שלום לכם מירושלים: תחנות חייו של הנשיא העשירי ראובן ריבלין
מחסן הנשק בבית הוריי נגד הבריטים, הארטיק הראשון בקיוסק של חיים, פרישת אבא מהמרוץ לנשיאות והבר מצווה בביתו של הנשיא יצחק בן צבי. מיוחד ל-nrg: נשיא המדינה הנבחר ראובן (רובי) ריבלין חוזר אל תחנות ילדותו בירושלים
רחביה שבה גדלתי בשלהי המנדט ובשנותיה הראשונות של המדינה, הייתה תמהיל בין ישן לחדש, בין ספרדים ואשכנזים, בני העליות השונות והוותיקים, עניים ועשירים. אצולת רחביה באותם ימים הורכבה תחילה מקומץ משפחות "ספרדיות טהורות" שסיגלו לעצמן מנהגי אשכנז, וממשפחות של אליטה אשכנזית: פרופסורים יקים, סופרים, אנשי רוח ואקדמיה ומנהיגי התנועה הציונית - שנטו לאמץ את סגנון ספרד.
עם השנים רחביה הסנובית הפכה לשכונה מעורבת והסתובבו בה יהודים וערבים, אשכנזים וספרדים ויוצאי גלויות שונות. עד היום אני זוכר את עבדאללה, הירקן הערבי מבית צפאפה, שהיה מגיע רכוב על חמור למכור לנו ירקות ומדבר איתנו יידיש שוטפת.
ביתנו היה מוקד פעילות של מאבק בבריטים. הסליק הראשון ברחביה נחפר בחצר ביתנו. למזלנו הוא לא נפגע כשפגז ירדני פגע בבית. אני זוכר היטב את הצנחנים הבריטים מהדיוויזיה המוטסת השישית, שנקראו בפי היישוב העברי "כלניות", שהגיעו יום אחד, הפכו אזור שלם ברחביה למתחם צבאי סגור והתפרסו עם מקלעי ברן ושריוניות. חלק מהמשפחות המפונות התארחו בבית משפחת ריבלין עד יעבור זעם. לא אשכח את החוליות הבריטיות מתפרשות סביב ביתו של דן מרידור שגר מולי ועוצרים את אביו אליהו.
קיוסק חיים המיתולוגי עמד ברחוב רמב"ן. כאן קרה מאורע היסטורי: אכלתי את הארטיק הראשון בחיי לאחר שהסתיים המצור. הרגשתי כמו מי שאוכל את המן במדבר וטעמו היה כצפיחית דבש.
מול הווילה המרשימה של דב יוסף, שר הצנע דאז, שכן הצריף של נשיא המדינה יצחק בן צבי. אבי, פרופ' יוסף-יואל ריבלין, היה חבר קרוב של בן-צבי ועסק עמו במחקר והגות. באותם הימים אבי, נתבקש על ידי הרוויזיוניסטים להציג את מועמדותו לנשיאות מול חברו בן-צבי, וגם בן-צבי עצמו ראה בהתמודדות מול אבי כבוד. אך יממה לפני הבחירות, כשהחלו תעלולי הפוליטיקה, הסיר אבי את מועמדותו וקרא לתמוך בבן-צבי. אני זוכר כיצד הוזמנה משפחת ריבלין לכבוד בר המצווה שלי לצריף הנשיא, כמחווה לישוב הישן ואנשי העלייה השנייה, ובמעמד חגיגי זה קיבלתי מתנה לרגל שמחתי מרחל ינאית. היינו משפחות חברות, והמרוץ לנשיאות אז לא פגם ביחסים.
לא אשכח את הסערה שפרצה כאשר הגיע השגריר הגרמני אנדראס לפגוש את הנשיא בן-צבי. הזעם היה גדול אך לא זלג לאנרכיה. לא יכולנו לעכל את הופעתו של נציג העם הגרמני במדינת ישראל לאחר השואה. עד היום אני זוכר את הרעד שחלף בנו כאשר הנציג הגרמני הרכין את ראשו בפני דגל ישראל.
אני היחיד מבין אחי שסיים 12 שנות לימוד בגימנסיה. ליד בית הספר התיכון שכן צריף שבט "מצדה" של הצופים. אי אפשר לספר על הגימנסיה בלי לדבר על שבט מצדה. אני הייתי בגדוד "עין גדי", המדריכים שלנו היו עמוס עוז וא.ב. יהושע שגרו סמוך לביתי. תנועת הנוער הייתה כל חיינו. למעשה, הייתה זו תנועת נוער שלצדה בית ספר. הגימנסיה העברית הייתה המוסד היהודי הראשון שקלט תלמידים ערבים. בתקופתי קלט המוסד החינוכי שני תלמידים ערבים למרות המחאות והביקורת - ראשית הביטוי לאינטגרציה בירושלים.
בביתנו היה מקלט הרדיו היחיד בשכונה, ולכן הוא הפך מוקד עלייה לרגל בליל כ"ט בנובמבר. רבים מתושבי השכונה הצטופפו בביתנו כדי להאזין לשידור הישיר מעצרת האו"ם, שבה הוחלט על סיום המנדט הבריטי וחלוקת הארץ לשתי מדינות. לא הבנתי על מה התכונה, נרדמתי בבגדיי, והתעוררתי לקולות שמחה ובכי.
יצאנו באישון לילה בהתרוממות רוח גדולה מביתנו. הרחובות מלאו אנשים ונשים וכולם צעדו לבית הסוכנות ורחבת המוסדות הלאומיים. כולם רצו להרגיש את משמעות הרגע ואת החוויה הלאומית הכבירה כקולקטיב, יחד. השמחה הייתה אמיתית. כל בן הארץ הרגיש אז חובה לרקוד ברחובות ולשמוח. אני חש עד עצם היום את עוצמת הרגשות שליוו אותנו באותו לילה, שמחה אדירה מהולה בחרדה מפני הבאות.
למחרת פרצה מלחמת העצמאות והחלו ליפול הקורבנות הראשונים. אחי היה לוחם במלחה כשהוא בן 14 בלבד. התפקיד שלי כילד בן 9 היה מפקד טנק של מים כמובן. שאבנו מים מהבארות ברוממה וחילקנו בשכונה במשורה, שלוש פעמים בשבוע.
משכנתה של הכנסת עד שנת 1966. הייתי בא לבקר במקום כילד בן 11, במזנון הייתה יושבת פולה בן גוריון, מזיזה את הווילון ובודקת מה עושה בעלה, ונותנת הוראה מתי להאכילו.
שני אירועים טראומטיים חרוטים בראשי: האחד, התקפת הרימונים באולם המליאה הישן, שבה נפצעו דוד בן-גוריון והשר משה חיים שפירא; והאחר, ההפגנה הגדולה נגד השילומים בהנהגת מנחם בגין, שבה המון משולהב הסתער על הכנסת ויידה בה אבנים. אני לא זרקתי אבנים, אף שהייתי במחנה שהתנגד לשילומים ולפיוס עם גרמניה. חשבתי שאסור להרים יד על הכנסת. אני חושב כך מאז ועד היום. הכנסת מחוייבת להכריע גם הכרעות קשות. אנחנו עדיין בראשית צמיחת גאולתנו והכנסת היא סמל הדמוקרטיה. עלינו לשמור עליה מכל משמר.
כילדים היינו אוספים חתימות של מנהיגים ואנשי ציבור. בכנסת הראשונה נמנע מאיתנו לקבל את חתימתו של בן-גוריון בגלל הסדר שהנהיג משמר הכנסת, ולכן ניצלנו את העובדה שמשרדו של בן גוריון שכן ליד הגימנסיה. שם היה פשוט הרבה יותר. אני זוכר את הסחר-מכר בין החתימות בין הילדים. חתימה אחת של בן-גוריון הייתה שווה שש חתימות של בגין, וזה לא היה לגנותו של מנחם בגין - הוא פשוט היה חביב יותר ונגיש יותר כאיש אופוזיציה.
מקימי נחלת שבעה היו החלוצים הראשונים: שבע משפחות בראשות משה יואל סלומון וסב אמי, ר' יוסף ריבלין, שכינויו היה ר' יושע שטעטל מאכער ("בונה שכונות"). זאת הייתה השכונה הראשונה שקמה על ציר יפו־ירושלים, ובעצם קיומה שימשה דחיפה וקריאה להקמת שכונות נוספות על הציר המרכזי, כמו שכונת אב"ן־ישראל.
בעיניי, זכויות אבותיי פורצי חומות ירושלים, בני הדור הרביעי לעליית תלמידי הגר"א, גדולות מאלו של אבותיי בני הדור הראשון, שעלו ארצה בתלאות רבות בשליחות הגר"א. אמנם העלייה ארצה ביטאה את ההבנה שאיננו יכולים לשרוד כעם וכפרטים אלא במדינה משלנו, אך גדולה ממנה פריצת החומות של אבותיי, שעברו להתגורר בשכונה הראשונה בירושלים שמחוץ לחומות ובה בנו את ביתם.
ימק"א היה מבצרה של בית"ר ירושלים. הרחבה הייתה מכונה "מגרש כדורגל". בית"ר ירושלים הייתה אז משפחה עם ערכים וללא ניצחונות. ספינת דגל בית"רית מול הפועל ירושלים, שמול כל הפסד שלנו היו מגחכים: "עדיף להפסיד לליגיון ולא לבית"ר".
הפועל ירושלים הייתה דומיננטית יותר, ואני כילד בן תשע שהיה הולך מביתו אל ימק"א זוכר היטב את נחת רגלה. אך בית"ר התקדמה עקב בצד אגודל עד שהעפילה לליגה הלאומית, בתקופה שאחי המנוח לייזי ואנוכי שימשנו מנהלי הקבוצה. היו שאמרו אז: "זה לא שבית"ר ירושלים טובה יותר כשהיא משחקת בימק"א, אלא שיריבותיה כושלות כאשר הן משחקות בירושלים". אבל אנחנו הוכחנו שמדובר בהתרסה ותו לא. כשבית"ר זכתה באליפות הראשונה היה זה בבלומפילד, ולא בימק"א, מבצרה הירושלמי.
סיפורה של החורבה הוא זעיר אנפין של כל קורות האומה הישראלית: מחורבה לתפארה, ושוב לחורבה, ושוב לתפארה, ובשלישית וברביעית, על פני כל ההיסטוריה. זקני ר' יושע ריבלין חנך את החורבה בפעם השנייה בשנת תרכ"ה (1864), ואני זכיתי להשתתף בחנוכתה בפעם השלישית. בעומדו בשערי החורבה הבנויה אמר זקני: "העומד על אחד ההרים סביב ירושלים יראה כיפת בית הכנסת בין כיפות כל בית גדול, כירח בין הכוכבים. קירותיה פניה וחוצה מלאים הוד והדר, מחרשת אבני גזית מעשה ידי אמנים נפלאים.
ובדבריי, זכור אזכור את המקום הזה, לפני תשע שנים: היה זה מעון שאייה...
כילד בשנותיו האחרונות של המנדט הבריטי בארץ ישראל, הייתי צועד יד ביד עם אבי בכל מוצאי יום כיפור אל הכותל המערבי, נחושים להפר את מצוות הנציב העליון שהגביל את תפילתנו במקום הקדוש. היינו חולפים במהירות בין בתי האבן שמילאו את הרחבה של היום, בנתיב המוביל אל המתחם הצר שנשק לאבנים, לשמוע קול שופר ולהתחנן "לשנה הבאה בירושלים". במוצאי יום כיפור, תמיד,הציפייה הדרוכה: האם תישמע התקיעה למרות צו הנציב הבריטי או לא? והנה באה התקיעה האמיצה, ואחריה ההתלחשויות: מי תקע, מי נעצר? היינו ירושלמים, והאמנו שירושלים ללא הכותל אינה ירושלים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם