עיראק: מאבק על הנפט כבסיס לעצמאות כלכלית
בדרך למדינה עצמאית, הכורדים מקבלים אישור מבית המשפט העיראקי לבעלות על הנפט שתתן להם עצמאות כלכלית. ארגון דאעש השתלט על שדות נפט ובנקים וכך הפך לארגון הטרור העשיר ביותר. אולי בדרך למדינה נוספת על אדמת עיראק
ההחלטה ללכת בכל הכוח על קיומו של משאל עם התקבלה כנראה כבר לפני יותר משבועיים. ב-30 ביוני, בפגישה בין ברזאני לבין ניקולאי מלדנוב, ראש משלחת הסיוע לעיראק באו"ם, ביקש הנשיא הכורדי את סיועו של מלדנוב בקיום משאל העם בקרקוק, שנתפסה על ידי כוחות הלוחמים הכורדים - פשמרגה.
ברזאני הבטיח לנציג האו"ם לסייע לכל המיעוטים והפליטים בעיר, שהיא גם המפתח לעצמאותה הכלכלית של כורדיסטן העיראקית. עוד לפני כן נתן ברזאני ראיון ל-CNN שבו תהה כמה עוד אפשר לבקש מהעם הכורדי להמתין. דברים דומים שמע מזכיר המדינה ג'ון קרי בפגישתו עם ברזאני.
באופן אירוני ביותר, פסיקה זו היא תוצאה של תלונה שהגיש לאחרונה דווקא משרד הנפט העיראקי לבית המשפט הפדרלי בבגדד נגד המשרד למשאבים טבעיים של כורדיסטן העיראקית. זאת לאחר שהתברר כי בראשית יוני הוציאה ממשלת כורדיסטן, על דעת עצמה, משלוח נפט ראשון לתורכיה, באמצעות צינור הנפט החדש שמחבר בין כורדיסטן לעיר הנמל התורכית ג'יהאן. משם גם יצא המשלוח שסבב שלושה שבועות בים עד שנחת במסוף הנפט באשקלון והפך לחדשות בינלאומיות. כל אותו זמן איימו העיראקים כי יתבעו כל מי שיהין לרכוש את הנפט הכורדי.
אולם בניגוד לכל הציפיות, ב-23 ביוני דחה בית המשפט הפדרלי בבגדד את תלונת משרד הנפט העיראקי פה אחד, וקבע כי "אינה תואמת את ההליכים החוקיים הנוהגים בעיראק". לא זו בלבד: ההחלטה, כך מתברר, סופית ואינה ניתנת לערעור.
להצהרה שהוציאה ממשלת כורדיסטן העיראקית, בעקבות הפסיקה המטלטלת, נלווה הסבר שלפיו "הפרשנות בבגדד, שלפיה כל ענייני הנפט והגז נמצאים בלעדית בתחום החלטותיה של הממשלה הפדרלית, הייתה מוטעית, הסתמכה על חוקים שהיו נוהגים לפני 2003, והתעלמה מתיקון 110 לחוקה הקובע כי אין לממשלה הפדרלית סמכות בלעדית בנושאי נפט וגז".
בהקשר זה כדאי לשים לב להצהרה שהוציא סגן ראש הממשלה התורכי, ג'אהיד טוס, לפיה תורכיה תומכת בשלמותה של עיראק, אך אם לא יתקיימו התנאים הדרושים להמשך קיומה, תתמוך בהיפרדות החלק הכורדי "לטובת השמירה על היציבות האזורית".
ובינתיים, ככל שמתקרב רגע ההכרעה של המדינה שבדרך, מתרבים גם הספקות והאיומים. כך, למשל, התמיכה התורכית עלולה להיחשף כשעת חסד בלתי צפויה, שעלולה להתאדות יום לאחר הבחירות לנשיאות בתורכיה, שיתקיימו ב-10 באוגוסט. עד אז זקוק ראש ממשלת תורכיה לקולות הכורדים כדי לשוב להיבחר. מה שיקרה אחר כך הוא סימן שאלה גדול.
רמז עבה למדי לדו-פרצופיות התורכית מגיע ממקורות כורדיים. פליטים כורדים מסוריה, שמצאו מקלט בתורכיה, מספרים כי בשני בתי חולים במערב המדינה - 'אודסה' ו'סגיורטה', אחד פרטי ואחד ציבורי - מאושפזים לוחמים פצועים של דאעש. האירוניה היא שהאשפוז נעשה תחת רישום כוזב שלפיו הפצועים הם חברי 'צבא סוריה החופשית'.
האיראנים, לעומת זאת, היו הרבה יותר חד-משמעיים בהתנגדותם למדינה כורדית עצמאית שתהיה בת ברית פוטנציאלית של ישראל.
אם להתבטא בעדינות, עד כה, המדיניות האמריקנית בעיראק לא הייתה מרשימה במיוחד. מאמציו של ממשל אובמה התרכזו בשבועיים האחרונים בעיקר בניסיון לייצר ממשלת אחדות עיראקית. מעט מדי ומאוחר מדי. אולם כעת שבה ועולה בוושינגטון הצעה חדשה-ישנה שאולי יש לה סיכוי. קלוש, אך לא בלתי אפשרי. מדובר בהצעה לפדרליזציה של עיראק שהועלתה ב-2006 בידי הסנטור דאז וסגן הנשיא כיום, ג'ו ביידן, ובידי לסלי גלב, לשעבר איש ה'ניו-יורק טיימס' והיום בכיר במועצה ליחסי חוץ.
ב-2006 פרסמו השניים מאמר דעה ובו העלו את הרעיון. בזמנו, התפיסה ששלטה הייתה שעיראק צריכה להיות מאוחדת ובעלת שלטון מרכזי חזק, והגישה הפדרטיבית נדחתה על הסף. לפני ימים אחדים, שב גלב וכתב מאמר ב'ניו-יורק טיימס' בו העלה מחדש את הרעיון, ואף תיאר כיצד נוצרה ההצעה המשותפת.
גלב סיפר שבשעה שהמתין לטיסה שהתאחרה מניו-יורק לוושינגטון, התיישב לידו, לגמרי במקרה, הסנטור דאז ג'ו ביידן. השיחה קלחה וכך נוצרה ההצעה המשותפת. לדברי גלב, יש כעת בשדרת הביניים של ממשל אובמה נכונות לבחון מחדש את הרעיון של שלוש ישויות אוטונומיות - שיעית, סונית וכורדית - המקיימות ביניהן קשר פדרטיבי רופף. מעין תלת-קונפדרציה, שתשמור על גבולותיה הנוכחיים של עיראק.
אלא שה"אם" כאן גדול מאוד. נכון לעכשיו, שליש מעיראק אינו נתון לשליטתה של בגדד, הכורדים כבר עסוקים בהכנות למשאל עם על הכרזת עצמאות, וראש הממשלה השיעי, נורי אל-מליכי, לא מראה שום סימנים שיש בדעתו למסור את המפתחות. מה שמסתמן הוא חלוקה בפועל של המדינה לשתיים, והמשך המאבק על מקורות המים ואוצרות הנפט, בסיסי הצבא והשליטה בערים המעורבות.
גלב עצמו תוהה, במאמרו הנוכחי, אם יש עדיין סיכוי לגישה הפדרלית. במיוחד בגלל יכולת ההשפעה האמריקנית ההולכת ופוחתת באזור. מכיוון שכך, אומר גלב, עיקר כוחה של וושינגטון הוא באסטרטגיה שתציע. המאבק, לדבריו, צריך כעת להתחלק לשניים. בשלב ראשון, מאמץ לגיוס קואליציה אזורית שתכלול את איראן, רוסיה, משטר אסד, השיעים של עיראק, הכורדים, ירדן ותורכיה. המטרה: מלחמת חורמה באויב האמיתי - תנועת המדינה האסלאמית דאעש. אז, ורק אז, יגיע שלב המימוש הפדרלי.
עד לנסיעתו האחרונה של מזכיר המדינה, ג'ון קרי, לבגדד, לפני כעשרה ימים, האיש של אובמה לענייני עיראק היה סגנו, ג'ו ביידן. ביידן הוא האיש שנשלח לעיראק לכבות שרפות. הוא גם האיש שדן ראש בראש עם נורי אל-מליכי על אספקת נשק לצבא העיראקי למלחמה בטרור של דאעש.
האם ביידן עצמו תומך עדיין בהצעה ששמו רשום עליה? לא ברור. עד כה הוא לא התבטא בנושא בפומבי. אולם גלב מעריך שזה הקו שיפציע בוושינגטון, אם בגדד תחזיק מעמד. ואם כן, הפתרון הפדרטיבי יהיה דומה מאוד למבנה שנוצר בבוסניה ב-1995, בתום מלחמה עקובה מדם. ישות תלת-קונפדרטיבית, שלכל אחד מחלקיה כוחות צבא ושיטור משלו.
הבעיה היא שגם הפתרון שהושג בבוסניה הרצגובינה הוא סיר לחץ מבעבע, שהמכסה שלו נשען על תלות בנציב עליון אירופי. במזרח התיכון, עם כל הקונוטציות ההיסטוריות, קשה עד בלתי אפשרי לחשוב במונחים כאלה.
הופעת הבכורה של אבו-בכר אל-בגדדי במסגד במוסול על גלימתו ותרבושו נועדה ליצור בעיני הצופים את האסוציאציה לח'ליפות העבאסית, שהייתה תור הזהב של האימפריה האסלאמית. אולם בניגוד לח'ליף הארון א-רשיד, שנהג לפשוט את גלימתו ולתור את שווקי בגדד כאחד העם כדי להקשיב לרחשי לבם של נתיניו, אל-בגדדי ניסה לעשות בדיוק את ההפך.
זה לא עבד. לפחות לא כמו שצריך, לאחר שמבעד לשולי שרווליו הרחבים בצבץ שעון רולקס בגוון כרום בלתי היסטורי בעליל. גם לא נרשמה אחדות דעים בשאלה אם מדובר ברולקס או באומגה פרו לצוללנים, משהו שאולי יהיה שימושי אם יקרה הבלתי צפוי ואבו-בכר ימצא עצמו יום אחד בקרקעית הפרת או החידקל.
לא סביר שהח'ליפות האסלאמית שעליה הכריז אל-בגדדי תהיה אבן שואבת לתרבות, מוזיקה, ספרות ואמנות כפי שהייתה בימיו של הארון א-רשיד. קשה גם לצפות שתצמח מכאן סדרת סיפורים בדיוניים ברשת, בהשראת "אלף לילה ולילה". במיוחד אם לוקחים בחשבון את האוריינות האינטרנטית שאפיינה עד כה את מסעה של דאעש לכיבוש עיראק.
ועדיין, לוחמי דאעש אינם בוחלים בקטנות. סוכנות הידיעות העיראקית 'שאפאק' דיווחה השבוע כי אנשי אל-בגדדי המוצבים במחוזות נינווה וסלאח א-דין בילו את עיקר זמנם בתפיסת 20 אלף כבשים, ומכירתן במחוז דיאלה. לא לפני שהכריחו את האיכרים באזור לשלשל לידם כספים מרווחי מכירת יבולי החיטה. סוג של כלכלת גנבים. שיטות השכנוע כללו איומים ברצח – מה שגרם לחקלאים המסכנים, שעד כה לא עזבו את אדמותיהם, לנוס מן האזור.
אולם לדאעש יש מקור הכנסה נוסף, ייחודי. כופר קוראים לו. בימים האחרונים הולכים ומתרבים בעיראק הגילויים על שיטה זו, שייחודה בכך שאינה רק מקור הכנסה אלא נועדה לזרוע פחד ולייצר נאמנות מתוך פחד. שיטת הכופר מופעלת על חיילים ושוטרים עיראקים בניסיון לגרום להם לערוק מיחידותיהם בתמורה להבטחת שלומם ושלום משפחותיהם.
ובינתיים, הביקוש מנצח את הכול והנפט ממשיך לזרום. על פי סוכנויות הידיעות העיראקיות, תנועת הנפט מבאייג'י ומתיכרית נמשכת. במהלך השבוע האחרון נצפו יותר ממאה מכליות נפט בדרכן לגבול עם איראן. בזמנים כאלה, המבריחים לוקחים את כל הקופה.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם