חבריי שאינם עוד – הזיכרונות אינם מרפים
עם נפתלי הייתי שנה וחצי בחדר, מרחק של סיבוב ראש. את גיל-עד לעולם לא אשכח. שני חברים שלא אראה יותר אף פעם
אי אפשר לעכל את זה. שני חברים שרגע אחד טיילתם וצחקתם יחד, ורגע אחרי זה הם נעדרים למשך 18 ימים, ימים שבהם אתה נאחז בתקווה ומנסה להיות אופטימי, ואז הכול נגמר כל כך רע, קשה, שחור. אין המון מה להגיד בזמן כזה. זה זמן של כאב בלתי נגמר ושל עיכול בשורה שאתה לא מוכן ולא רוצה לעכל. אתה רוצה לצעוק, אבל לא יוצא לך קול מהפה. אתה מתפלל בבכי ומתקשה לדבר.
נפתלי פרנקל וגיל-עד שער
צילום: אי.פי.איי
הייתי עם נפתלי בחדר שנה וחצי. הזיכרונות לא מרפים ממני. חלילים שהיה אוהב לנגן עליהם. מקומות שבהם הלכנו, דיברנו, צחקנו. ספרים שהייתי משאיל לו, תה ששתינו ביחד, טיולים שבהם צעדנו ושרנו. אני כל הזמן מרגיש כאילו עוד רגע אני אשמע את הצחוק שלו מאחוריי. כאילו הוא יושב איתנו, אני רק צריך להזיז את הראש ואני אראה אותו. אני הולך ופתאום עולה לי משהו שאני רוצה להגיד לנפתלי, אבל כבר אין למי להגיד.
ההרגשה הזאת, של השכול, היא הרגשה שקשה להסביר. הרגשה של כאב, של חוסר השלמה, של אני לא רוצה שזה יקרה, והכול מורגש כמו סיוט ארוך שלא נגמר. אתה בעולם אחר, שרוי באבל ובצער, ומרגיש כאילו אי אפשר יותר לחזור אל העולם המציאותי, הרגיל, של החברים ושל הצחוקים.
בשמונה עשר הימים האחרונים עם ישראל התאחד כולו בתפילה ובזעקה למען שובם של חברינו. האחדות הזאת חייבת להישמר. רק האחדות יכולה להחזיק אותנו חיים למול אסונות שכאלה. אני קורא אליכם, עם ישראל, בכל לבי, לא לחזור אל המחלוקות והפירוד. לא להתאחד רק בעתות צרה. להיות מאוחדים, ורק אז תבוא הגאולה.
אייל, נפתלי, גיל־עד... אני אוהב אתכם. בכל לבי, בכל נפשי, בכל מאודי. תהא נשמתכם צרורה בצרור החיים.
הכותב הוא תלמיד בישיבת 'מקור חיים' וחברם של נפתלי פרנקל וגיל־עד שער הי"ד
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם