צוק איתן: חמאס פתח בכל הכוח; צה"ל פועל בהדרגה
חמאס פתח בכל הכוח - ירי למרחק חסר תקדים, מנהרות תופת לעומק ישראל ו"קומנדו ימי". צה"ל לעומתו פועל בהדרגה, מהקל אל הכבד, אך משמר את הפחד האישי בקרב מנהיגי הטרור. המטרה הפעם לא תהיה רק שקט, אלא למנוע מחמאס התחמשות עתידית
• לכל מה שמעניין, כנסו לדף הפייסבוק של nrg
בכל מקרה, מבצע 'צוק איתן' (או 'עשרה ברמדאן', לפי השם הפלסטיני ללחימה) התנהל השבוע ללא להט קרב מצד אף אחד מהצדדים. שני הצדדים ירו פחות או יותר את מה שמצופה מהם, אבל האסטרטגיות הפוכות: להבדיל מהפעולות המשמעותיות האחרונות ברצועת עזה – 'עופרת יצוקה' ב-2009, ו'עמוד ענן' ב-2012 – צה"ל לא התחיל הפעם במתקפה אווירית גדולה או בחיסול דרמטי, כמו ההתנקשות באחמד ג'עברי, ראש הזרוע הצבאית של חמאס, שהייתה אות הפתיחה ל'עמוד ענן'.
צפו בתקיפת צה"ל ברצועה:
במקום זאת, כאשר טפטוף הרקטות מעזה הפך לגשם, בשבוע שעבר, עוד העבירו דוברים בצה"ל מסרים ש"שקט ייענה בשקט". המסרים נתנו לישראל עוד נקודה או שתיים לטובת הלגיטימציה הבינלאומית לפעולה נרחבת. אבל מראש לא היה סיכוי שמישהו בעזה יעשה חשבון רציונלי וישיב על ההצעה ב"כן".
אחת הבעיות ב'עמוד ענן' הייתה שחיסול ג'עברי היה נקודת פתיחה כל כך גבוהה, עד שכבר מההתחלה, בכל יום שעבר היה לצה"ל יותר מה להפסיד מאשר להרוויח, מבחינת ההרתעה. לכן, בניגוד ל-2012, המגמה הפעם היא להרחיב את התקיפות ואת החיסולים בכל יום שעובר, כדי ליצור בעזה לחץ גובר והולך.
לעומת זאת, האסטרטגיה של חמאס, ולצדו הג'יהאד האסלאמי, הייתה לפתוח במהלומה חזקה ככל שהם יכולים: זו הסיבה שחמאס שלף מן המסתור את הטילים בעלי הטווח הארוך ביותר שלו, שעקפו את סוללות 'כיפת ברזל' בדרום ובמרכז הארץ, ונחתו באזור חדרה–זכרון-יעקב (רובם טילים מייצור עצמי). היו גם כמה טילי M-302 מתוצרת איראן. עד השבוע, בצה"ל לא היו בטוחים שחמאס הצליח להבריח לרצועת עזה טילים כאלה, אבל עכשיו מעריכים שיש בידיו כמה עשרות טילים, שמגיעים עד לחוף הכרמל.
הפתעות נוספות שהכין חמאס היו החוליה הימית שניסתה לבצע פיגוע ליד זיקים, אך חוסלה. יחידת "הקומנדו הימי" קיבלה ממומחים ישראלים ציון גבוה על מקצועיות, מה שלא עזר לה בשטח. הסיכול של הפיגוע קשור גם לחיסול של מפקד ה"קומנדו הימי", שהתרחש על אופנועו ליד מחנה הפליטים שאטי כשבוע וחצי לפני 'צוק איתן'.
הפתעה נוספת, מבחינת חמאס, אמורה הייתה להיות מנהרת התופת לכיוון כרם-שלום, שנחפרה במשך חודשים אך התגלתה בידי צה"ל והופצצה. בסך הכול, מאז תחילת המבצע הותקפו כעשר מנהרות באזור הרצועה. מן הסתם, חמאס ישלוף עוד כמה שפנים מהכובע, אך התסכול שלו בתחילת הלחימה היה גדול – היקף הנפגעים והנזק שהירי מצליח לחולל בישראל הוא נמוך מאוד. הארגון יפעיל יכולות נוספות ככל שתימשך הלחימה.
בצד הישראלי, ההחלטות על צעדי צה"ל בלחימה מתקבלות על ידי הקבינט הביטחוני, לפי הספר. מאז דו"ח וינוגרד, שחקר את התנהלות הקבינט המצומצם והממשלה כולה בימי מלחמת לבנון השנייה, יש הקפדה יתרה על "תהליכי קבלת החלטות סדורים".
כולם מקפידים, עד כדי כך שלעתים יש הרגשה שהשרים וגורמי הביטחון המצטרפים אליהם מדברים אל המיקרופונים המשתלשלים מן התקרה ואל הפרוטוקולים העתידיים יותר מאשר אל הנוכחים בחדר. במציאות כזאת, אין פלא שגישת הצבא היא תמיד "להציג משמעויות" לדרג המדיני, ולפרוס בפניו קשת רחבה של אפשרויות פעולה.
שר הביטחון יעלון וראש הממשלה נתניהו הם מקבלי ההחלטות העיקריים. יעלון, ליתר דיוק. נתניהו בדרך כלל מאשר את תוכניות הפעולה שמציג לו שר הביטחון. הקבינט המדיני-ביטחוני הנוכחי, ככלל, הוא אחד המנוסים-פחות בקבלת החלטות ביטחוניות בתולדות ממשלות ישראל.
בכל המסרים המוקפדים ששיגרו השבוע זכרו ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל להגיד שישראל נערכת למערכה ארוכה. המסרים נועדו להלחיץ את חמאס, שמספר התקיפות עליו ועל אנשיו גדל מיום ליום.
רק מעט מן התקיפות בימים הראשונים הן מזדמנות. רוב היעדים נשלפו מתוך "בנק מטרות" שהוכן מראש בפיקוד הדרום. המטרות שנוצרות תוך כדי לחימה מעובדות בזמן אמת בחמ"ל משותף במפקדת פיקוד הדרום, שבו יושבים אלה לצד אלה אנשי השב"כ ונציגי כל הזרועות בצה"ל, ומנתחים בזמן אמת את התמונות מן השטח, המרוחות על מסכי ענק.
יעדי המבצע הגלויים, מבחינת ישראל, הם יצירת הרתעה שתביא לשקט ארוך-טווח ברצועת עזה, וניצול המבצע כדי לפגוע באופן קשה מאוד בתשתית שמאפשרת לחמאס ולג'יהאד האסלאמי לייצר ללא הפסקה אמצעי לחימה כמו רקטות לטווח ארוך וגם מטוסים בלתי מאוישים או גלשני רוח.
היעדים לתקיפה שנחשבים אפקטיביים ביותר הם מקומות המסתור של הטילים והמחסנים שלהם, מחרטות שהן חלק מ"התעשייה הצבאית הפלסטינית" (המטרה היא לגרום לבעלי המחרטות נזק שיביא אותם להצטער על שעשו עסקים עם חמאס), ובעיקר חיסול בכירים בזרוע הצבאית של חמאס או פגיעה בבתים הפרטיים וברכוש שלהם.
ניסיון העבר לימד את צה"ל כי המרדף האישי אחר בכירי הזרוע הצבאית הוא הדבר שהכי מטריד אותם. לכן, במהלך יום רביעי הופצצו בתים של לא פחות מ-20 הבכירים ביותר בזרוע הצבאית של חמאס. צה"ל מפעיל בדרך כלל נוהל "הקש בגג" לפני שהוא תוקף בית כלשהו. במסגרת הנוהל, משוגרת פצצה ללא חומר נפץ שמסמנת לכל יושבי הבית להסתלק ממנו, ורק לאחר מכן מגיעה גם פצצה אמיתית – חומר נפץ ששוקל בדרך כלל חצי טון.
כמובן, צה"ל והשב"כ עשו מאמץ לחסל מה שיותר דמויות בזרוע הצבאית של חמאס. הם אכן הרגו כמה מפקדים מדרג בינוני ונמוך. האם גם ראש ממשלת חמאס, אסמאעיל הנייה, יכול להיות יעד לחיסול על ידי ישראל עם הימשכות 'צוק איתן'? יכול להיות.
אבל צריך להבהיר נקודה חשובה: רבים בישראל חושבים בטעות שמי שמקבל בחמאס את ההחלטות מתי להסכים להפסקת אש ומתי לפתוח באש הוא הדרג שמכונה "מדיני", ובראשו ראש הממשלה אסמאעיל הנייה. האמת היא שבעזה קובע בעיקר הדרג הצבאי, ומאז החיסול של ג'עברי ב-2012, ניצב בראשה אויב חדש-ישן: מוחמד דֵף, שנפצע בעשור שעבר בשני ניסיונות חיסול שלא הצליחו, וחזר כעת לזירה פול טיים ג'וב, אם כי עמוק במחתרת.
דף נחשב מיליטנטי מאוד כבר מתחילת דרכו. פרגמטיות היא ממנו והלאה. ההנחה של מערכת הביטחון היא שדף מתואם עם הנייה, ודרכו עם ההנהגה הגולה של הארגון, שבראשה חאלד משעל, אבל רמת הציות שלו להנחיות מגבוה נמוכה מאוד.
מבחינה צבאית, צה"ל נהנה מעליונות טכנולוגית גדולה כל כך, שלעתים נדמה למפקדים שמשתתפים בלחימה שהם יושבים מול מסכים של משחקי מחשב מלחמתיים. רצועת עזה היא שטח שנשלט על ידי אינספור אמצעי תצפית של צה"ל, ביום ובלילה. מהים, מהאוויר ומהיבשה. אמצעי קשר מתקדמים מאפשרים לירות על כל מטרה שנגלית, וממגוון רחב של אמצעים, כמו שהיה בחיסול החוליה שניסתה לחדור לזיקים מהים, אך חוסלה בקלות אחרי שנחתה בצד הישראלי של החוף.
כמובן, גם ל'כיפת ברזל' תפקיד משמעותי בלחימה: ההבדל הגדול בין 'עמוד ענן' ל'עופרת יצוקה' היה שב-2012 צה"ל כבר היה מצויד בסוללות ההגנה מפני רקטות. מאז 2012, הסוללות רק התרבו ואף שופרו: חלק מהן כבר נחשבות דור ב' של המערכת, ויש להן יכולות יירוט שלא היו קיימות בעבר.
הירי מרצועת עזה מוגבל – מה שמאפשר ל'כיפת ברזל' להתמודד עם האיום באופן יעיל יחסית: 90 אחוזי יירוט בימי הלחימה הראשונים. זה לא יהיה המקרה אם תתחולל חלילה מלחמה נגד חיזבאללה בלבנון: מספר הרקטות בצפון גדול עשרות מונים, ו'כיפת ברזל' תגן, בתרחיש כזה, בראש ובראשונה על בסיסי חיל האוויר ועל מתקני תשתית כמו תחנות כוח לייצור חשמל בחדרה ובאשקלון ושדה התעופה בן-גוריון. הללו היו יעדים מועדפים של חמאס לירי גם השבוע. העובדה שחמאס לא הצליח לשתק את התנועה בנתב"ג היא עוד כישלון מבחינתו.
על הנייר, 'תוכנית המדרגות' של צה"ל יכולה להסתיים גם במדרגה הכי גבוהה שאפשר להעלות על הדעת – כיבוש מחדש של רצועת עזה והורדת חמאס מן השלטון. אבל הסיכוי שצה"ל יצא למהלך כזה הוא אפסי. צה"ל אינו מעוניין למצוא את עצמו מחדש עמוק ברצועה, שולט על מיליון וחצי פלסטינים ומצוי תחת לחץ בינלאומי כבד.
במסגרת מאמצי 'צוק איתן', צה"ל משקיע בהסברה בעולם, בסיוע משרד החוץ ומשרד ראש הממשלה, כמעט כמו בלחימה, שכן היעדר לגיטימציה בינלאומית לפעולה עלול לגדוע את המבצע עוד לפני שחמאס יסכים להפסקת אש ללא תנאי, כפי שישראל דורשת.
לו היו שואלים את ראשי חמאס, הם כנראה היו סבורים, בנקודת הזמן הזאת, שגם הסיכוי לפעולה קרקעית ישראלית מוגבלת בהיקפה בתוך הרצועה אינו גבוה.
גיוס המילואים שאושר השבוע בידי הדרג המדיני אמנם נועד ליצור אופציה של פעולה נרחבת, אבל "אמינות האיום" היא החשובה, ולא בטוח שבחמאס באמת חוששים מהאפשרות הזאת. באופן פרדוקסלי, יכול להיות שחמאס צודק; שכן הישגי 'כיפת ברזל' מפחיתים את הלחץ על העורף הישראלי ומאפשרים לדרג המדיני, באופן תיאורטי, להימנע מפעולה קרקעית ברצועה כדי לטפל מהשטח במשגרי הרקטות.
בינתיים, גיוס המילואים הוא חלק מן התוכנית הסדורה. צה"ל גייס בצווי 8 אלפי מילואימניקים, אבל לא את כל ה-40 אלף שאישר הדרג המדיני. רוב המילואימניקים נשלחו לחזית הצפון, כדי להחליף שם חיילי סדיר, שמרוכזים מול הרצועה. כניסת כוחות המילואים לפעילות וריכוז כוחות הסדיר וההכנות למבצע קרקעי, שאולי יתרחש ואולי לא, יימשכו לפחות כמה ימים.
בכל מקרה, אם צה"ל יצא למהלך קרקעי ברצועה, זה יהיה בתנאי פתיחה טובים פחות מאשר המהלך הקרקעי שנכלל ב'עופרת יצוקה'. לפני הלחימה ב-2009, הצבא התאמן על מודלים שדימו עיירות ורחובות ברצועת עזה במשך חודשים ארוכים. כל כוח התאמן שוב ושוב על המשימה המדויקת שציפתה לו. הרבה בזכות כך, המהלך הקרקעי זרם בסופו של דבר בקלות שהפתיעה אפילו את צה"ל. אלא שאף אחד אינו יכול להיות בטוח שתסריט כזה יחזור על עצמו עוד פעם.
לכן, כבר בפתיחת 'צוק איתן' שאלת השאלות היא מה יהיה מנגנון הסיום שיביא להפסקת האש. ב'עופרת יצוקה' וב'עמוד ענן'
בראייה לאחור, אשפר לקבוע שבסך הכול ההבנות שהושגו בתום 'עמוד ענן' שמרו על שקט בדרום במשך שנה ושמונה חודשים. אלא שהן אפשרו לחמאס להתחמש באופן ניכר, והתוצאות נראות בימים אלה. בתום הסיבוב הזה, ישראל תשאף לתקופת שקט ארוכה יותר, וגם למנגנון שיבטיח שחמאס והג'יהאד האסלאמי לא יוכלו לנהל תעשייה צבאית ענפה באין מפריע.
המצרים טוענים שהם מתווכים, אבל הפרופיל שלהם נמוך. בינתיים, גם ארצות הברית ואירופה נותנות לישראל את חלון הזמן לביצוע תקיפות בעזה, לפי "התוכנית הסדורה". אך החלון הזה עלול להיסגר מהר מאוד והקהילייה הבינלאומית תתערב כדי להביא להפסקת אש, במקודם או במאוחר. מה שעלול להפעיל בבת אחת את ה"חלון" שניתן לצה"ל זה אסון שבו ייהרגו אזרחים פלסטינים רבים מהפצצה כלשהי. בתרחיש כזה צה"ל כבר נתקל לא פעם.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם