בייביי גולדסטון: הפעם ההסברה הישראלית עובדת
בניגוד לסבבים קודמים, הפעם המערכות הישראליות בעורף, בהסברה ובדיפלומטיה, מתפקדות היטב. גם בתחום המדיני זוכה ממשלת נתניהו לגיבוי בינלאומי חסר תקדים. למרות ההרס הרב ברצועה ומספר ההרוגים, שום דו"ח גולדסטון לא נראה באופק
• לכל העדכונים, כנסו לעמוד החדשות של nrg
לא בצבא אלא באזרחות הם צברו ניסיון קרבי משותף. שניהם בוגרי קסאמים, רקטות וגראדים. איציק הוא גם סגן ניצב בדימוס, תושב שדרות, והיה במשך שנים קצין משטרה באזור. אחד הקסאמים הראשונים הרס את ביתו. הוא עצמו רודף אחרי הטילים כמעט עשור וחצי.
"אני מכיר מקרוב את ההתפתחות האבולוציונית של הטילים. בתפקידיי במשטרה רצתי בכל פעם לאתרי נפילה וראיתי. בתחילה 70 מ"מ, אחר כך 80 מ"מ, ואז הפאג‘ר, ולא יודע מה עוד יש להם. וככל שהקוטר גדל כך הטווח. הגיעו עד שמונה קילומטרים, ואז עשרה ואז ארבעים. אני ראיתי את כל זה ואני גם זוכר היטב שנפל טיל אצלי בבית ולא רצו לומר לי עד שווידאו שהילדים בסדר.
"ההתפתחות הזו הייתה בלתי נמנעת, אבל היא גם הייתה הטעות של מקבלי ההחלטות. לא היו צריכים להתייחס לזה כתסמונת של ‘עכשיו זה רק עד כאן, ועכשיו זה רק עד כאן‘, אלא לשים את הקו האדום הרבה הרבה לפני כן". אין שום דבר שאפשר לומר להם על אזעקות ונפילות שאינם יודעים.
בחדר השליטה התת־קרקעי הם מסבירים לי בפרטי פרטים מה עליהם לעשות בכל תרחיש נתון. המקצועיות שלהם מרשימה. "מה שאתה רואה עכשיו הוא הפעלה של התורה שהוכנה מראש", אומר חנן. "הכול מובנה, מוסדר ומתואם, פועלים על פי תבניות עבודה שהוכנו למצבים האלה. כל הגורמים מאוגדים ומנותבים עכשיו לחירום. כשיש נפילה כולם מתכנסים. כל בקשה שעולה מהשטח, מחומרים מסוכנים ועד טרקטור לשטח, יש פה נציג שאני מפנה אליו את הדרישה. העובדה שמוסדות החינוך סגורים בגלל החופשה מקלה מאוד את הנטל".
כמי שממששים את העורף בשטח כבר כמה שנים, שניהם סבורים שאין שום נזק מסגירת המשרד להגנת העורף. "זה היה משרד חסר סמכויות שלא השפיע בדבר על ההתנהלות המעשית. רח"ל (רשות החירום הלאומית) הייתה ונשארה הכתובת שלנו, ותפקודה לא הושפע מהתפטרות השר וסגירת משרדו", הם אומרים כאחד. הם גם מסכימים שתפקוד המערכות העורפיות במלחמה הנוכחית עולה לאין ערוך על זה של ‘עופרת יצוקה‘ ואפילו של ‘עמוד ענן‘.
אלא שמתחת לשכבות המגן הגבריות והמקצועיות מפעפע העלבון. עלבון של הפקרה ארוכת־שנים. לפני שעלה בסולם הדרגות, איציק היה לוחם בימ"מ. חנן היה איש קבע. שניהם חונכו על ערכי ביטחון ישראל ואחרי שגמרנו לדבר על ההתנהלות השוטפת הם פותחים את סגור לבם. לאיציק, שדרותי כאמור, יש זווית ייחודית על האירועים. הוא פורק את המטענים באיפוק אך בבהירות.
"יש הבדל מהותי בנוגע לשדרות. שיטות העבודה של רשויות העורף, רח"ל, לא רח"ל, נפגעים, מפַנים, חמ"ל – הכול אותו דבר ולא זה מה שמשנה. מה שייחודי הוא ששם, בשדרות, התופעה מתקיימת 14 שנה. 14 שנה. ואנשים חיים עם זה. אני ראיתי ילדים משחקים כדורגל, שומעים צבע אדום ורצים למקלט, וחוזרים לשחק וממשיכים מהנקודה שבה הפסיקו. זה לא טוב ולא צריך להיות כך.
"הנקודה השנייה היא האזרחים מרחבי הארץ שאומרים היום בוא ניכנס, תיכנסו בהם, נראה להם וכל ההתלהמות. במקומות הקבועים שסופגים אומרים את זה 14 שנה. אני כאזרח וכלוחם - וכולנו היינו בצבא – רוצים תחושה של ידיעה שאנו במקום מוגן. אני רוצה להיות שייך למדינה שאני יודע שתגן עליי בזמן אמת. בשדרות ובמקומות האלה בפריפריה מתגעגעים לזה. התחושה הסובייקטיבית הזו נפגעה.
"כל הפעילויות הצבאיות בשנים האחרונות השאירו עננה. האם אנחנו מרתיעים, או שאולי ההרתעה שלנו נשחקת. האם אנחנו חזקים בביצוע או שאולי אין לנו האומץ לעשות מה שנדרש. אני שומע את השאלה 'מה נעשה עם עזה אחר כך'. איזו שאלה זו? קודם כול צריך לפתור את הבעיה של האזרחים שלך. בזה יש לטפל".
נוסף לכל זה מעלה פרץ עוד תהייה בסיסית למדי. "איך זה שהמדינה דורשת מהאזרחים בעורף להיות חסינים ומחוסנים ועמידים אבל לא מייצרת להם את החוסן שמצופה ממנה? זו שאלה שכתושבי שדרות אנחנו שואלים את עצמנו הרבה מאוד שנים". עם יד על הלב, הקובלנות של איציק וחנן הרבה יותר ממוצדקות.
גם בימים הללו, שבהם כל הארץ מופגזת, די היה לי בשני בקרים באשקלון ובסביבתה כדי לחוות על בשרי שדין שדרות לא כדין תל־אביב. כי אולי כל הארץ חזית אבל יש חזית קדמית ויש חזית אחורית, ועם כל הכבוד לעצמנו, אנשי המרכז וההר, אין שום דמיון בין הקשיים שלנו לבין אלה של עיירות הספר.
בתל־אביב פקקי התנועה כסדרם כשבאשקלון בתי המלון והחופים ריקים. בירושלים החנויות שוקקות. באשקלון הן ריקות. במרכז יש קייטנות, טיולים ובילויים, והילדים ישנים בחדרם. בעוטף עזה כל אלה אינם והילדים בכלל בממ"ד. באשקלון מסוקים חורכים את השמים. קולות נפץ נשמעים במרחק. צוותי תקשורת ישראליים וזרים גודשים את העיר, מחפשים סיפורים טובים, או ממתינים ליירוט הבא. מעט מכל אלה ניכר במרכז.
כל זה קורה בגלל שני הבדלים בסיסיים שאנחנו במרכז נוטים לא לשים לב אליהם. האחד הוא זמן התגובה. ירושלים נותנת דקה וחצי להסתתר. בזמן הזה אפשר לטייל בנחת עד לממ"ד. באשקלון עמדו לרשותי 30 שניות ובעודי רץ לאזור המוגן, כשהאזעקה עולה ויורדת, שמעתי את הבום מעל ראשי. כל כך קרוב ומהיר היה הפיצוץ, עד שריח חומר הנפץ של כיפת ברזל התפשט בסביבה.
את אזורי המרכז פוקד התרחיש הזה פעם ביום, גג פעמיים, או בכלל לא. באשקלון, שלא לדבר על נחל־עוז, נתיב־העשרה, עין־השלושה וסביבתם, עליך לרוץ לממ"ד 5 או 15 לכל אורך היממה. באשקלון זו שגרת מלחמה. אצלנו סתם שגרה.
אצל רווית לאו ההסברה היא חלק בלתי נפרד משגרת המלחמה. ביום שני בצהריים אירחה בביתה קבוצה של עיתונאים זרים. האנגלית שלה מצוינת וכך גם יכולת ההבעה. על הדשא בחצר ביתה נמלטה באלגנטיות מהמוקשים שזרעו בפניה הזרים.
"אז מה, את רוצה שיפגיזו את הילדים והאימהות בעזה?" "מה הפתרון שלך ליום שאחרי המלחמה?" לאו איחלה לאימהות בעזה "שקט ושלווה, אימא זו אימא בכל מקום", במשפטים שכאילו נתפרו במיוחד לתקשורת המערבית. בצד עמדו שבעי רצון ניצן חן, מנהל לשכת העיתונות הממשלתית, וירדן ותיקאי, ראש מערך ההסברה במשרד ראש הממשלה. השניים יזמו את סיור הכתבים תוך שיתוף פעולה מוצלח עם ארגון Israel Project.
ההסברה הישראלית, בארץ ובחו"ל, מתוחה עד הקצה עוד מאז חטיפת שלושת הנערים, וצריך לומר שרואים תוצאות. כמובן, זו לא רק העבודה הנכונה מול הכתבים והמסרים המדויקים (למשל "ישראל מגנה על אזרחים באמצעות טילים, חמאס מגן על טילים באמצעות אזרחים" – סיסמה שהגה ראש הממשלה בעצמו). אלה גם העובדות שמדברות בעד עצמן. מיד כשנכנסנו לביתה הדגישה לאו שטיל עלול ליפול בכל רגע, והדגישה "במקרה של אזעקה בואו מיד אחריי".
עבור כתבים שזה עתה באו לישראל, החוויה האישית הייתה חזקה מכל המילים. כך גם קול נפץ רב־עוצמה שנשמע בעת שדיברה וילדיה קפצו עליה בבהלה. תמונה אחת שווה וכולי. המערכות הישראליות בעורף, בהסברה ובדיפלומטיה, מתפקדות היטב הפעם. ראינו כיצד נראו ‘עופרת יצוקה‘ ומלחמת לבנון. אין אפילו תחילת דמיון למתרחש הפעם. הוא הדין לתחום המדיני.
בניגוד לטענות הסרק על בידוד מדיני ושאר הבלים, הימים האלה הוכיחו שממשלתו הימנית של נתניהו זוכה לגיבוי בינלאומי חסר תקדים. אף שההרס ברצועה רב ומספר ההרוגים עצום, שום דו"ח גולדסטון לא מתגלגל במערכות העוינות של האו"ם. מנהיגי העולם מצדיקים בזה אחר זה את זכותה של ישראל להגנה עצמית. הם אמנם לא מתלהבים מפעולה קרקעית אבל גם לא אוסרים עליה.
בשונה ממלחמות קודמות, מרחב התמרון המדיני של ישראל רחב מאוד. גם ההישג הזה אינו מקרי. נתניהו, שביום שלישי בבוקר הלך להפסקת האש בעיניים פקוחות, בחר ברגע הנכון בצעד הנכון. הוא הרוויח הרבה נקודות בזירה הדיפלומטית, שבסוף הדרך הן החמצן של מרחב התמרון הישראלי.
בלי ששמנו לב היה כאן ניצחון במגרש הביתי של הפלסטינים - הלא הוא הזירה הבינלאומית. דווקא בישראל, נתניהו, שפעם נחשב אשף הסברה, לא מצליח משום מה לשכנע את הציבור, במיוחד זה הימני, במהלכיו ובשיקוליו. לכל אורך הדרך חזר על המסרים המובנים מאליהם שעליו להחזיר את הביטחון ושחמאס יחטוף.
אזרחי ישראל מצפים לקצת יותר שיתוף. הם לבטח מעוניינים ביותר בפעולה יסודית יותר מול עזה, כזו שתטפל בשורש הבעיה ולא תיתן רק שקט בין סבבים. נתניהו, וכמוהו יעלון וגנץ, לא רוצים את זה. ניקוי יסודי של הרצועה באמצעים צבאיים יחייב מאמץ צבאי, כלכלי ומדיני, ארוך, יקר ומסוכן. ראש הממשלה, משיקולים שאינו חושף, מעוניין להימנע מכך. יש הטוענים שהוא רוצה לשמר את האופציה הצבאית מול איראן וחושש שלא נעמוד בשתי חזיתות כאלה בעת ובעונה אחת.
צריך לומר, וזהו פרט אחד בתמונה הכוללת, שנתניהו, יעלון וגנץ שגו לאורך הדרך בהבנת חמאס ומהלכיו. בתחילת הדרך הם היו משוכנעים שהשקט עומד לחזור ושחמאס כלל לא מעוניין בהסלמה. אחר כך סברו שדי בכוח האווירי כדי לשבור את הארגון. ישראל גם הופתעה מכך שחמאס לא נענה להפסקת האש שיזמה מצרים.
באופן אבסורדי, אף שישראל הכריעה את חמאס בכל הפרמטרים האובייקטיביים, היא זו שרצתה הפסקת אש יותר ממנו. זה לב הוויכוח בין נתניהו לבנט. האחרון סבור שישראל חייבת לשאוף ליותר משקט זמני בין סבבים. לשיטתו, יש בתזמון הנוכחי צבר סיבות ונסיבות, מדיניות וביטחוניות, שמאפשר לפתור את בעיית עזה לטווח הארוך. בנט, בין היתר, לא מתפעל יותר מדי מ'כיפת ברזל'.
הניסיון ההיסטורי מלמד שלנשק מנצח במלחמה אחת נמצא מענה במלחמה הבאה. אז למה לא להכריע עכשיו, אם רק אפשר.
העניין הוא שלפחות בנוגע לעזה, הציבור הצעיר והימני זורם עם בנט, וכך גם אם בנט לא מתכוון לכך, הוא מתחזק ונתניהו נפגע פוליטית. ראש הממשלה, בהלוך נפש שכנראה לא מגיע לידיעת העם, נמצא בנוהל מלחמה. הוא שוהה שעות רבות בבונקרים של הקריה ולא במשרדו בירושלים. על תנועותיו הוטל איפול מלא. מובן שכל לוח הזמנים שלו מוקדש למבצע, ובכלל זה שיחות טלפון לכל קצווי עולם בכל שעות היממה. מראה פניו ודבריו מעידים שהוא בסערת מלחמה.
"אני יודע שאתם סומכים עליי ועלינו כדי שנתמקד במשימה העיקרית לשמור על הביטחון שלכם ועל החיים שלכם. אנחנו נעשה הכול, הכול, כדי שהשקט יחזור במהרה למדינת ישראל ולכם", אמר ביום שלישי בערב. פנייה ישירה כזו בגוף שני אל העם, בטח אצל נתניהו, שמורה לעתות חירום בלבד. אני איני יודע את מחשבותיו, אבל מן המפורסמות שנתניהו מעריץ את צ'רצ'יל. לי הזכירו דבריו והתנהגותו בימים האלה את המנהיג הבריטי המפורסם במלחמת העולם. צ'רצ'יל כידוע ניצח עבור הבריטים את המלחמה, מה שלא מנע מהם לזרוק אותו יום אחד אחריה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם