19 ימים של תקווה התרסקו מול שלוש גופות
עשרות אלפי בני אדם ליוו את גיל-עד, איל ונפתלי בדרכם האחרונה, אחרי 19 ימים של תקווה קלושה אך איתנה, אמונה בלתי מוסברת ושלוש משפחות שצרבו את הלב וחזרו הלילה לבית שתמיד יהיה חסר. תם ולא נשלם
עוד באותו נושא
-ליברמן קורא לפעולה: "חומת מגן 2 בעזה"
-בשיחת החטוף למוקד 100: "הראש למטה"
-חוקרי מערות ומתנדבים: כך נמצאו גופות החטופים
זו הייתה הלוויה מגזרית, דתית-לאומית. חילונים לא נצפו בבית העלמין במודיעין, למעט כמה עובדים של הערוץ הראשון, שהיו עסוקים בלהילחם במבקרים שניסו לטפס על ניידות השידור כדי לתפוס זווית צפייה טובה יותר. היה חם והיו התעלפויות והיה בכי שלא ידעתי אם הוא מזיעה מלוחה שיורדת על העיניים או מכאב לב של תקווה שהכזיבה.
רצח הנערים - כך זה קרה:
אך זו הייתה לוויה מגזרית, בניגוד לכל ניסיונותיהם של המשפחות לקמפיין כלל ישראלי, בניגוד להצהרותיהם של הדוברים והמספידים שדיברו על ”אחדות“ אל מול פניהם של עשרות אלפי בנות אולפנות ובני ישיבות. הניסיון ליצירת תמונה ישראלית למאבק הזה, שנחל ב-19 ימים לא מעט כישלונות אך גם כמה ניצחונות, כשל ברגע השיא. אלו הן שלוש משפחות דתיות והמשפחה הדתית לאומית הייתה שם ברגע האחרון והקובע. אחרים נותרו בבית, אולי מול הטלוויזיה.
מנקודת החסימה של המשטרה ועד לבית העלמין יש דרך ארוכה וצעידה ממושכת בחום היום. במשך חצי שעה צעדו בדממה קצינים ושוטרים, חיילים ותלמידי ישיבות, בני משפחות ורבנים. לא מעט ח"כים ניסו לגנוב כמה נקודות זכות ולהיכנס עד למקום האירוע ברכבם הפרטי. לאחד מהם הובהר: "אפילו אלי ישי עצר כאן והמשיך ברגל", רגע לפני שגם הוא הצטרף לצעדת ההולכים השקטה. צעד גם הרב הראשי יצחק יוסף, עם הגלימה והלבוש המסורתי ומשמשיו. צעדו חברי כנסת וצעדו זקנים וקשישים וצעדו צעירות שעדיין לא הסכימו בליבן לקפל אל ארון הבגדים את חולצת "להשיב את הבנים".
האסיפה ברחבת הנואמים הייתה עמוסה עד אפס מקום. כדי להעביר את הזמן עד להגעת המשפחות וניידות זק"א עם גופות הנרצחים, ועד שאבשלום קור פתח את הטקס, שר הקהל שירי אמונה ונחמה. מבלי לשים לב דובבו השפתיים את מילות השירים
העומס והצפיפות חייבו להעביר את זרי הזיכרון מעל ראשי הקהל. נערים התנדבו לחלק בקבוקי מים. חובשים היו עסוקים בהתעלפויות, בזמן שבית המשפט התיר לפרסום את הקלטת שיחת החטוף למשטרה. לא ידענו, הרי קליטה סלולרית לא הייתה שם בשל העומס. הצעירים - והרוב המוחלט של משתתפי הלוויה הזו היו דתיים מתחת לגיל 30 - העדיפו לשיר עוד רגע ולהאמין. לנסות ולחוות את הרגע הארוך הזה שהתחיל לפני 19 ימים. רק בדרך הביתה, באוטובוסים שהמתינו מחוץ לבית העלמין, הם שמעו בחצי אוזן את קטע האודיו המצמרר.
אחד-אחד ועוד אחד הם הובאו אל מקום ההספדים. גיל-עד, נפתלי ואיל, על אלונקות קטנות הנושאות את מי שלא הספיקו לטעום ולו טעימה מהחיים. מי שנחטפו מבתיהם, מחייהם, ממשפחותיהם, מחבריהם, מהחברה שהסתמסה ברגעים האחרונים, מהחברותות בישיבה, מהמורים, מהבגרויות, מהתוכניות לחופש הגדול, מהגיטרה, מהכדורסל, מהמונדיאל. הרב יצחק יוסף עמד מולם וקרא ”צידוק הדין“ והקהל אמר ”אמן“ אבל לא האמין. אחריו עלו שלושת האבות, שעד כה עמדו בצילן של האמהות, שהתפללו קדיש מבלי לפרוץ בבכי. ואני תהיתי איך אפשר שלא.
מאחורי זכוכיות משוריינות ראיתי את הרב דב זינגר, ראש ישיבת ”מקור חיים“, ניגש למיקרופון כדי להספיד. זו הפעם הראשונה זה 19 ימים שבה ראיתי את הרב זינגר שבור. קולו סדוק. תהום פעורה בין הרב זינגר המאמין, המקווה, שפגשתי באירועים העמוסים שקדמו ללוויה הנוראה הזו, לבין מי שעומד מול גופות שני תלמידיו. לראשונה הוא דיבר עליהם בגעגוע. לראשונה הבין, וגם דיבר את זה במילים, שהם לא ישובו לספסל העומד מאחוריו בבית המדרש בכפר עציון.
הרב זינגר ביקש מהקהל דבר אחד - להאמין אחד בשני, להאמין באחדות, לומר בכל בוקר, כתקנת האר“י, שאנחנו מקבלים על עצמנו ”ואהבת לרעך כמוך“. ”תארו לכם שככה הייתה נפתחת ישיבת ממשלה“, זרק הרב זינגר. לו זה לא הייתה לוויה, היו האח“מים בשורות הראשונות פורצים בצחוק.
אבל הם לא צחקו, גם לא חייכו, אל מול המשפחות הנפלאות הללו, שהעבירו לנו שיעור קצר באמונה. הן ידעו מהרגע הראשון שהסיכוי לראות את בניהם בבית היה נמוך מאוד. הראיות הוצגו להם במישרין, שחור על גבי לבן. ההקלטה הושמעה להם. היו שפרצו בסלון ביתם בבכי אל מול הידיעה הברורה המשתקפת מהסאונד. אבל הן המשיכו, וחיזקו את הילדים והבנים והבנות והמשיכו להילחם באיזו אמונה עצומה ובוערת שלא יכולה לשום היגיון אנושי, שלא מקבלת שום עובדה או תחקיר. זה היה שיעור באמונה, יש שיגידו שיעור מסוכן.
בלוויה אתמול עמדו לידי אנשים עם צמידים כתומים וסרטים כתומים, זכר להתנתקות ההיא שנאמר עליה ”היה לא תהיה“ ושהבטיחו לצעירים אחרים, שהיום כבר צעירים פחות, שלא תבוא לעולם הזה. והיה שם שבר גדול, והיו שנפרדו אז מאלוהים שאנחנו לא מבינים ולא נבין אף פעם כי מי אנחנו ומה אנחנו, באנו מעפר ואליו גם נשוב, וממקום עמדי בין הרבבות לא יכולתי שלא לדאוג ולחשוש לחייהם ולאמונתם של הצעירים האמיתיים האלה, שסיפרו להם שיש תקווה ולקחו להם אותה בבת אחת.
תם ולא נשלם, אמרה הדרך חזרה הביתה. תם, כי תמה התעלומה אל מול שלוש האלונקות ושלוש החלקות ושלוש רגבי האדמה וזרי הזיכרון. תמה התקווה לחבק את הבנים שוב בבית. תמה תקוות החברים בבית. תמה התמימות של משתתפי הלוויה הזו.
לא נשלם, כי איש לא השלים עדיין עם הכאב וכי הלב מסרב להאמין וכי המשפחות הללו, שהיו במרכזה של דרמה עטורת רייטינג ומצלמות, חוזרות הביתה ופוגשות בו כיסא אחד מיותם וחדר אחד ריק וסוגרות אחריהן את הדלת, שמאחוריה מתחילים להתפזר הכתבים והצלמים, ובפנים בית שבור שלעולם לא ישוב.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם