמטר סטטיסטי אפשרי. קודם כל חלה אינפלציה מובהקת במספר המתמודדים, כפי שמעולם לא היה. המכורים הכבדים לפוליטיקה יזכרו אולי את המרוץ התחרותי של שנת 1952 שכלל 4 מועמדים ו-3 סיבובי בחירות עד לבחירתו של יצחק בן צבי, אבל ברוב הפעמים דובר על התמודדות של שני מועמדים מובילים, אחד מטעם הקואליציה ואחד מטעם האופוזיציה.
מעבר לכך, לאורך כל השנים רק ארבעה מבין המועמדים היו נטולי רקע פוליטי, וכולם הגיעו מעולם האקדמיה. היחיד מבניהם שזכה בתפקיד היה פרופ' אפרים קציר הביופיזיקאי, שנבחר ב-1973. הפעם יש שני מועמדים חיצוניים, ומתוכם בפעם הראשונה מועמדת שכיהנה כשופטת בית המשפט העליון. ואם כבר מדברים על השופטת בדימוס דליה דורנר, אי אפשר שלא להזכיר את הזווית הנשית. האישה היחידה שאי פעם התמודדה על התפקיד מתוך 19 המועמדים הייתה קולט אביטל - בסיבוב הקודם.
הפעם מלבד דורנר מתמודדת גם דליה איציק שאף שימשה כממלאת מקום הנשיא בתקופת כהונתו של הנשיא לשעבר קצב מתוקף תפקידה כיו"ר הכנסת. איציק מצטרפת למאיר שטרית ומעלה גם את אחוז המועמדים ממוצא מזרחי שהתמודדו אי פעם על תפקיד הנשיאות- 3 מתוך 19 עד היום, מתוכם אגב נבחרו שניים- יצחק נבון ומשה קצב.
בשנים האחרונות מתגברים הקולות הקוראים לביטולו של מוסד הנשיאות עקב עלותו התקציבית הגבוהה, והחשש מפני התערבותם של נשיאים בעניינים פוליטיים. בשיחה עם ד"ר קניג הוא דוחה את הטענות ומנסה להסביר על שורשיו ההיסטוריים של מוסד הנשיאות ומשמעותו.
"שיטות הממשל הפרלמנטריות נוצרו כך שיש הפרדה בין ראש המדינה שנשא תפקיד סמלי וטקסי לבין המנהיג הפוליטי. כשקמה מדינת ישראל, לקחנו את הדגם הזה ממדינות אחרות כמו גרמניה, אירלנד, פינלנד, איטליה ופורטוגל, אנחנו לא יוצאי דופן מהבחינה הזו". קניג מודה שהתפקיד כשלעצמו אינו מאוד חשוב - "העוצמה של הסמכויות היא חלשה יחסית. הנשיא חותם באופן סמלי על כתבי אמנה של שגרירים ועל חוקים חדשים, אפילו לגבי החנינות, הוא רק בגדר ממליץ אם כי נהוג לכבד את המלצותיו".
אם כך מדוע בכלל להמשיך לקיים את המוסד הזה?
"אולי זה לא מאוד חשוב מבחינת הסמכויות אבל יש לכך חשיבות סמלית ואני לא חושב שצריך לזלזל בכך. מוסד הנשיאות מסמל אחדות, ונותן אפשרות לכלל אזרחים להזדהות עם מנהיג שאינו פוליטי, גם אם הוא מגיע במקור מהצד השני של המפה הפוליטית. דווקא בגלל שאין לו סמכויות פוליטיות יותר מידי, זה אפשרי."
קניג מזכיר גם את הסמכות הכי משמעותיות מבחינה פוליטית שיש לנשיא, והיא מינוי חבר הכנסת בעל הסיכוי הגבוה ביותר להרכבת ממשלה "אפשר לראות שהנשיאים התנהגו תמיד בצורה ממלכתית בעניין הזה. גם בבחירות הקודמות כשציפי לבני קיבלה מנדט אחד יותר מהליכוד, פרס שהיה נשיא ולכאורה יכול היה לפעול לטובת קדימה שתמכו בו לנשיאות, התנהג כפי שמצופה מנשיא. הוא התרשם שלנתניהו יש יותר סיכוי גבוה יותר להרכיב ממשלה ומינה אותו להרכיב את הממשלה".
על פי קניג, על אף שהתפקיד עצמו אמור להיות מאחד ולעמוד מעל הפוליטיקה המפלגתית - אין ספק שיש בו היבטים פוליטיים, אם לא לתפקיד עצמו, לפחות למרוץ. "כמעט כל ההתמודדויות היו צבועים בצבעים פוליטיים. לרוב היה מועמד של מפלגת השלטון ומועמד של מפלגת האופוזיציה ולעיתים נדירות היה מועמדים נוספים. מבחינת מפלגת השלטון יש לזה משמעות ויוקרה, זוהי הזדמנות להפגין את כוחה על ידי קידום מועמד מטעמה".
ואם מועמד אחר זוכה?
"הדבר יכול להעיד על חולשה ופוגע במעמדה של מפלגת השלטון. אפשר לראות זאת למשל בבחירות של שנת 2000, כשראש הממשלה דאז, אהוד ברק
ובכל זאת אתה תומך במוסד הנשיאות.
"אם אנחנו נירתע מהבחירות למוסדות דמוקרטיים בכל תחום, בגלל הפוליטיקה והחשש ממרוץ לא מספיק נקי, לא תהיה לנו דמוקרטיה. בסופו של דבר זה שמדובר בתפקיד סמלי בלבד לא אומר שהוא לא חשוב. לפתוח את בית הנשיא בסוכות שהעם יבוא לבקר, הנוהג ללכת לנחם משפחות אבלות, שראש הממשלה לא תמיד יש לו פנאי לכך ולדעתי הוא לא צריך לעשות זאת, זה באמת יותר מתאים לנשיאים.
"היחסים עם קבוצות מיעוט באוכלוסייה, עם החרדים עם הערבים, לנשיאים יותר קל למצוא את הדרך מאשר לראש הממשלה או לפוליטיקאים, יש פחות אינטרסים ומחסומים. אפשר הרי גם לזרוק לפח סמלים נוספים כמו טקס פרסי ישראל או הדלקת המשואות ביום העצמאות, זה הרי לא באמת חשוב, זה רק סמלי. אבל בסופו של דבר כל הסמלים הללו מחזקים את ההזדהות עם המדינה, ומאפשרים איזושהי אחדות".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם