קרבות כלבים: המלאך של הפיטבולים נאבק לבדו
תעשיית קרבות הכלבים בישראל פורחת, ומותירה מאחוריה גופות מדממות ופציעות חמורות. יובל מנדלוביץ‘, שמנסה לחלץ את הכלבים מזירת הקרבות, יודע לספר שהפיטבולים והרוטוויילרים הידועים לשמצה הרבה פחות מסוכנים מבני האדם שמנצלים אותם
לכל מה שמעניין, כנסו לדף הפייסבוק של nrg
גוליבר, פיטבול מזן רד נואוז, נחת לפני כשנתיים לתוך חיקו החם של יובל, שהושיעו מהתעללות בעליו הקודמים. אחרי שהפך לאחד מהלהקה, נגנב גוליבר לגיהנום מסוג אחר. שלושה חודשים קודם למבצע החילוץ, תצפתו ארבעה תושבי המשולש לעבר חוות השיקום שהקים יובל בצור־משה. שם, הם ידעו, גרים בכפיפה אחת אמסטפים, פיטבולים, רוטוויילרים ועוד כמה וכמה נציגים כלביים שהוגדרו על פי חוק כ“כלבים מסוכנים“. בעבור יובל הם ילדים שסובלים מיחסי ציבור גרועים.
המתצפתים ראו ברעיה, שפרה, ציון והכלבים האחרים תרנגולות שמטילות ביצי זהב. כלבים מהזן הנכון, כאלה שאם ייזרקו לבור, יורעבו, יולעטו בסטרואידים ויספגו התעללות מתמשכת - יצמחו להיות שועלי קרבות, ואלה מניבים כמה אלפי דולרים בתעשייה המשגשגת של קרבות כלבים. אז הם חיכו שיובל יעזוב את החווה לאסוף ברזל או לחלופין כלב פצוע שנזרק לרחוב, ופרצו לחווה. באחת הפעמים כשחזרו לביקור, יובל תפס אותם על חם כשבידיהם היו שוקו ומרים. הוא דיווח למשטרה והפורצים נעצרו אמנם לשלושה ימים, אבל לשמונה מהכלבים שהגיעו כבר לחצרות קלנסוואה זה היה מאוחר מדי.
בערב הפריצה, מורן לגטיבי, רכזת שכר ומתנדבת בחווה, הושיבה את יובל מול מסך כדי שיצפה בקרב כלבים מצולם שאך הועלה לפייסבוק. בסרטון נראו שלושה כלבים נאבקים זה בזה עד זוב דם. יובל זיהה את גוליבר, עם הראש הלבן וה‘גרביים‘ הלבנים המוכרים שלו, ונשבר. “הם יקללו את היום שבו הם התחילו להתעסק איתי“, יאמר יובל לעדשת המצלמה של הבימאית טל מיכאל, וייצא למסע חילוץ מסוכן בסמטאות כפרי המשולש.
הוואן הלבן המחפש בסמטאות, ההמתנה בחושך לעזיבת הגנבים, חיתוך הכלוב בפלאייר ולבסוף שובו של גוליבר החבול הביתה - נכנסו כולם לפריים המצלמה של מיכאל, והפכו לסרט דוקומנטרי מרתק בשם ‘כלבים בשר ודם‘. הסרט יוצג ביום ראשון הקרוב בפרימיירה חגיגית בפסטיבל הקולנוע ירושלים, וישמש נציג מכובד וראוי ברצועת סרטי תחרות ון־ליר לקולנוע ישראלי תיעודי. באי הפסטיבל, שנפתח אתמול (ויימשך עד ה־20 לחודש), עתידים לפגוש את היוצרים, ואולי גם את גיל, ויצמן, ראובן ועוד כמה מגיבורי הסרט, שיגיעו ברכב הנוכחי של יובל. הקודם נשרף במהלך מלחמת ההתשה שניהל עם הגנבים.
“מה שהוא עשה זה מדהים“, משחזרת מיכאל, שהתלוותה אליו עם צוותה בנקודות מסוימות במבצע החילוץ. “למרות שיובל בן־אדם שמאוד בולט בשטח, הוא נכנס בגלוי, אסף אינפורמציה וחיפש את הכלבים. בלי להניד עפעף הוא הסתובב לאנשים בחצרות, וחילץ את הכלבים מתוכן. לפעמים הוא עבד עם המשטרה, לפעמים עם חברים, אבל רוב הזמן לבד. יובל הוא שורד ברמות על. יש לו חושים, לא ברור מאיפה, וזה משהו שראינו לאורך כל הסרט. אני המון זמן בעשייה תיעודית, אבל כזה אדם יוצא דופן לא פגשתי“.
“חודשיים ישבתי בקלנסוואה, הסתובבתי, הסתכלתי. יש לי הרבה חברים. גם אהרונוביץ‘, השר לביטחון הפנים, שחשוב לו הנושא, היה מעורב. הייתי במשטרה כמה שנים, הייתי בצבא, אבל זה הבורא שסלל לי דרך. אני ידוע כלוחם, אני לא אחד שיושב בשקט“, אומר לי יובל, בראיון התזזיתי ביותר שניהלתי עד כה בחיי העיתונאיים. הוא לא יושב, וגם אין על מה. עם עשרים כלבי ענק בתוך דירת חדר וחצי, ספה היא מותרות.
“קלנסוואה זה בסך הכול מקום מגניב. הציבור אמנם יחסית ‘נמוך‘ לעומת מקומות אחרים בפלג הערבי. ‘התדרים‘ שם על הפנים, יש שם תוהו ובוהו. אני מכיר טוב את העם הערבי, מאוד אוהב אותו גם, ואני לא שופט אותו, אבל אני צריך לטפל בכלבים. וכשצריך - אני לא רואה ממטר“, הוא אומר. מפעם לפעם הוא מרים קול על הכלבים – “גיל! ראובן!“ - והולך לעשות סדר. “ראית פעם בית שלא רבים בו?“ הוא צועק בעוד אני מהדסת אחריו עם מכשיר ההקלטה.
קבענו בשעת צהריים. את הקעקועים זיהיתי מרחוק. יובל עמד בחוץ ועצר מכוניות בניסיון למצוא אש לסיגריה. כן, גם אש היא מותרות למי שאין לו חשבון בנק. “אני חי ואומר תודה על מה שיש. לא יכול לחיות את המחר ולא יכול לחיות את האתמול, וההוא למעלה דואג לי יום־יום“. העמותה שהוקמה למען קיום החווה, חשבון הבנק לתרומות, דף הפייסבוק הפעיל והאירועים בחווה, הם פרי עמלם של מתנדבים שיובל קורא להם “קדושים“. לו עצמו, מיותר לציין, אין מחשב בבית.
לפני הכניסה לביתו של יובל אני מקבלת הוראות הפעלה. בכל זאת, עשרים כלבים ‘מסוכנים‘ שהמדינה ניסתה להכחיד מחכים לי בפנים כשהם לא קשורים. אני נכנסת מבלי לעורר התרגשות רבתי. שושי ופומה קשישות, אין להן כוונה להרים את עצמן מהמזרן (קרי: המיטה של יובל) ולבוא לראות מי בא. גלעד (במלעיל), כלב גדול עם אוזניים מעוותות, הכלאה בין פיטבול לרוטוויילר, דווקא מתלהב. “גלעד, בוא לאבא! בוא, מתוק“, פונה אליו יובל, והוא מציית. “גלעד הגיע עם תולעים במוח, רזה מאוד, אוזניים אכולות מהקרבות. חמש שנים הוא היה שם בתנאים־לא־תנאים. לא עניין אותו כלום. חצי שנה היה אצלי בשיקום, והוא כבר בתוך הלהקה. הוא אדיר. הבת שלי רוכבת עליו“.
כמה מהכלבים נעצרים לידי וממשיכים הלאה. שמץ של רצחנות לא נראה בעיניים, בטח לא כשהם נושאים שמות כמו רעיה, שוקולד, רבקה ותמי. “שמות אני נותן באינטואיציה. התחלתי לפני הרבה שנים, ובכוונה לא בחרתי שמות של קילרים אלא שמות חביבים, כדי שאנשים לא יפחדו“.
משנת 2004, שנה גורלית בחייהם של כלבים מגזעים מסוימים, הוא עוסק בהצלתם. תמיד אהב כלבים וחי איתם, אבל לפני עשור החליט להקים בית מחסה לפיטבולים שאותם הוציא מהסגרים, מהרחוב ומתוך קרבות. “הייתי בכסאחים עם הרשויות כי עשיתי מה שאסור על פי חוק. לקחתי כלבים בלי אישורים, פיטבולים שהיו במצב דחוי ואף אחד לא רצה לקחת עליהם אחריות - לא וטרינרים ולא כלביות. פתאום אני קם ואומר ‘רגע, אני כן רוצה לקחת אחריות ותקפצו לי כולכם!‘. ולא היה פייסבוק, ולא היה איך להתקיים, והייתי צריך כסף לכל הטיפולים הרפואיים“.
אז מאיפה מביאים כסף?
“עבדתי בכל מיני עבודות. מכרתי ברזל, עשיתי קומבינות, עשיתי כל מה שאפשר לייצר ממנו אנרגיה, כל מה שיביא כסף. בשביל להציל את הילדים - הכול. חיטטתי גם בפחים. אין פה ימינה־שמאלה, תבכה כמה שאתה רוצה, כסף צריך. יושבות כל העמותות האלה בפייסבוק ומתבכיינות - ‘איזה מסכנים אנחנו, אין לנו כסף‘. זה מה שמאכיל לכם את הכלבים? לא. אתם טועים בגדול. תייצר - יהיה להם אוכל. לא קרה שלכלבים שלי לא היה אוכל“.
באותן שנים היו לו כמה עשרות כלבים. הוא נדד ממקום למקום, הועף מפה והתבקש לעזוב לאלתר משם, עד שבשנת 2010 הקים את החווה בצור־משה, שבשיאה החזיקה 160 כלבים. בתחילה התגוררה איתו שותפתו לחיים ולתלאות, ובהמשך באה לעולם בתו אריאל. לראות אותה בסרט ישובה בין עשרות כלבים שמרעיפים עליה אהבה, זה דבר שובה לב. העדינות והחיבה שנוהגים בה הכלבים מעלות תהיות על התארים ‘מסוכנים‘ ו‘רצחניים‘ שהצמידו להם בחוק ובתודעה.
יובל לא סירב מעולם לקלוט כלב, מה שמעלה את השאלה איך מכניסים לתוך להקה מתפקדת כלב שאומן להרוג. “כלב קרבות שהגיע מפורק, עשינו איתו דבר מאוד פשוט - נתנו לו את הפינה שלו, נתנו לו שקט, שינקה מעצמו את כל הטינופת“, מסביר יובל. “אחרי שיתמלא בתמימות, הוא גם יתמלא באהבה. תסתכלי, את נמצאת בין כלבים שנלחמו, מישהו מהם עושה לך משהו?“. האמת היא שלא, להוציא אולי את המקרה המצער של הכפכף שיָפָה גנבה לי, והחזירה נזופה לאבא יובל. “עודדי“, הוא פונה בקול מתיילד לגור בן חמישה חודשים מסוג דוגו ארגנטינו, “מי חמוד? בוא הנה, תביא נשיקה“.
כשאזרחים אכפתיים מאתרים כלבים פצועים או נטושים, הם יודעים למי לפנות. כולם מכירים את ‘יובל פיטבול‘. פעם קיבל טלפון מקריית־מלאכי, פעם אחרת נקרא לאסוף מג‘לג‘וליה ונסע לשם עם אחד המתנדבים. תמיד לקח איתו מישהו מהלהקה בשביל המצב־רוח. כך חולצה גם גלית לפני כארבע שנים מהקרבות. היא נאספה מצומת פרדיס עם ראש פתוח, ולא כמטפורה. הרגליים היו מרוסקות, הבטן קרועה מבפנים. “איך שהווטרינר פותח את הרגל שלה, כל העצמות קפצו החוצה“, מספר יובל בסרט. “הוא רצה לקטוע, אמרנו אין מצב. עשינו לה פלטינות, שיקמנו אותה והיא נשארה איתנו“.
גלית שרדה את הקרבות, אבל לא את הצפע שחדר לכלוב. בסרט נראה יובל מוצא אותה מתה, מתחרט שלא הספיק לעבור דרכה בבוקר, ונשבר בזמן קבורתה. טיפול כמו זה שניתן לגלית ולכלבים אחרים עלה לו כסף רב, וכשזה אזל החווה נקלעה לקשיים כלכליים. בינתיים עזבה אותו זוגתו עם הילדה, יובל עבר למעונו הנוכחי, והפורצים המשיכו במלאכתם.
לאחר החילוץ של גוליבר, יובל קיבל איומים טלפוניים מפורשים. הוא מצדו בחר להגיב בדרך שלו (הקללות שמורות במערכת). הם, רודפי נקמה, רק חיכו להזדמנות כדי לממש את איומיהם. “הם לא מפחדים מאף אחד אלה“, הוא נאנח. “לא מהמשטרה, לא מהמדינה, מכלום“. בתחילת ינואר השנה נפלה לידי המאיימים ההזדמנות. הם פרצו לחווה, ניסרו כלובים, ושחררו את הכלבים ששהו באזור השיקום. אלה, ידועי קרבות רוויים בתוקפנות, הרגו זה את זה. הכלבים השורדים נמלטו. אולי הוחזרו לאותן חצרות־עינויים במשולש, או נמכרו ליהודים לכל המרבה במחיר.
לא צריך להיות פעיל של ‘תנו לחיות לחיות‘ כדי להצטמרר מאחד הקטעים הקשים והחזקים בסרט. יובל נראה בו מגיע לחווה ומגלה את גוויותיהם של כמה הולכי על ארבע שהצליח לגאול מחיי אומללות. באותו יום הקלידה לו לגטיבי בדף הפייסבוק סטטוס בזו הלשון: “14 שנים, אהובים שלי, ילדים שלי, באמת שניסיתי, אך לא צלחתי. מבקש סליחה מהכלבים שכבר לא נוכל להציל מרוע האדם“. החווה נסגרה. הכלבים פוזרו לכלביות בכל הארץ.
כמה ימים אחר כך הוקלדו תחושותיו של יובל אל עמוד הפייסבוק: “מאז הטרגדיה של הילדים בחווה לא מפסיקים הסיוטים. התמונות של עשרות כלבי מלחמה משוסים אחד בשני, ההרוגים, הפצועים ומראות הדם, מלווים אותנו ולא נותנים מנוח. מה שמפיח בנו תקווה אלו הן התגובות החמות של אנשים נהדרים המבקשים לסייע בתרומות, באימוץ, בשיקום ובכל מה שרק שאפשר. רצינו שתדעו כמה זה מרגש אותנו ונותן לנו כוחות לאסוף את עצמנו“.
למה סגרתם את החווה? אי אפשר היה לשקם אותה?
“נשרפה הנקודה“, עונה יובל. “זה כמו שיוצאים למארב בלבנון. ברגע שהמחבלים עולים עליה - אז זהו, היא שרופה. תבוא לשם עוד פעם, יהיו מטענים. יובל ידוע גם בפלג היהודי, גם בפלג הערבי, גם בחלק הטוב של הדברים, וגם בחלק הפחות טוב“. בינתיים הוא בדירה שלו. מצומקת משהו, אבל מצליחה להכיל עשרים כלבים. עד שהחווה החדשה תהיה מוכנה, שאר הכלבים יישארו בפנסיונים. ברגע שתסתיים מלאכת הקמתה “כל הילדים חוזרים הביתה“, הוא מכריז נרגש.
ובינתיים אתה ממשיך לקלוט?
“איזה שאלה? אתמול שלושה, מחר ארבעה, ביום ראשון עוד ארבעה. תראי את רעיה, איזה חמודונת. חדשה. תדעי לך שדווקא משטרת המשולש ומפקדי התחנות אוהבים פיטבולים, אוספים אותם, מתקשרים אליי ושולחים לי תמונות“. ואכן, השבוע נתקלה משטרת כפר־קאסם בפיטבולית כבת שנה, והעבירה אותה לזרועותיו הפתוחות של יובל. וייקרא שמה בישראל: אלינור.
טלפון קוטע את שיחתנו (“אני יכול לעשות כמה דברים בבת אחת, אני לא גבר ממוצע בקטעים האלה“). על הקו: הצעה לעבודת אילוף. יובל מהסס אם להיענות לה בחיוב. “אני מקבל כלבים תוקפניים לפגישה אחת, מעביר לבעלים מידע והוראות, וחוסך להם מאלפים שלוקחים מלא כסף“.
אז למה אתה מתלבט עכשיו?
“יש שם קרבות בחוץ, כל הזמן. יש כאלה שלוקחים את הילדים שלהם לראות ג‘ירפות בגן חיות, ויש כאלה שלוקחים לקרבות. ערבים, יהודים, אנשים כמוני, כמוך - אבל בתדר נמוך יותר. אין לי זמן, אני צריך להציל כלבים“.
“תושב שפרעם נעצר בחשד לגנבת כלבים למטרת ארגון קרבות כלבים. בחיפוש שנערך בביתו נמצא כלב שעל פי החשד נגנב מקיבוץ רמת־השופט“ (מתוך אתר mynet, פברואר 2014).
“חברים, בבקשה תפיצו למי שאתם רק יכולים: טאקי, פיטבולית מעורבת, נגנבה אתמול מביתה בקריית־ביאליק. מדובר בכלבה בת 12... אנחנו ממש חוששים שגנבו אותה לקרבות. אחרי שננטשה לפני חצי שנה ומצאה בית - לא מגיע לה גורל כזה“ (מתוך עמוד הפייסבוק של ‘מלשינון קרבות כלבים בישראל‘).
קשה להאמין, מצמרר לדעת, אבל יש ישראלים שבערבי שבת מצטיידים בפיצוחים, חטיפים וכיסאות נוח, ונוסעים עם האישה והילדים לחוף הים כדי לחזות בקרבות כלבים. דמיינו את זה: ילדים קטנים עומדים ובוהים בכלבים ששוסו זה בזה, נלחמים עד מוות בזירת קרב שהוכנה מבעוד מועד. אותם גלדיאטורים על ארבע מגיעים אל הזירה המגודרת אחרי שהוחזקו במשך חודשים בבורות מתחת לאדמה, לרוב ללא יכולת תנועה, מבודדים ומורעבים. הכול כדי לשייף עוד את האינסטינקט ההישרדותי ולמתוח עד הקצה את יצר התוקפנות. המהדרין מוסיפים קטימת אוזניים וזנבות, שיוף לסתות ומתן כדורי מרץ שאמורים לעמעם את החושים ולשפר ביצועים.
יש הטוענים כי כלב שלמד שאין לו מה להפסיד, זקוק לחמש דקות כדי להכניע את יריבו. חמש דקות שבהן נראה בסרטי יוטיוב - המופצים חופשי לאור יום - קהל משולהב ואחוז אדרנלין. במקרה הטוב יסתיימו הקרבות בפציעה, ואז יושלכו הכלבים לרחוב כשהם חבולים, בתקווה להגיע לידיו המנחמות של יובל. במקרה הרע הם ידממו למוות, והמארגנים ידאגו להעלים אותם מהשטח כדי לטשטש עקבות וראיות.
ארגוני בעלי החיים מנפקים אומדנים מטרידים המדברים על מאות קרבות כלבים הנערכים בישראל בכל שנה. על פי נתונים שפרסם ארגון PTROA לשמירה על זכויות בעלי חיים מדובר ב־250־300 קרבות בשנה, אך ברור לכולם שהמספרים גבוהים בהרבה. קשה מאוד לדעת על קיומם של קרבות כיוון שדרך ההתנהלות של המארגנים חשאית. המידע עובר מפה לאוזן ומגיע בדרך כלל רק לאותם 20־30 מקורבים בני מזל שהוזמנו לאירוע הסגור.
הגזעים המועדפים לקרבות הם האמסטפים והפיטבולים, ואלו מגויסים לרוב לצבא הלוחמים לאחר שנגנבו מבעליהם. בעמוד הפייסבוק של קהילת ‘מלשינון קרבות כלבים בישראל‘, שבו ניתן להשאיר בעילום שם מידע על קרבות עתידיים, מדווחים אנשים גם על גנבת כלביהם. מההודעות אפשר ללמוד על חיבתם של מארגני הקרבות גם לרוטוויילרים, שנגנבים מחצרות בתים, מכלביות וממתקנים של ארגוני בעלי חיים.
הספורט המפוקפק, שסוחב אחריו תעשיית הימורים ענפה, לא נולד אתמול. שורשיו נעוצים עמוק ברומא העתיקה של ימי קלאודיוס. אחרי שלחמו לצד כלבים במערכה על בריטניה, הגיעו הרומאים למסקנה שאין טעם ללכלך עוד את הבגדים; אפשר לתת לחיות המסכנות להילחם אלו באלו, ולצפות בהן ממרומי הקולוסאום. הרומאים הפיצו את הבשורה המזעזעת לאירופה, וכך גם במאה ה־19 ישבו אצילים ורוזנים וייחלו למותו של כלב, בהתאם לסכום שהשקיעו ביריבו.
בסדרת ציורי צבע מים מן המאה ה־18 של האמן האנגלי פול סנדי, נראים קרבות כלבים מצוירים במשיכות מכחול רכות ונעימות, משל היה זה אירוע תרבותי לכל דבר. בארצות הברית עלה הנושא לכותרות ב־2007 בעקבות פרשיית מייקל ויק, שחקן פוטבול וסלבריטאי לעת מצוא. בפשיטה שערכה המשטרה באחוזתו נתגלו ראיות כי נוהלו שם קרבות כלבים ובוצעו עבירות שונות הקשורות בהתעללות בבעלי חיים, כולל הוצאות להורג מזוויעות. ויק הושעה מהליגה וריצה מאסר של 18 חודשים. בינתיים דאג ה־ASPCA, ארגון אמריקני לרווחת בעלי החיים, להוציא חוברת המקנה כלים לאיתור קרבות כלבים והנחיות לפעולה אם מתגלים כאלה.
“לא יחזיק אדם כלב מסוכן שגילו עולה על שישה חודשים, אם לא עוקר או סורס“ (תקנה 6א מתוך התקנות להסדרת הפיקוח על כלבים, תשס“ה־2004).
“בעליו של כלב מסוכן לא ימכור ולא ימסור את הכלב לאחר“ (תקנה 7).
“לא יענה אדם בעל חיים, לא יתאכזר אליו ולא יתעלל בו בדרך כלשהי. לא ישסה אדם בעל חיים אחד בבעל חיים אחר“ (סעיף 2 לחוק צער בעלי חיים, התשנ“ד־1994).
בארץ “התאזרחה“ כנראה תרבות הקרבות מזמן. חיזוק בלתי צפוי היא קיבלה לאחר המקרה הטרגי של אביבית גנון ז“ל. בשנת 2004 הותקפה גנון בת הארבע בידי כלב אמסטף, שנחת כשבועיים קודם בבית המשפחה. לצוות מגן דוד אדום שהגיע לדירה בדרום תל־אביב לא נותר אלא לקבוע את מותה של הילדה הקטנה. בעקבות המקרה המזעזע הורה שר החקלאות ישראל כץ לראש השירותים הווטרינריים, ד“ר משה חיימוביץ, להכין תקנות שיאסרו גידול של כלבים מסוכנים. ואכן, באותה שנה צורפו בחקיקת־בזק תקנות ל‘חוק הסדרת הפיקוח על כלבים‘ שנחקק ב־2002.
התקנות, אשר מוכרות יותר בשמן העממי ‘חוק כלבים מסוכנים‘, התמקדו בשמונה גזעי כלבים: פיטבול, אמסטף, רוטוויילר, בול טרייר, דוגו ארגנטינו, פילה ברזילרו, טוסה אינו וסטאף אנגלי. התקנות מגבילות את גיל הבעלים ל־18, אוסרות הרבעה של הכלב ומכירתו, ומאפשרות את החזקת הכלב ברשות הרבים רק כשהוא קשור ברצועה שאורכה המקסימלי שני מטרים, ורסן מוצמד לפיו. במקרה שבבית מתגוררים ילדים מתחת לגיל 16, הכלב יישא את המחסום גם שם.
קל היה להבין מה מטרת המחוקק – הגנה על אזרחים מפני כלבים תוקפניים שעלולים לפגוע ואף להרוג. אך בין השורות ומעליהן הבינו כולם, שהחזון הגדול הוא להעלים את ה‘כלבים המסוכנים‘ כליל. כאן צריך לציין שמדינות אחרות בעולם בחרו להגדיר לעצמן גזעים אחרים תחת חוק דומה, כך שכמה מן ‘הכלבים המסוכנים‘ שברשימה הישראלית נחשבים אצלן לחיות מחמד.
המתנגדים לחקיקה הצטיידו בסטטיסטיקות המדגימות כי רוב התקיפות והנשיכות היו מצד כלבים מגזעים אחרים. תחקיר שנערך לקראת הסרט ‘כלבים בשר ודם‘ העלה למשל שברוב מקרי הנשיכות מעורבים דווקא הגזעים הנחשבים לפופולריים מאוד בישראל, כמו לברדורים ופינצ‘רים (גם אם מתוקף המבנה והגודל שלהם האפקט שונה). מנתוני משרד החקלאות עולה כי מתוך 1,818 מקרי תקיפה שדווחו בשנת 2013 למרכז הרישום, 64 בוצעו על ידי כלבים המוגדרים מסוכנים - שיעור מזערי יחסית (אולם בל נשכח שחלקם היחסי של הכלבים הללו מכלל אוכלוסיית הכלבים, כך על סמך נתוני המשרד, הוא קטן).
עוד טענו המתנגדים כי מדובר בחינוך: כלב שמגודל כראוי, אינו תוקף ואינו מהווה סכנה. יובל מנדלוביץ‘ כמובן מסכים עם הטענה הזו. כך או כך, התוצאה לא איחרה להגיע, וכמו כל תחום שנכנס תחת כנפי החוק, החלה לבעבע מתחת לפני הקרקע תרבות שלמה של הרבעות לא חוקיות. לאור היום החלו להופיע לפתע מודעות למכירת פיטבולים קטלניים וקצוצי אוזניים, בעלי שמות מפלצתיים דיים שיקנו להם מעמד של גלדיאטורים פוטנציאליים. ניסיונות הפריצה לכלביות שאכלסו כלבים מהסוג הזה הלכו והתרבו, ותעשייה שלמה המשלבת בין השילוש האכזרי של סחר, הרבעה וקרבות, פרחה במהירות.
חוק צער בעלי חיים, שנחקק בשנת 1994 ושנועד לקדם את רווחת בעלי החיים, אוסר בין היתר לארגן קרבות ולחתוך איברים למטרות נוי. בשנת 2011 נוסף סעיף האוסר גזירת רקמות, כלומר גזירת אוזניים וזנב. משרד החקלאות ניסה לאכוף את החוק, ובדצמבר של אותה שנה הודיע כי הושת קנס בגובה של כ־100 אלף שקל בשלושה תיקים הקשורים לחיתוך זנבות כלבים. בהודעת הדובר נכתב כי “צוות האכיפה המיוחד של משרד החקלאות מסתובב ברחבי הארץ בניסיונות להתחקות אחר עבירות של התעללות והתאכזרות לבעלי חיים. כל האמצעים להשגת המידע כשרים - פייסבוק, תלונות ומידע מצד אזרחים, מודעות בעיתון, ביקורת שגרתית ועוד“.
כך למשל אב ובנו מנשר, שניסו למכור גורי רוטוויילר בעזרת מודעה בפייסבוק, זכו לביקור של נציגי משרד החקלאות שראו במו עיניהם את ששת הגורים קצוצי הזנבות. האב והבן נקנסו ב־4,000 שקל על כל אחד מהכלבים. אדם שארגן קרב בהשתתפות הפיטבול הפרטי שלו נידון לחצי שנת מאסר ולקנס בסך 6,000 שקל. אולם, מן התחקיר שעשו יוצרי הסרט עולה כי מעולם לא נכלא אדם בישראל בגין עבירה על חוק כלבים מסוכנים.
מתברר שההוראות של משרד החקלאות לא ממש מטרידות את העוסקים בספורט האכזרי. באתר ‘יד2‘אפשר למצוא פיטבולים הנמכרים באין מפריע, ואתר ‘מפלצות ירכא‘ מציג לראווה את הקילרים החדשים שהשיג בעליו. אם השר כץ ואנשי משרד החקלאות רצו לראות את הכלבים המסוכנים נעלמים מהשטח, הרי שהשיגו את ההפך. לדברי אנשי ארגוני החיות, הכלבים מהגזעים הללו רק התרבו, וחמור מזה - הגיעו לידיים הלא נכונות. בעליהם החדשים לא שעו לתקנות העיקור ויצרו ‘מכונות הרבעה‘ מזוויעות, שגורמות לכלבות מהזן האסור להמליט הרבה יותר. גם בתהליך הזה, כמו הרבה מראות קשים אחרים, ניתן לצפות ברשת.
משרד החקלאות מצדו טוען כי אחוז הכלבים המסוכנים בישראל ירד פלאים. הם מסתמכים על נתוני הכלבים המופיעים במרכז הארצי לרישום כלבים; אלא שקשה להאמין שאלו שמרביעים כלבים בניגוד לחוק, ילכו וירשמו אותם בצורה מסודרת. “הבעיה הגדולה היא שמי שאחראי לאכיפה של תקנות כלבים מסוכנים הם וטרינרים רשותיים ועירוניים - ולא יחידת פיצו“ח (היחידה המרכזית לאכיפה וחקירות של משרד החקלאות - י“א).
זה לא במנדט שלה“, אומרת טל מיכאל. “המשטרה עסוקה בבני אדם, למרות שלפי סטטיסטיקות שנעשו בארצות הברית, אנשים המעורבים בקרבות כלבים פוגעים בהרבה מקרים גם בבני אדם. כך יוצא שמי שאחראי בסופו של דבר על האכיפה הוא הווטרינר העירוני או הרשותי, חנון כזה חמוד שלמד וטרינריה ומאוד אוהב בעלי חיים, אבל לא אחד שייכנס לעבריינים לתוך הבית ויחפש מתחת לאדמה. סיירנו במהלך הצילומים עם וטרינר כזה ומצאנו גורים שהם תוצאה של הרבעות. הוא רצה לעזור, אבל לא באמת ידע מה לעשות. בסוף הוא הזמין את פיצו“ח שעשו לו טובה, אבל זה לא היה בגבולות התפקיד שלהם“.
מיכאל אחראית על בימוי ועריכה של לא מעט כתבות תחקיר, כאלו ששודרו ב‘מבט שני‘ של הערוץ הראשון או במסגרת רצועות הדוקו ‘הסיפור‘ של ערוץ 2. בין היתר ביימה לסדרה התיעודית ‘ואקום‘ של גל גבאי את הפרק הקשה ‘לאן נעלמו הילדים‘, שעסק בזריקות הדפו־פרוורה (למניעת הריון) שניתנו ליוצאות אתיופיה. על פרק זה זכתה גבאי בפרס פריאור ופרס סוקולוב לתחקיר עיתונאי.
דרכה המקצועית של מיכאל רצופה עשייה קולנועית וטלוויזיונית, אבל לדבריה התחקיר על הכלבים הוא בנפשה. אל יובל, גיבור סרטה, הגיעה דרך אחותה, וטרינרית של ‘תנו לחיות לחיות‘. עד אז העניין שלה בפיטבולים הסתכם בעיקר בפחד. “בשנת 2004 נולד הבן שלי. זמן קצר אחר כך אירעה הטרגדיה של הילדה אביבית גנון ז“ל, ודווקא אז אזור מגוריי התמלא בפיטבולים ואמסטפים. בכל פעם שיצאתי החוצה, דמיינתי איך מגיע הכלב של השכנים ובולע לי את התינוק בלי למצמץ".
“ההיכרות עם יובל הפכה את כל התפיסה שלי על פניה. גיליתי שפיטבולים הם כלבים חמודים, נעימים, אוהבים. אחרי שנה שאת לומדת להכיר אותם בשמות שלהם ולהכיר את האופי שלהם, את מבינה שבאמת הכול עניין של חינוך. אין טעם לאסור על גזעים מסוימים, חשוב למצוא את מי שמגדלים אותם והופכים אותם לאלימים“.
התחקיר שעשתה, היא מספרת, הימם אותה. “בתחילת הדרך, יפעת קלמר התחקירנית ואני היינו בטוחות שקרבות כלבים זו תופעה זניחה בפריפריה של הפריפריה. לצערנו הרב גילינו שבכל מקום שהופכים אבן, כולל ביישוב שלי, יש קרבות, יש הימורים ויש סחר בכלבים - והכול הרבה יותר מסודר ומאורגן ממה שחשבתי. לא העליתי בדעתי שהדבר הזה קיים בכזו תפוצה. זה הפך לבילוי משפחתי, ויש אפילו ‘גזלן‘ שמגיע“. לדברי מיכאל, התופעה המכוערת קיימת בכל המעמדות הסוציו־אקונומיים, “גם אנשים טחונים בכסף שבאים להמר להנאתם. בניגוד למה שחשבנו זה לא תחום לאוכלוסיות מוחלשות, ומה שהכי עצוב זה הילדים שנחשפים לזה. ילדים שזה מה שהם ילמדו לעשות בחיים“.
סרטה של מיכאל, שנעשה בתמיכת הערוץ הראשון, יוקרן בהמשך הקיץ גם במסגרת הרצועה התיעודית ‘הסיפור האמיתי‘. “זו פעם ראשונה שגוף משדר בישראל מקדם פרויקט בנושא של כלבים ולרווחת כלבים, דבר נדיר במחוזותינו. חשוב לי מאוד שיידעו מה גילינו בתחקיר. מכל סרטיי, את הסרט הזה היה לי הכי קשה לעשות. יש פה קלקול שחייב להיעצר עכשיו. ולא מדובר בחמישים איש, זו תופעה רחבה ומסוכנת מהרבה מאוד היבטים. כלב קרבות, מכל סוג שהוא, הוא כלב מוטרף, פצצה מתקתקת. כמה טכנאים של בזק סיפרו לי שהם מצאו במסגרת העבודה מתחת לאדמה כלבים כלואים. המלטה לא חוקית אחת שווה תשעה גורים שיגדלו להיות כלבי קרבות. משהו פה צריך להשתנות באכיפה ובתקנות. חייבים לצאת נגד האנשים, ולא נגד הכלבים“.
יובל לא מחכה לממסד או לאכיפת התקנות. החווה החדשה כבר קורמת עור וגידים, את הנ“צ כמובן אסור לגלות. את השטח להקמתה, שישה דונמים כולל בית של ארבעה חדרים, תרמה משפחת אבו־דים המוסלמית, חברים של יובל. אך רגע לפני המשוכה האחרונה, שלב אחד לפני הקמת הכלובים, העבודה נעצרה. ליובל חסרים 30 אלף שקל לעבודות הבטון, אך הוא בונה על תורמים ובטוח ש“עוד שנייה זה קורה“.
בינתיים אני מבקשת ממנו לצלול לעולמו הביוגרפי כמקובל, לברר מתי נוצר החיבור הנפשי העמוק שלו לחברו הטוב של האדם, אבל אצל יובל כמו אצל יובל: “נולדתי עם מידע מסוים, ואני מבטא את הייעוד שלי. אין פה יותר מדי הסברים - איך גדלת, איך השתלשלת (מחקה קול של עיתונאים טרחנים כמוני - י“א) וכל החרטא־ברטא הזאת. הבורא סלל לי מסלול ברור, בנה את כל הדרך כדי שאני אוכל לעשות את זה בדרך הכי נקייה שיש. זה לא אומר שהיא נעימה או כיפית, אבל הוא נתן לי מסלול מדויק“. כמעט בכוח אני מחלצת ממנו שגדל במושב בצפון הרחוק. כלבים מסביב היו תמיד. יותר מזה הוא לא מעוניין להגיד, כדי לא לסכן את אמא.
בצבא שירַתָ בכלבייה?
“לא. בגולני, סוג של כלבייה“. הוא בן 38, נראה צעיר מגילו. רזה מאוד, רוב הזמן מסתובב בפלג עליון חשוף. ההפקה, מספרת הבמאית, קנתה לו גופיות כדי שיהיה על מה לתלות את המיקרופון האלחוטי. התפריט היומי, לפחות על סמך הריאיון, מתבסס על סיגריות. המטבח לא נראה פעיל. “בואי, אני אסכם לך וזהו“, הוא אומר. “אני חטיאר בן 38, עם ילדה בחוץ, משוגע עם 160 כלבים שהשתעבד מעצמו להציל אותם. תראי איך הבית שלי נראה. מי תרצה אותי? המעשים שלי קיצוניים מאוד, והדמות שלי לא קלה. התקשורת שלי יותר טובה עם כלבים, והייעוד שלי זה כלבים“.
תגיד, אוהבים את כל הכלבים אותו דבר?
“כן, אבל יש שתיים מאוד ותיקות - פומה ושושי, שהן מהלהקות הישנות והן הכי קרובות לי ללב. אבל אני גם מאוד ריאלי. אני מציל את הכלבים, אני דואג להם. רגש? אני לא בנאדם רגשי, למרות שיש בי המון רגש. את יודעת מה זה אומר? זה אומר שאני יכול לרחם עליהם ולדאוג להם ולחשוב מה יהיה טוב איתם“.
נביחות נשמעות בחוץ. יובל יוצא להפריד בין הנצים. אני מתעניינת בעדינות האם קרה שכלב מהלהקה שלו תקף כלב אחר. “אין בית שלא רבים בו אחים“, הוא עונה. אני מסננת בשקט שבכל זאת, יש פה כלבים שעלולים להיות אלימים. “למה, את רואה אלימות? ממה את מסיקה שיש אלימות? אני אגיד לך ממה, מתקשורת מעוותת שתציג כל בולדוג כתוקפני. גם את יכולה לעשות נזק בלתי הפיך אם ייגעו לך בתינוק. את מסוגלת להיות יותר מסוכנת מפיטבול. התמונות השליליות שמציגים לך משתלטות.
החוכמה היא לא להסתכל עליהן, אלא על הדברים היותר טובים. תראי איך הם אינטליגנטים, תראי איזה שקט. יש פה כמות בלתי מבוטלת ואני לא רואה מישהו שקופץ עלייך“.
זה כי אתה נמצא פה ליד, מה יהיה כשתצא מהבית?
“כשאתה יוצא מהבית, אתה אחראי. אם יש לך ארבעה ילדים, לא תשאיר את כולם ביחד, נכון? שים כמה בחדר, עם גננת. שושי, למשל, מצוינת בזה. גלעד הוא גננת נפלאה. קח שניים חזקים אתך, ואז כולם יודעים שיובל יחזור עוד כמה שעות והסדר יישמר“.
קרה שכלבים הסתובבו בחוץ?
“כשיש פרצה בגדר הם עושים צרות. קחי את אביבית (במלעיל). ברחה, עשתה צרות, ועכשיו היא בהסגר בקלבוש. אמרתי ליוסי הפקח שישאיר אותה שם, מגיע לה. פעם, ב־11 בלילה, גיל ברח ונעמד בתוך איזה חנות. לא צורה. יוסי יודע שהכלבים שלי חמודים, אבל אנשים מפחדים, ואני מודע לזה. כל הפקחים מבינים שהחווה נבנית, ושאני עושה הכול למען הכלבים, ואני לא איזה תופעה מוזרה שהם לא מכירים. בעצם אני כן תופעה מוזרה שהם מכירים“.
את התוצר הסופי של הסרט יובל פחד לראות. בסוף מיכאל דאגה שיצפה בו. “קודם הראינו למורן (המתנדבת) גרסה שבה מתרחשים דברים שהיא לא ראתה קודם, כמו הלינץ‘ המזעזע שעשו בחווה. היה לה מאוד קשה עם זה“, מספרת מיכאל. “עד אז נעשו כתבות על יובל בסגנון ‘המלאך של הפיטבולים‘, ופתאום פה נכונו לה סצנות ממש קשות. התקשרתי ליובל ואמרתי לו שהוא חייב לראות את הסרט. הוא כמובן הגיע עם שמונה כלבים לחדר העריכה (צוחקת), ואחד מהם, מאיר, הקיא בסוף כל סיקוונס (אסופת קטעים - י“א). נעמי, עורכת הסרט, הייתה מזועזעת מזה. יובל הכין את עצמו נפשית והבין את החשיבות של הסרט“.
אני שואלת את יובל איך הייתה העבודה עם מיכאל והצוות. “המערכת של טל מאוד גבוהה, התדר שלה גבוה באנשים, היא רואה דברים שאחרים לא, וככה זה כל הצוות. איך הם סבלו אותי - אלוהים יודע“.
היה קשה לך לראות את הקטעים שבהם אתה מתפרק?
“זאת האמת. לא יכול להיות שבן־אדם תמיד חזק, תמיד עליז. אני לא כזה. אני ידוע כבן־אדם מאוד ריאליסט, מאוד עצבני. אני מאוד אוהב שהכול עובד כמו שצריך. תאמיני לי, המוח שלי צבאי יותר מאיש צבא. מן הסתם יראו אותי צועק ויראו אותי נשבר - וזה בסדר, אנחנו לא מחשב. אני מאוד שמח שהסרט יצא, כי יש שם אמת, לא קוצי־פוצי של פייסבוק. מי שיכול – שיראה. ומי שלא - שלא יראה“.
בדיוק כשהוא מספר לי על הכסף שהוא צריך להעביר בשעה שתיים לפועלים לצורך תחזוקה, ועל עשרת אלפים השקלים שצריך לשלם לפנסיונים על חודש (“מה נראה לך? זה מתנה?“), מגיע טלפון. פתאום הוא נעלם, ואני שומעת רק את סיומה של השיחה הטלפונית: “אשריך אדונִי, אשריך“. אחר כך הוא מסביר לי: “זו לא הפעם הראשונה שאני מבקש מהבורא עזרה, והוא שולח לי אותה במיידי. הבורא שלח חייל. הוא תמיד שולח חיילים, אבל תמיד. עכשיו, שעה לפני, מתקשר תורם מראשון־לציון. רוצה לתרום חמישייה“.
סתם ככה?
“זה לא סתם, אין מקרה בעולם“.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם