"אני נוצרי גאה, מלמד אסלאם ואוהב יהדות"
ד"ר סאליבה סרסר, כמעט־פליט פלסטיני, עומד בראש תוכנית לימודי התרבות היהודית באוניברסיטה בארה"ב. ומחכה לרגע ששני העמים יחיו בה זה לצד זה, ללא איבה וללא גבולות
• לכל מה שמעניין, כנסו לדף הפייסבוק של nrg
"ראו", אמר האב, "אנחנו לא יודעים מה יהיה. במלחמה הזו עלול פגז אחד לגמור את כולנו. החלטנו שהגיע הזמן שתדעו מעט על תולדות משפחתכם. אנחנו לא ירדנים. אני נולדתי ברוסיה, ואמכם היא יוונייה. גרנו בירושלים עוד לפני שחולקה בין ישראל לבין ירדן. כך קרה שב־1948 סבא שלכם, אבי אמכם, נותר בצד הישראלי, ואנחנו נשארנו בצד המזרחי".
"עד אז חיינו בצללים של שטח ההפקר בין ישראל וירדן", נזכר סאליבה סרסר, שבזמן מלחמת ששת הימים היה ילד בן 11. "גדר תיל יצרה הפרדה מלאכותית בין א־טור הערבית ואבו־טור הישראלית. סבא התגורר בקטמון, סמוך למושבה היוונית, מרחק הליכה קצר ביותר מביתנו - אך בכל זאת כל כך רחוק. פעם בשנה הוא היה עובר את שער מנדלבאום ומגיע אלינו לביקור. נהגנו לשאול אותו איך שם, בצד השני. ראינו את הילדים היהודים משחקים ממש ליד גדר התיל שסימנה את הגבול, והסתקרנו לדעת איך הם חיים".
עם התגברות קולות הנפץ החליטו ההורים לנטוש את הבית ולהימלט. "ברחנו בסולם מהחלון והתחלנו לרוץ לוואדי. הבחנו שמכל הבתים בשכונה אנשים נמלטים יחד איתנו. רצנו מהר וההורים נשארו מאחור. בהמשך גילינו שחיילי צה"ל, שהיו קרובים ממה שחשבנו, עצרו את הקבוצה שהורינו היו בה. במשך שבעה ימים לא ידענו אם הם חיים או מתים".
סאליבה ואחיו הגיעו לשכונת אל־עזריה. כעבור שבוע החליט אחד מקרוביהם לחזור לעיר ולחפש את בני המשפחה שנותרו מאחור. לבסוף מצא את ההורים שברחו לבית־צחור, בואכה בית־לחם. "חזרנו לירושלים וכך המשפחה התאחדה מחדש", מספר סרסר. "הדבר הראשון שעשינו אחרי שהחומה נפלה וגדר התיל הוסרה, היה ללכת ולראות את סבא שלנו בקטמון. כולנו מיהרנו לחצות את שטח ההפקר לכיוון מערב העיר, ואז גיליתי עובדה שהממה אותי: האויב שעליו סיפרו לנו סיפורי אימה, מורכב מאנשים בשר ודם, ממש כמונו. הוא היה קיים רק בראשנו ובלבנו. מאז הוא נעלם מזמן מלבי וממחשבתי".
47 שנים אחרי המלחמה ההיא, ד"ר סאליבה סרסר הוא מומחה למדעי המדינה וראש היוזמה להבנה בינלאומית באוניברסיטת מונמאות‘ שבניו־ג‘רזי. באופן בלתי רשמי הוא מכהן כ"שר החוץ" של האוניברסיטה: ממונה על תוכניות חילופי סטודנטים, על חתימת הסכמים בין־אוניברסיטאיים עם מוסדות בעולם ועל ארגון קבוצות לדיאלוג בינלאומי.
הקורסים שהוא מלמד עוסקים במזרח התיכון, אסלאם ויחסים בינלאומיים. אך מה שהופך את סרסר ליוצא דופן היא כהונתו בתפקיד ראש תוכנית לימודי התרבות היהודית באוניברסיטה (JCSP). ספק אם יש בעולם עוד ערבי־פלסטיני שמלמד יהדות ותרבות יהודית, שלא לצורכי "דע את האויב". הפעילות במסגרת התוכנית כוללת הרצאות, שיחות ופאנלים, הקרנת סרטים העוסקים בנושאים יהודיים, ערבי שירה וערבים מוזיקליים, הופעות תיאטרון ומחול, טיולים וסיורים. סרסר אף הפיק בעצמו שמונה סרטים קצרים, בהם אחד על עבודתו של האמן היהודי־אמריקני יעקב לנדאו.
הוא מבין את הפליאה שמעורר תפקידו. "זה נראה מוזר, ובאמת כאשר הוצע לי לנהל את לימודי היהדות אמרתי שמוטב למנות יהודי, שכן התרבות היהודית לא מוכרת לי כל כך. אך נשיא האוניברסיטה התעקש. תוך כדי תנועה, תערוכות, דיונים ופאנלים למדתי להכיר את היופי של התרבות היהודית על כל גווניה. למדתי על ההבדלים בין הזרמים והאסכולות השונות - האורתודוכסים, הרפורמים והקונסרבטיבים - והכרתי את הרב־ממדיות של היהדות.
"במיוחד התלהבתי מספרו של מי שהיה הרב הראשי לבריטניה, הלורד ד"ר יונתן זקס. הספר שלו נקרא ‘הכבוד לשוני: כיצד ניתן להימנע מהתנגשויות בין תרבויות‘, וזו בדיוק השקפת עולמי - ההבדלים צריכים להיות מוארים לא כנקודות מחלוקת, אלא כבסיס להבנות".
"כדאי לך לפגוש את ד"ר סרסר מאוניברסיטת מונמאות‘", המליץ לי קונסול ישראל בניו־יורק, עידו אהרוני. "תמצא אדם מעניין, שאוהד את ישראל וחפץ בקיומה בשלום ובביטחון". ואכן, הלכתי בעקבות עצתו ופגשתי איש נעים הליכות שדוגל בפשרה מדינית ובשלום.
על פתיחותו תעיד העובדה שהוא הזמין אותי להרצות באוניברסיטה בלי לבדוק מה יהיה תוכן הדברים, וזאת חרף הכותרת הטעונה של ההרצאה - "כיצד נראה האביב הערבי מבעד החלון של ישראל". סרסר ישב בקהל כאחד המאזינים, ואף שאני משוכנע שחלק מהדברים ששמע לא תאמו את השקפת עולמו, הוא נמנע מלהתערב או להביע דעה.
נראה כי הגישה הפתוחה והסובלנית אופפת גם את המתחנכים אצלו. איש לא מחה, צעק או הפריע. כשסיימתי את דבריי ניגשה אליי סטודנטית עטוית חיג‘אב, סיפרה כי היא מעיראק, והודתה על ההרצאה שגילתה לה "עובדות חדשות ומבט אחר על המתרחש במזרח התיכון".
אחרי ההרצאה נפגשתי עם ד"ר סרסר לשיחה ארוכה על העבר, ההווה והעתיד של אזורנו. המילה "כיבוש" לא נשמעה מפיו ולו פעם אחת, ולא במקרה: לשיטתו, שימוש במושגים טעונים אינו מועיל לכלום. בכל פעם שניסיתי לגרור אותו לשם, להזכיר לו התבטאויות קצה של גורם פלסטיני זה או אחר, הוא התנער ממנו וגרר אותי חזרה לדרך האמצע. וכששאלתי אותו אם כפלסטיני הוא לא התייאש מהאפשרות שייכון שלום באזורנו, גיליתי שאני משוחח עם אדם שלידו שמעון פרס הוא פסימיסט נצחי.
סאליבה נולד על הר הצופים, בבית החולים אוגוסטה ויקטוריה. הוא התחנך בקולג‘ הנוצרי ‘דה פרר‘ (‘האחים‘) בעיר העתיקה. "ראיתי את חיילי האויב מהעבר השני כה מקרוב, עד שיכולנו לראות את הלבן שבעיניים שלהם", הוא נזכר. "במלחמת ששת הימים חשתי את הרעש ואת הדף ההתפוצצויות, חוויתי את תחושת היעדר בית ואובדן שכנים וחברים במלחמה".
אך בתוך חודשים ספורים התרגלו בני משפחת סרסר למצב החדש שנוצר, ואף גילו את יתרונותיו. "לא הרגשנו כלל שאנו חיים תחת כיבוש. בשבילנו זו הייתה הזדמנות להכיר את התרבות הישראלית והיהודית. אחרי הלימודים הייתי ממתין בשער יפו לתיירים שבאו בהמוניהם לעיר העתיקה שנפתחה מחדש, ומציע את עצמי כמדריך. אהבתי מאוד את העבודה הזו. היא סייעה לי לשפר את האנגלית שבפי ויכולתי להתגאות בעירי, ירושלים. זו הייתה תקופה מהיפות בחיי".
סאליבה ומשפחתו חגגו את היעדר הגבולות. אחרי שנים של חיים מאחורי גדרות, הם ניצלו כל הזדמנות לטייל במרחבי הארץ שנפתחה בפניהם. "נסענו לגליל, לנגב ולתל־אביב. לימים הגיעו אלינו לשכונה שכנים חדשים: האמן ישראל הדני, אשתו בריג‘יט וילדיו נועם ויונתן. התיידדנו מאוד ואנו חברים טובים עד היום.
"בזכות הדני למדתי רבות על עולם האמנות היהודית, ידע שסייע לי גם כאן, בעבודתי במונמאות‘. לפני שנה הענקנו לו תואר ד"ר כבוד מטעם האוניברסיטה בזכות יצירתו. בחודש שעבר, כשאחותי נפטרה, הוא ומשפחתו באו להלוויה. הם הגיעו גם לחתונת בת־דודתי בשבוע שעבר בירושלים".
לניו־ג‘רזי הגיע סרסר בגיל 18 במסגרת חילופי סטודנטים. הוא למד במכללת ברוקדייל, ואת התואר הראשון סיים בהצטיינות מרובה באוניברסיטת מונמאות‘. מאז כמעט לא נפרדו דרכיהם, אף שאת הדוקטורט הוא עשה באוניברסיטת רדגרס. נושא העבודה שלו היה, איך לא, המזרח התיכון. במשך השנים שימש במונמאות‘ בתפקידים בכירים והיום הוא מכהן כסגן נשיא האוניברסיטה. עד כה הוא חתום על שני ספרים מחקריים: ‘אידיאולוגיה, ערכים וטכנולוגיה בחיים הפוליטיים‘ ו‘פוליטיקה עולמית‘.
חלק גדול מפעילותו של ד"ר סרסר מוקדש לדיאלוג בין ערבים ויהודים וקידום שלום בין העמים. במהלך השנים הוא זכה לפרס ההומניטריות מטעם ‘הוועידה הלאומית לקהילה ולצדק‘ (ארגון שהוקם על ידי ה‘ניו־יורק טיימס‘ במטרה לקדם הבנה בין־דתית), פרס נשיא אוניברסיטת מונמאות‘ למצוינות ופרס על "חזון עולמי".
בכתבה המקיפה שפרסם ה‘ניו־יורק טיימס‘ על אודותיו, הוגדר סרסר כמי שמשימתו היא "מציאת הסיבה מדוע אנשים נלחמים זה בזה, והפיכת הסכסוך במזרח התיכון לדיאלוג ולשלום". אשתו של סרסר, היאם זקאריה, גם היא פלסטינית מירושלים. לזוג שתי בנות, נור והאניה. "אני נוצרי גאה, אני מלמד אסלאם ואני אוהב יהדות", מכריז ד"ר סרסר, שמתעקש שאקרא לו פשוט סאליבה. "אני גאה להיות פלסטיני, גאה להיות ישראלי, גאה להיות אמריקני, אבל יותר מכול אני גאה להיות בן אנוש".
תוכנית לימודי היהדות שהוא מפעיל מאז 2004 נחשבת יוקרתית וערכית ומעוררת עניין רב בקרב הקהילה היהודית בניו־ג‘רזי. מונמאות‘, יצוין, ממוקמת במרחק קצר מהעיירה לייקווד, שתושביה ברובם יהודים חרדים. ד"ר סרסר מרבה להיפגש עם רבנים, מתארח דרך קבע בבתי כנסת, ומקיים שיתוף פעולה הדוק עם פדרציית הקהילות היהודיות באזור, עם המרכזים הקהילתיים ועם ‘המרכז החינוכי לשואה, רצח עם וזכויות אדם‘ שבקולג‘ הקהילתי של ברוקדייל.
התוכנית שבנה באוניברסיטה שלו, הוא אומר, "מיועדת לכולם, לא רק ליהודים", ויכולה לשמש גשר בין דתות וקהילות. מבחינתו, יהדות אינה רק דת אלא מכלול שלם, שבו גם ספרות, מוזיקה, אמנות, שפה ועוד. הדת היא המצפן, אך התרבות היהודית עומדת לשיטתו בפני עצמה.
למונמאות‘ יש תוכניות רבות הקשורות למגוון התרבויות בעולם, כשמדי שנה ניתן דגש לתרבות אחרת - פעם זו ההיספאנית, פעם המוסלמית וכן הלאה. התוכנית לתרבות יהודית היא היחידה שאינה מתחלפת, והיא מעוגנת באוניברסיטה כמסגרת קבועה כבר עשר שנים.
באופן טבעי, רוב המשתתפים בלימודים ובתוכניות שמציע המרכז הם יהודים, חלקם סטודנטים בקמפוס וחלקם מקרב הקהילות היהודיות שבסביבה. "בעיקר בני הקהילות הספרדיות", מחייך סרסר, "אולי מפני שבתכנים רבים הם מוצאים את הקשרים בין היהדות לבין התרבות שאותה ינקו בארצות מוצאם. אני משתדל ליצור תמיד את המודל ההשוואתי בין יהדות לאסלאם או לנצרות ולהראות את הקשר שבין התרבויות".
אמנם אין הרבה ערבים המשתתפים בפעילות, אך אלה שכן באים מגלים התעניינות מרובה. לדברי סרסר, פעמים רבות ניתן לראות בין הלומדים, זה לצד זה, סטודנטיות בחיג‘אב ויהודים חובשי כיפה.
הדת היהודית מקדשת גם את ארץ ישראל. האם לתפיסתך ניתן להתפשר על אמונות דתיות?
"חביב אדם שנברא בצלם", הוא משיב בציטוט בעברית. "אלוהים אוהב את כולם, והוא מבין שיש כאן שתי קהילות, ששתיהן מקדשות את הארץ ושתיהן שואפות לחיים טובים יותר. הקיצונים, אלה שפוסלים את חיי האחר, ייווכחו לדעת שאלוהים לא איתם. אלוהים הוא בעל חמלה, רב סליחות, ומחבק אותנו כולנו יחד".
בעתיד מתכוון ד"ר סרסר לחנוך תוכנית לתרבות מזרח־תיכונית, שבה יינתן ביטוי למכלול התרבויות שבמרחב: היהודית, הערבית, האיראנית, התורכית ועוד. האינטגרציה הבין־דתית הולמת, לדעתו, את העולם שבו אנו חיים כיום.
"מה שאנו עושים כאן זה ‘תיקון עולם‘", הוא מכריז, כששתי המילים האחרונות שוב נאמרות בעברית. גם להרצאות הפוליטיות, אלה העוסקות בסכסוך המזרח־תיכוני, מגיעים מאזינים ערבים, ולעתים הרוחות מתלהטות. הקונסול עידו אהרוני מספר כי באחד הימים התארח בקמפוס כמרצה, וכשראה את הרכב הקהל העדיף לא להיכנס לסוגיות הפוליטיות שעל הפרק, והתמקד בהצגת תרומתה של ישראל לטכנולוגיה ולאנושות.
היכרותו האישית של סרסר עם המזרח התיכון משפיעה על פן נוסף באישיותו: כתיבת שירה. עד כה פרסם שני ספרים, ואחד נוסף בדרך. ספרו הראשון, ‘רוחות צולבות‘, מביע את רשמיו של נער החי תחת שלטון ירדני וישראלי, ומתבגר בארץ "שנעה בין מלחמה ושלום", כהגדרתו. בספר השני, ‘שבעה שערים לירושלים‘, יש 49 שירים שבהם סרסר מתאר את געגועיו לעיר מולדתו ואת תשוקתו לשלום שישכון בה.
לא, הוא אינו רוצה לראות את היהודים עוזבים את ירושלים ומשאירים אותה לערבים; הוא רק מייחל ששני העמים יחיו בה זה לצד זה, ללא איבה וללא אלימות.
את רעיונותיו מנסה ד"ר סרסר לקדם בכל פורום אפשרי. כחבר ב‘כוח המשימה האמריקני לפלשתין‘, העוסק בפעולות הסברה וחינוך לקידום רעיון שתי המדינות, הוא עמד ב־2006 בראש משלחת שנפגשה עם עבדאללה מלך ירדן, ראש הרש"פ אבו־מאזן ושרת החוץ דאז ציפי לבני. תקופה מסוימת הוא שימש יועצה של מזכירת המדינה האמריקנית לשעבר קונדוליסה רייס. ממשלת קטאר מינתה אותו לחבר המשלחת שלה באו"ם, והעמידה אותו בראש הוועידה הבינלאומית לשיח בין־דתי שהתקיימה בדוחא.
"הדור הצעיר, כמו הדור שלפניו, גדֵל ויורש אווירה של עימות ותוקפנות, שגוזלת ממנו את התמימות ומציבה אותו במלכודת מעגלית אינסופית של טענות וטענות־שכנגד", אומר סרסר. "הפגנות עקובות מדם, מלחמות ומעשי טרור מכתימים את הנופים ההיסטוריים הקדושים, ומי שמשלם את המחיר הם אנשים חפים מפשע הנקלעים אל האש. ארה"ב והקהילה הבינלאומית חייבות להכפיל את מאמציהן להביא את הצדדים לשולחן המשא ומתן".
כל כך הרבה מנהיגים, נשיאים וראשי ממשלה ניסו להשכין שלום ולפתור את הסכסוך. מדוע, לדעתך, כולם נכשלו?
ד"ר סרסר נאנח. "אין לכך תשובה אחת. אולי משום שלא ניסו מספיק. מה שעיכב אותם היא ההיסטוריה שלהם, הכאב, האלימות וחוסר האמון. אולי לא היה להם אומץ לב לנוע קדימה ולשים קץ לסכסוך האיום. זו שגיאה נוראה. שתי הישויות הללו יהיו שכנות לעולם ועד, בין אם זה מוצא חן בעיניהן ובין אם לאו. ככל שיקדימו להגיע לשלום, כן ייטב".
במשך שנים מדברים על שתי מדינות לשני עמים, וזה לא הולך. אולי הגיע הזמן לחשוב על משהו אחר, יצירתי יותר?
"במדינות חסרות גבולות אין זה כלל משנה אם יש שתי מדינות, שלוש או ארבע. לגבולות יש אפקט מדכא, אף שאומרים שהם מגבירים את הביטחון. כמו פחד, הם מרחיקים בני אדם זה מזה, וגם מעברם. אבל במצב הפוליטי, הגיאוגרפי וההיסטורי הנוכחי, אני כן נוטה לתמוך בפתרון שתי המדינות, כיוון שהוא יספק צדק לשני העמים ויאפשר להם להשיג את הדברים שאליהם חתרו מאז 48‘: ביטחון, חופש ושלום.
"גם לפלסטינים יש זכות לעצמאות ולהגדרה עצמית, ובעיקר לכבוד. בעיניי נראה כי פתרון זה הוא היחיד שיכול להתקיים ולהחזיק מעמד. אני יודע שהאתגר עצום. בשני הצדדים יש קיצונים, אבל הרוב, בשני הצדדים, הוא מתון והוא מעוניין בפתרון, וצריכים לתת לו קול ולאפשר לו להגשים את מאווייו. זו הסיבה לכך שאני מדגיש את התקווה יותר מכול. בלי תקווה אין חלום ואין שלום".
אתה רואה בממשלת האחדות של פת"ח וחמאס צעד שמקדם את השלום?
"מנהיגות נבחנת ביכולת להיפגש ולדון בעניינים שבמחלוקת. אני מאמין בכך שאנשים ייפגשו וידברו. לא יהיה זה נכון לישראלים וגם לפלסטינים להכתיב לצד השני כיצד להתנהל, עם מי להיפגש ועם מי לחתום הסכמים. אם שתי הקהילות אינן מטיפות לאלימות, לקיצוניות ולחיסול הצד שכנגד, לי נוח מאוד עם זה".
אבל זה בדיוק מה שחמאס עושה. דרכו היא דרך האלימות והטרור, והוא בהחלט מעוניין לחסל את "הישות הציונית", לא כן?
"זו בדיוק הסיבה שבגללה הפלסטינים צריכים ‘להתיישר‘ מבית ולדרוש מחמאס לבצע רפורמות ולשנות את דרכו, או לשתוק. השלום אינו צריך להיות בן ערובה בידיהם של הקיצונים. שני הצדדים צריכים להתרכז באינטרסים שלהם, בעמדות. למשל למצוא פתרון שישביע את רצון כולם בירושלים, לפתור את בעיית הפליטים, ולקבוע את הגבולות העתידיים של מדינת פלסטין".
וגם להכיר במדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי?
"ישראל כבר מוכרת כבית הלאומי של העם היהודי. בין אם זה מוצא חן בעיני הפלסטינים ובין אם לאו, זו המציאות. אבל זה לא אומר שאפשר לשלול את הזכויות של אזרחי ישראל שאינם יהודים. להפך, צריך לכבד ביתר שאת את זכויותיהם".
"...קומקום מלא מים על הכירה הסעודה האחרונה, עם יהודה איש קריות מעוות, על הקיר ריבה בצנצנת, כף כסף תקועה בה... זיתים, שחורים מעורבים בירוקים ביסקוויט חמאה זעיר על צלחת שטוחה עם פרחים אדומים שמיכה, עם צלבים רקומים על ידית הספה משמאל לשולחן האוכל טייפ קסטות שדלתו פתוחה ריבועי גבינת עזים לבנה ספלי תה, אחד לכל מקום ישיבה, עשויים מחרסינה.... עותקים מצולמים של ברכת המזון באנגלית וצרפתית על הכיסא נר צהוב, כבוי, לפני איקונין חצי שרוף זית וזעתר בצלחות קטנות לבנותחדר אוכל ממתין לשובה של משפחה בית מצפה להפוך שוב למעון".
(‘ציפייה לשיבה‘, מתוך הספר ‘שבעה שערים לירושלים‘, בתרגום חופשי מאנגלית)
אתה מחכה לשוב לבית בא־טור? אני שואל את ד"ר סרסר. "זה לא העניין, אני יכול לחזור ברגע שאני רוצה", הוא עונה. "הנה, מחר אני נוסע לירושלים ואולי אבקר בבית המשפחה. גם מונמאות‘ היא הבית שלי, אבל זה הבית השני, רחוק מהבית הראשון. אני מנסה לשכפל כאן את ירושלים, שנמצאת בלבי תמיד ותהיה שם לעולם.
"ראה, העיר העתיקה מוקפת בשלושה בתי קברות. אנשים בכל העולם מתפללים להיקבר בירושלים, אולי אינם רוצים לנסוע רחוק מדי כשתגיע תחיית המתים. זה אומר שירושלים אמורה לכבד את כל הקהילות, להפוך למרכז השלום, ללב השלום. בירושלים צריך לחבק את המין האנושי, לאהוב את הזולת ללא קשר לרקעו ומוצאו האתני, שפתו או דתו. זה מה שאני מנסה לשכנע כאן בפעילותי בארה"ב. אבל בהיבט הרחב יותר, אם אתה שואל אותי על בעיית הפליטים, אז כן. זכות השיבה היא עקרונית, השאלה היא רק כיצד ניתן לממשה".
בישראל קשה למצוא, גם בחוגי השמאל, מי שיתמוך בשיבת הפליטים הפלסטינים לבתיהם. ללא ויתור על תביעה זו, לא נגיע לפתרון.
"לא, אסור לוותר. הפתרון טמון בחוק הבינלאומי: הוא אומר שפליטים צריכים לחזור למקומם, אבל גם אומר שאם אינם רוצים בכך או שהדבר אינו אפשרי מבחינה מעשית, יש לפצותם. מבחינתי, אם נכבד את החוק הבינלאומי – זה יהיה הפתרון".
אם כך, אולי הפתרון צריך גם לכלול פיצויים ליהודים שנמלטו או גורשו ממדינות ערב.
"בהחלט! מספר דומה של יהודים עזב את מדינות ערב מסיבות שונות, וצריך לפצות גם אותם. זה מרכיב בסיסי בכל הסדר".
אם אתה מאמין בהדדיות, מה לגבי זכויותיהם של יהודים החיים ביהודה ושומרון?
"לדעתי המדינה הפלסטינית צריכה להזמין יהודים לחיות בשטחה, לקבל כל מי שיהיה מעוניין לחיות בה, ולאפשר לו לחיות בכבוד ובדו־קיום עם הנוצרים והמוסלמים".
זה לא בדיוק מה שאבו־מאזן אומר. הוא דווקא מכריז שאף יהודי לא יחיה בשטח המדינה הפלסטינית.
"יש כל מיני עמדות פתיחה במשא ומתן, שבדרך הטבע נוטות לקיצוניות. עם התקדמות התהליך נעים לכיוון האמצע. גם הישראלים ממקסמים את דרישותיהם, אבל מה שיפתור את הסוגיה בסוף אינן הדרישות המקסימליות אלא המפגש באמצע, ושם יהיה המקום למדינת ישראל בטוחה בגבולותיה וכך גם מדינת פלסטין".
מה שהמזרח התיכון זקוק לו היום, לדעת סרסר, זה פחות גנרלים וחיילים, ויותר פסיכולוגים, פסיכיאטרים ועובדים סוציאליים. "כשאנשים ישתפו פעולה בחינוך, בבריאות, בתוכניות חברתיות, בקידום קהילות משותפות ובבניית שכונות, אפשר יהיה ליצור מחר טוב יותר. הבעיה היא שאנשים מתמקדים בצד הלא־נכון של התמונה - ברעש, ברע, בשלילי ובמפריד. אנחנו צריכים מנהיגים שיידעו להסתכל קדימה, לטוב שבשתי החברות, וינהלו משא ומתן בניקיון כפיים ובאמונה".
האביב הערבי הכזיב, אני אומר לו. דמוקרטיות מפליגות לא התפתחו שם. בכל מקום שבו נפל עריץ אחד, נכנסו קבוצות ג‘יהאדיסטיות קיצוניות. התוהו ובוהו שורר בכל רחבי המזרח התיכון, ואפילו מצרים אינה מדינה יציבה עוד. אתה יכול להבין, אני שואל אותו, מדוע אנו הישראלים מהססים לסגת משטחים שעלולה להישקף מהם סכנה קיומית לביטחוננו, לכלכלתנו ולחיינו?
סרסר לא מוותר. "משמעות הדבר היא מסירת השלום כבן ערובה בידי העמדות הקיצוניות. נכון, לא נוכל לפתור את כל הבעיות בבת אחת, אבל צריכים להתחיל, להביא את הצדדים לכך שיניחו בצד את האידיאולוגיה ויתחילו להתמקד באינטרסים המשותפים". איש שיחנו אינו חוסך ביקורת מהממשל האמריקני הנוכחי - שלדעתו מקובע על נושא אחד או שניים, אינו מהווה מקור השראה, וחסרה לו ראייה רחבה וגם אנרגיה טובה.
"צריך לנטרל את מה שאני קורא ‘הרעש‘, לחשוב על כל הנושאים החשובים, ולהפעיל את מלוא ההשפעה שיש לאמריקה על שני הצדדים. לומר להם: אנחנו כאן כדי לתמוך בכם, אבל זה לא יכול לחכות ליום הדין. אני, כתושב אמריקני עם רקע ירושלמי, לא מעוניין לחכות עוד מאה שנה. אני רוצה שלום".
משפחת סרסר חוותה לא אחת את ההשפלה הכרוכה בהשתייכות למיעוט נוצרי בתוך אוכלוסייה מוסלמית, אבל סאליבה מנסה לשכוח את הרגעים הבלתי נעימים, ומעדיף לדבר על קהילה נוצרית גאה ותוססת. נכון, הוא אומר,
בינתיים מה שרואים באזור זה שאפילו הפלגים המוסלמים רוצחים זה את זה, אז איך ניתן לצפות שיחיו בשלום עם בני דתות אחרות?
"בכל קהילה יש מאמינים נפלאים שרוצים לחיות ולתת לאחרים לחיות, אבל תמיד יש גורמים קיצוניים שרוצים לעשות את ההפך. זה לא צריך להרתיע אותנו מלהגן על מה שנכון ועל מה שמתאים לעתיד טוב יותר.
"אני הקדשתי את חיי ללימודים, למחקר, לנאומים ולפעילות במטרה לקיים דיאלוגים ומסעות שלום, לבנות שלום ולעשות שלום. זו מטרת חיי. פגשתי מנהיגים שנראו מבטיחים, אך כשבאה הזדמנות לידם הם נרתעו. כשיגיע יומי, אקח עמי מעט מאוד לחיים האחרים: שמי הטוב, העבודה שעשיתי ושאיפתי להשיג חיים טובים יותר לאלה שבאים אחריי. המחויבות שלנו היא לדורות הבאים בארץ הקודש. אני מציע לכולם - לכו לגן הילדים, ראו את הילדים המשחקים וחשבו על העתיד שלהם".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם