ראשי » חדשות » פוליטי מדיני

קרב על דעת הקהל בימין: המשחק הכפול של ליברמן

נתניהו הבין שלפעמים ניצחון צבאי עולה בהפסד מדיני, זו לא העת למהפכה בעזה. גם שר החוץ מבין שעדיף שחמאס ישלוט ברצועה – זו הסיבה ששלח נציג בקבינט שיצביע בעד הפסקת האש, ובמקביל תקף את ראש הממשלה

בישראל המדינית-ביטחונית צריך להתחיל כל ניתוח פוליטי מעמדת הצבא. כך זה היה וכך זה יישאר, בעיקר בעיתות מלחמה. הצבא ברגע זה לא מעוניין להיכנס לעזה לטובת מבצע קרקעי נרחב. אפשר לדבר על גיוס מילואים, על חטיבות שמוכנות לאורך הקו ואפילו להציג בפני הציבור בארץ אימונים של חיילי חי"ר על מודלים בשטח בנוי. בפועל העמדה  של ראשי הצבא שונה מהמסרים שעולים לפעמים מן השטח.

עוד על מבצע "צוק איתן":
• ארה"ב: הסנאט אישר הכפלת התקציב לכיפת ברזל
• חמאס: היוזמה המצרית נועדה להחליש אותנו
• אל ג'זירה: רוב ההרוגים בעזה הם גברים בגיל לחימה


במלים אחרות: הכניסה למבצע קרקעי עמוק, מאסיבי וממושך בעזה אינה רלוונטית, בוודאי שלא ברגע זה. צריך לזכור כי הצבא הוא זה שיחויב לנהל במשך שנים את חייהם של 1.8 מיליון פלסטינים עוינים אם ישראל תחליט לכבוש את הרצועה. רוב השרים לא מוכנים לכך, כולל אביגדור ליברמן שמציע את רעיון העוועים הזה ובמקביל שולח את השר שלו, יצחק אהרונוביץ, להצביע בקבינט בעד הפסקת האש.

האידיאל היה כמובן להעביר את השליטה בעזה לידי אבו מאזן או גורמים פלסטינים מתונים אחרים, אבל פספסנו את ההזדמנות הזו בימי ההתנתקות. במצב שנוצר עדיף שחמאס ימשיך לשלוט על הרצועה ולא  הגי'האד האסלאמי או ארגונים סלפים אנרכיסטים וקיצוניים ממנו פי כמה. משום כך אנחנו לא רוצים למוטט אותו.

ראש הממשלה נתניהו קנה בשמחה את הקונספט הזה שהביא בפניו הצבא. ראשית, נתניהו מקבל בדרך כלל את עמדות ראשי הצבא ומעדיף שלא ליצור עמם עימותים. שנית, נתניהו מעולם לא שש אלי קרב (וגם לא אלי שלום). מאז ימי ההרפתקה הצבאית שאליה נגרר בפרשת מנהרת הכותל בספטמבר 1996 הוא נעשה זהיר, ולמד להכיר את מגבלות הכוח ואת יכולת השימוש בעוצמה של צה"ל. נתניהו, שפעם דיבר בהערצה על צבא ארצות הברית באפגניסטן ש"מרים בתים שלמים בלי לשאול אף אחד", הבין שישראל נתונה בסיטואציה שונה, ולפעמים ניצחון צבאי עולה בהפסד מדיני חמור לא פחות, גם במקרה של עזה.

שר הביטחון משה (בוגי) יעלון והרמטכ"ל גנץ הגיעו לישיבות הקבינט עם הנחת העבודה שאין אפשרות לשנות היום באופן בסיסי את המצב בעזה, ולכן זו לא העת להיכנס פנימה ולבצע מהפכה. מכיוון שכך, ראוי "לכתוש את החמאס" כמה שיותר מבחוץ ולחפש מוצא מדיני ודיפלומטי מהיר. ברוח זו נתניהו לא לקח על עצמו מטרות גדולות, חוץ מאשר לפגוע בחמאס ולהחזיר את השקט. זו גם הסיבה שנתניהו ויעלון התנפלו על ההצעה המצרית להפסקת אש כמי שמצאו שלל רב.

זו אולי העת לבדוק קצת מה קורה בקבינט שלנו. מול העמדה של נתניהו-יעלון-גנץ אין מי שיכול באמת להציג אלטרנטיבה בעלת משקל, שיש לה סיכוי להתקבל. יש שרים בקבינט שעדיין נרגשים להיות שם, להשאיר את האייפונים מחוץ לחדר ולשמוע את ראש אמ"ן מדווח להם מה מספר השטינקר שלנו בחמאס על מה שאמר סגן ראש הזרוע הצבאית בעזה. אלה אינם הימים שבהם ישבו בצומת קבלת ההחלטות הזו אנשים עתירי ניסיון כמו יצחק שמיר, אריאל שרון או דוד לוי. קחו למשל את גלעד ארדן, אחד הנצים בליכוד, מראשי המורדים, שהצביע אתמול בבוקר בעד הפסקת האש. ארדן יושב בקבינט בפעם הראשונה כפיצוי פוליטי שקיבל מראש הממשלה ושואף להיות שגריר ישראל באו"ם בנובמבר הקרוב. נתניהו יכול לנווט אותו כרצונו.
 

נתניהו נמצא היום במצב שונה מזה שאחרי מבצע עמוד ענן בנובמבר 2012. הירי היה הפעם רחב יותר ולכן התגובה הפוליטית והציבורית רחבה יותר. ההחלטה לקבל את ההצעה המצרית, בעוד חמאס דוחה אותה פגעה בדימוי של נתניהו בקרב חלקים נרחבים בעם, בעיקר בדרום הארץ, וגם בימין ובליכוד. ערוץ 10 הציג אתמול סקר אינטרנטי לפיו 73 אחוזים נגד הפסקת האש. הציבור הימני, מה לעשות, זוכר את נתניהו רץ בבחירות 2009 תחת הסיסמה "חזק מול החמאס" ומבטיח דווקא למוטט את ארגון הטרור הזה. זו גם הסיבה שיש בימין מי שמציע לשנות היום את שם המבצע מ"צוק איתן" ל"שפן הסלע".

על גלי ההתנגדות הציבורית הזו רוכבים היום כמה פוליטיקאים: אביגדור ליברמן ונפתלי בנט שמדברים על כיבוש רצועת עזה ופתרון מוחלט של הבעיה, דני דנון, שאתמול פוטר ואחרים. ליברמן ובנט מנהלים ביניהם קרב פומבי על דעת הקהל בימין. לבנט יש יתרון איכותי במאבק הזה, בעיקר בתקשורת המקומית והעולמית. ליברמן עובד על כל הכיוונים, אבל מכוון בעיקר למצח של נתניהו. מסיבת העיתונאים הפוליטית שקיים אתמול, באמצע הקרב, ובה תקף את נתניהו היא שערורייה. בכל מדינה מתוקנת ראש הממשלה היה מעיף את שר החוץ שלו, אבל במקום את הגנרל בחר נתניהו לסלק את הלויטננט, במקרה זה סגן שר הביטחון דנון. (או שאולי הייתה בין נתניהו וליברמן עסקה: בקבינט הוא יתמוך בהפסקת האש, בציבור הוא יתקוף אותה, לך תדע).

נתניהו לא צריך לחשוש במיוחד ברגע זה. העמדות המיליטנטיות של ליברמן ובנט ושל חברי "ישראל ביתנו" ו"הבית היהודי" מובנות מאליהן. גם דני דנון, מירי רגב, משה פייגלין ודומיהם בליכוד לא צריכים להטריד אותו. מה שכן, גדעון סער וישראל כ"ץ מגלים מורת רוח מההתנהלות המדינית, וזה כבר שונה. השניים באים מתוך הלב הפועם של הליכוד. שניהם בכירים וחזקים מאד בתנועה. הם לא שחקנים שוליים. מומלץ לפקוח עין.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...