ההרוגים השקטים של מבצע צוק איתן
התקשורת לא סיקרה את סיפורם והם כנראה לא יוכרו כנפגעי פעולות איבה. אבל לבני המשפחות אין ספק: מתקפות הטילים של חמאס, והבהלה שיצרו, הן שגרמו למותם. סיפוריהם של שלושה מהחללים הלא־רשמיים במבצע
בכלי התקשורת דווח כי האישה שנפטרה מהתקף לב בעת הישמע אזעקה בירושלים, הייתה תושבת חוץ. אבל בשכונת אונסדורף החרדית לא קשה למצוא אנשים שהכירו את אסתר פינקל (76). היא אמנם התגוררה בארצות הברית, אך הייתה קשורה לישראל בכל לבה - ולא רק בגלל שנהגה לבלות בכל קיץ חודשיים תמימים בשכונה הירושלמית, בדירה ששכרה עם בעלה.
הסיפור האמיתי של הקשר בינה לבין ישראל התרחש לאורך כל השנה: במסגרת ארגון ‘עזר הלבשה לילד‘ שאותו הקימה, אספה פינקל בגדים ממשפחות ועסקים בארצות הברית, ושלחה אותם במכולות ענק לישראל.
“הארגון הזה היה מרכז חייה“, מספרת חברתה רייזל פריד, שהופקדה על קבלת הבגדים בישראל וחלוקתם למשפחות ברחבי הארץ. “היא הייתה אישה צנועה ושקטה והקימה את כל המערכת הענקית הזו לבדה, בלי פרסום ובלי משרדים, רק בסיועו של בעלה. היא כאבה את המצוקה הכלכלית בארץ ורצתה לעשות הכול כדי לעזור.
לעצמה לא לקחה דבר. התגוררה בדירה צנועה, ואת כל מרצה הקדישה למען הזולת. מדי שנה מגיעות שלוש או ארבע מכולות ובתוכן אלפי ארגזים של בגדים, וכשרואים אותם קשה להאמין שאישה אחת דאגה לכל זה“. הביקור השנתי של אסתר ויצחק פינקל בישראל הוקדש לפיקוח מקרוב על התנהלות החלוקה ולסיור בקברי צדיקים.
“סבתא הייתה קשורה מאוד למקומות הקדושים“, מספר נכדה אברהם, שמתגורר בארץ. “בכל שנה, כשהגיעה להתפלל בקברי הצדיקים, הייתה בוכה מהתרגשות כאילו זו הפעם הראשונה“. בשהותה בירושלים נהגה פינקל לפקוד מדי ליל שבת את הכותל המערבי. השנה היא נחתה בישראל ביום רביעי בשבוע שעבר, אך בשבת נמנעה מללכת לכותל בשל החשש מהאזעקות.
“במהלך הלוויה, כביש הגישה הרגיל להר הזיתים היה סגור, ורכב החברא קדישא נאלץ לנסוע דרך שער יפו“, מספר הנכד. “הוא עבר קרוב לכותל המערבי, ואנחנו ראינו בכך פרדה של סבתא מהמקום האהוב עליה“.
פינקל נולדה ב־1938 בעיירה מיר שברוסיה הלבנה. אביה, הרב יוסף דוד אפשטיין, שימש מזכיר הישיבה הליטאית הידועה ששכנה בעיירה ההיא וממוקמת היום בשכונת בית־ישראל בירושלים. כשפרצה מלחמת העולם השנייה נמלטה המשפחה, יחד עם רבני הישיבה ותלמידיה, לשנחאי שבסין. בגיל 19 היגרה אסתר לארצות הברית ונישאה ליצחק פינקל, שבהמשך התמנה למנהל רוחני של ישיבה בפלטבוש שבברוקלין. “היא חוותה על בשרה את מוראות מלחמת העולם השנייה“, מספר בעלה של רייזל פריד, הרב שמואל פריד, דיין בבית הדין לממונות בירושלים. “משם נבע הפחד שלה מהאזעקות“.
אתם משוכנעים שהתקף הלב שלה נגרם כתוצאה מהאזעקה?
“אין שום ספק בכך. היא הייתה אישה בריאה, ללא שום היסטוריה של בעיות לב“. “בשבת בבוקר דיברתי איתה והיא הייתה מאוד מפוחדת“, מספר אחיינה של פינקל. “הם נחתו בארץ בדיוק כשהחלה ההסלמה במצב הביטחוני, והיא התחרטה על שבאה דווקא עכשיו, אבל לא חזרה לארה“ב“.
בשבת אחר הצהריים הלכו החברות פינקל ופריד לשיעור תורה. מוסרת השיעור דיברה על חשיבותה של ארץ ישראל, ופריד העירה: “יש איתנו אורחת שגרה בחוץ לארץ, אך קשורה לארץ לא פחות מאיתנו“. עם סיום השיעור ליוותה פריד את פינקל לדירתה. בדרך עברו ליד בית כנסת של חסידי ויז‘ניץ בשכונה, ויצחק פינקל יצא החוצה וביקש לחזור עם רעייתו לדירה, כדי שלא תהיה שם לבד. “היא אמרה לו: ‘אין צורך, יותר חשוב שתמשיך ללמוד‘“, מספרת חברתה.
“המשכתי ללוות אותה. היא הרגישה מעולה ולא ראיתי עליה שום סימן חולשה“. בפתח בניין המגורים נפרדו השתיים, ופינקל נכנסה לבדה. זמן קצר לאחר מכן נשמעה אזעקה. “בעלה ביקש ממנה שבמקרה כזה תרד לשהות עם אחת השכנות, וכך היא עשתה“, מספר קרוב משפחה. “היא ירדה כמה קומות למטה, והחלה לשוחח עם שכנה שפגשה בחדר המדרגות. השכנה ניסתה להרגיע אותה, אבל תוך כדי השיחה אסתר התמוטטה“.
חובשים שהוזעקו למקום ניסו לבצע בה פעולות החייאה, אך לבסוף נאלצו לקבוע את מותה. אף שילדיה לא יכלו להגיע לישראל בזמן כה קצר, לא המתינו להם והלוויה נערכה במוצאי שבת, בהתאם למנהג ירושלים. “כבר לפני 17 שנה יצחק קנה שתי חלקות בהר הזיתים. עכשיו אסתר נטמנה בארץ שכל כך אהבה“, מספרים בני משפחתה.
לתינוק חדש מגיע בגד חדש
הקשר בין פינקל לחברתה רייזל פריד נוצר לפני כשלושים שנה. בתה של אסתר התגוררה בירושלים בשנה הראשונה לנישואיה, וכשהתעתדה לשוב לארצות הברית ערכה בביתה מכירה של רהיטים ובגדים. רייזל פריד, תושבת השכונה, הגיעה לשם יחד עם חברה. כשהתברר שלאותה חברה אין די כסף לקנות את בגדי הילדים שרצתה, אמרה לה פריד שהיא תשלם בעבורה ואין לה סיבה לדאוג.
אסתר, שסייעה לבתה בהכנות לנסיעה, הבחינה במחווה הזו. כשהתברר מאוחר יותר שלא כל הבגדים נמכרו, החליטו היא ובתה לפנות לפריד ולבקש שתחלק את שאר הפריטים למשפחות נזקקות. “שנה אחר כך, אסתר שולחת לי בדואר מכתב ביידיש“, מספרת פריד.
“היא כתבה שהחליטה להקים ארגון שיסייע בהלבשה למשפחות בישראל, והיא חושבת שאני מתאימה להיות אחראית על החלוקה. הסכמתי, ומאז אנחנו כמו משפחה“. ההתחלה הייתה צנועה. אסתר פנתה למשפחות אמריקניות וביקשה שיעבירו לה בגדים שאינם בשימוש. במקביל פנתה גם לחנויות ביגוד, מהן ביקשה שיקצו סחורה לחלוקה לנזקקים בישראל.
בשנתיים הראשונות מדובר היה בחבילות ספורות, אך בהמשך התרחב היקף התרומות לממדי ענק. פינקל, בהתנדבות מלאה, השקיעה את מרב זמנה בארגון ‘עזר הלבשה לילד‘. היא שכרה מחסן בברוקלין, אחסנה בו את אלפי החבילות שארזה בעצמה, ודאגה לשלוח אותן דרך הים לישראל, כשהיא מתמודדת גם עם פרוצדורות המכס. בשעות הערב היה בעלה מסייע במלאכת האריזה, שאסתר לא חדלה ממנה גם בגיל מבוגר.
אף שרבים מהבגדים שאספה היו משומשים, פינקל הקפידה לשלוח בגדים חדשים המיועדים לתינוקות שזה עתה נולדו. “תינוק חדש זכאי לבגד חדש, לא למשומש“, נהגה לומר. “החלוקה נעשתה בכל המגזרים, דתיים וחילוניים“, מדגישה פריד. “לאסתר לא היה משנה לאיזה חוג משתייכת המשפחה. במלחמת לבנון השנייה מאות מתושבי הצפון השתכנו בבתים בירושלים, והיא ארגנה חלוקה מיוחדת בעבורם, וגם דאגה שהשוהים במלונות יקבלו חבילות מלאות בכל טוב“.
מדוע מפעל החסד שלה הוקדש דווקא לבגדים?
“הבגד עושה את האדם. מה שנמצא בצלחת לא רואים, אבל יש ילדים שמאוד מתביישים לצאת החוצה בבגדים בלויים. בכלל, לאסתר היה מאוד חשוב הכבוד של המשפחות הנזקקות. המוטו שלה היה מתן בסתר, לדאוג למי שצריך בלי לבייש אותו. “היינו משוחחות הרבה בטלפון. גם אחרי שנים היא תמיד התעניינה שוב ושוב בכל פרט ורצתה לשמוע איך הכול מתנהל. תמיד כאבה לשמוע על המצוקה הקשה, ושכמה שמסייעים, עדיין צריך יותר. היא עשתה הכול עם הלב והנשמה. המשלוחים לוו בקשיים רבים, ובכל פעם שהגיעה מכולה לישראל היינו מברכות זו את זו בטלפון ואומרות יחדיו ‘לחיים‘“.
המשפחה והידידים מייחסים סמליות רבה לכל פרט ולכל פעולה שעשתה פינקל בשעות חייה האחרונות. “היא השתתפה בשיעור שעסק בארץ ישראל, לאחר מכן הורתה לבעלה שימשיך ללמוד תורה ולא ידאג ללוותה, וכך נפרדה מן העולם“, אומר הרב פריד.
קרובי משפחתה מספרים שלמרות קניית החלקות בהר הזיתים, פינקל אמרה בעבר שאולי כדאי שתיקבר בניו־יורק, כדי להיות קרובה לילדים. “בעלה תמיד אמר שהחלקות שמורות כפיקדון ועוד חזון למועד. והנה, מן השמיים סובבו שהיא תבוא לארץ בבריאות ובאושר, לא בתוך ארון, ותיקבר בארץ הקודש. הכול מכוון מלמעלה“.
למרות הטרגדיה האישית שחוו, בני המשפחה רואים את מאורעות הימים הללו במדינה באור חיובי. “כל כך הרבה טילים נופלים, וכמעט אין פגיעות“, אומר נכדה של פינקל. “אלו נסים של ממש, אנחנו בטוחים בכך. סבתא זכתה להיות קורבן ציבור“.
בימים הקרובים עתידה להגיע לישראל המכולה האחרונה שאסתר פינקל שלחה בחייה. רייזל פריד כבר ערוכה לקבל אותה ולדאוג לחלוקת התכולה למשפחות המצפות לה. מפעל החסד יימשך, היא מבטיחה. “בעלה ישב בישראל רק יום אחד מתוך השבעה, ולאחר מכן שב לארצות הברית כדי להמשיך את האבל עם ילדיו. כשנפרדנו, רגע לפני שעלה למונית, הוא אמר לי ‘אנחנו נמשיך הכול‘“.
את בני משפחתה של מיה דיבואה, שנהרגה ביום שישי האחרון בעת שהחליקה במדרגות בדרכה לתפוס מחסה מהקסאמים, לא היה קל למצוא. גם בעירייה התקשו למסור פרטים עליה או על משפחתה. את כתובתה מצאנו לבסוף באמצעות מוקד 144. סמטה קטנה, צרה וקסומה בין דוכני השוק שברחוב יוחנן הקדוש. “היא גרה בדירה פה למעלה“, אומרת לי עליא, ערבייה ישראלית בת 64, שתהתה מה מביא אותי לשם.
מקום מגוריה גרם לרבים להעריך שמדובר בערבייה־ישראלית, אך עד מהרה התברר שדיבואה היא דווקא יהודייה. בן אחד שלה מתגורר בצפון, האחר בגרמניה. את המפתח לדירתה של דיבואה שנשמר אצלה למקרי חירום, העבירה עליא לבן מהצפון שהגיע מיד לאחר שנודע לו על מות אמו.
בשכונה כולה אין רמז לכך שמישהו כאן הלך לעולמו. אין מודעת אבל, אין קהל מבקרים. כל שנותר הוא סיפור חייה של דיבואה, שביקשה להעביר מסר חד וברור: אפשר לחיות בדו־קיום. דיבואה הייתה כמעט יהודייה היחידה שהתגוררה בשכונה, ועם הזמן הפכה להיות אמא וסבתא של התושבים.
סמהר, צעירה בשנות השלושים לחייה, מוציאה ראש מהחלון ומצטרפת בטבעיות לשיחה שאני מנהל עם עליא. דיבואה, מתברר, הייתה בעבורה מודל לחיקוי וגם חברה קרובה. “מיה הייתה ממש כמו אמא שלנו“, היא אומרת. “אישה טובה מאוד. נותנת לי נשיקות ואומרת, ‘את חמודה‘. תמיד ידעה מה אנחנו מבשלות. אהבה מאוד אוכל ערבי - אורז, לוביה סלט טונה ערבי - ואנחנו שמחנו להכין לה“.
לדברי סמהר, דיבואה עברה לשכונה באופן זמני. הדירה שרכשה הייתה בתהליכי שיפוץ, ודיבואה אמורה הייתה לעבור אליה ממש בקרוב. השכנים ביקשו ממנה שלא תעזוב; חשו שהפכה לחלק בלתי נפרד מהמקום. “היה לה קשה עם כל המדרגות שיש לה עד הדירה“, מספרת עליא. אלו אותן מדרגות תלולות שכנראה גרמו למותה כשהחליקה עליהן בשלוש לפנות בוקר ביום שישי האחרון.
“למיה כלבה בשם בוניטה“, מספרת סמהר. “בוניטה פחדה מאוד מכל המצב, מהאזעקות ומהרעשים של הטילים. כל הזמן ייללה ובכתה, במיוחד ביום שמיה נפטרה“. כעת, אומרת השכנה, בוניטה נמצאת אצל הבן בצפון.
כמה תנועה יש בארבע?
דיבואה סבלה ממחלת הסרטן. שכניה מספרים שבחודשים האחרונים חשה חולשה, וביום חמישי, שעות לפני שנפטרה, הלכה לטיפול כימותרפי. “היה לה קשה לצאת מביתה“, אומרת סמהר, “אז היינו מביאות לה כל מה שהייתה צריכה: אוכל, מים דיאודורנט. עליא טיפלה בה ממש כמו בבית מלון. היא הכינה לה בכל יום מגש עם מאכלים, צלחת מזלג וסכין, פחית קולה, תה או משקאות אחרים“.
“מיה אהבה ערבים, והם אהבו אותה“, מוסיפה סמהר. “חברות ובני משפחה שלה התקשרו אלינו והודו לנו על שטיפלנו בה“. לדברי השכנות, דיבואה רצה במדרגות והתכוונה להגיע לאחת משכניה כדי לשהות במחיצתם במהלך שיגורי טילי החמאס.
אין לכם מקלט פה באזור?
עליא: “יש בבית הספר, אבל הוא לא טוב. לא נקי וקשה להגיע“. סוהל, בעלה של עליא בן ה־75 מדדה לכיוון המרפסת. הוא לא נמצא בקו הבריאות. אינו שומע טוב וכמעט שאינו רואה. “היינו במיטה, וישר יצאנו לראות מה קרה“, אומר סוהל. “שמעתי אותה צועקת לעזרה“.
לטענתו, ולטענת שכנים נוספים, רשלנות גרמה למותה. “אם האמבולנס היה מגיע מהר יותר היא הייתה בחיים“, הוא אומר בעצב. “כמה תנועה יש בארבע לפנות בוקר? למה לקח לו כל כך הרבה זמן להגיע? אני כבר לא צעיר, אני מבין טוב מאוד למה לקח כל כך הרבה זמן“. ורומז לכך שכוחות ההצלה לא מצאו לנכון להזדרז ולהגיע להציל נפגעים בשכונה ערבית. כשכבר הגיע האמבולנס, מספרים השכנים, כל שנותר לפרמדיקים היה לקבוע את מותה.
בעקבות מחלתה, דיבואה איבדה בחודשים האחרונים שערות רבות, מה שמאוד העציב אותה. לכן, אומרת סמהר, “היא שמה כיסוי ראש, כמו דתייה“. שכנה נוספת שמגיעה למקום, מספרת שקנתה לחברתה היהודייה כיסויי ראש בכל מיני צבעים “שחור, כחול, ורוד, כדי להוציא אותה מהדיכאון. הייתי גם מבשלת לה ארוחות ומביאה לה עוגיות“. להלווייתה השכנות לא הספיקו להגיע. “אין לנו רכב וקשה לנו לצאת מהשכונה“, אומרת סמהר. גם כלי התקשורת לא הגיעו, למעט צוות של ערוץ אחד ושל הטלוויזיה בערבית, מותה של דיבואה כלל לא הגיע לכותרות.
למה שרפו את הילד?
שכונת ואדי ניס־נס הציורית הייתה בעבר מודל לדו־קיום בין יהודים לערבים. כיום מתגוררות בה בעיקר משפחות ערביות - מוסלמיות ונוצריות. היהודים נטשו מזמן ועברו לשכונות אחרות בחיפה. מוקד המשיכה העיקרי של המקום הוא השוק.
“לא שינה לנו יהודי או ערבי. אנחנו ביחד, חיים ביחד ונושמים ביחד“, אומרת סמהר. “כולנו אהבנו אותה, היינו ממש משפחה. היא הייתה מלמדת אותנו עברית, ואנחנו לימדנו אותה מילים בערבית. מיה הייתה אישה חכמה, ידעה לדבר המון שפות, אנגלית, גרמנית, צרפתית. היה לה ראש. גם אם מישהו היה צועק עליה, היא הייתה מחייכת“.
כאשר סמהר מתרחקת מעט, מתכנסת בתוך הבכי שלה, עליא מספרת כי שכנתה זו לא מצליחה להירגע מאז מותה של דיבואה, לא מפסיקה לבכות. “היא הייתה ממש בת משפחה שלנו. קשה לי להאמין עדיין שהיא לא איתנו“.
“מיה רצתה שלום“, אומרת עליא, “אינשאללה יהיה שלום. הציבור הישראלי צריך ללמוד מדו־הקיים שיש בשכונה שלנו. אנחנו דוגמה לשלום“. “שלום זה הכי טוב, מלחמה זה רע“, מוסיף בעלה. “המצב לא טוב בכלל. אנחנו צריכים להתפלל יום ולילה שהמצב ישתפר“.
האווירה שנעכרה עם החרפת המצב הביטחוני לא הוסיפה לבריאותה הרופפת ממילא של דיבואה. שכנותיה מספרות שצפתה באדיקות בחדשות בטלוויזיה, וניסתה להתעדכן במצב. לדברי השכנות, רציחתו של הנער הערבי מוחמד אבו־חדיד בן ה־16 זעזעה אותה.
“למה שרפו את הילד? זה ילד קטן. יש לו הורים, יש לו אמא, איך אפשר להתנהג ככה“, אמרה שוב ושוב. עליא מספרת כי בכל חג יהודי הייתה דיבואה מכינה לה ולשאר השכנים עוגיות ומאכלים שונים, וגם הייתה קונה להם מתנות לבית. אלו מצדם גמלו לה בחגיהם במטעמים משלהם. לפני כחודש וחצי חגגה דיבואה 69, ושכניה המסורים, שהפכו עם הזמן למשפחתה השנייה, ארגנו לה מסיבת יום הולדת. “הכנתי לה מעמול“, מחייכת עליא.
אמרתי לה ‘את מטומטמת‘
לדיבואה היה חבר מקומי נוסף בשם רמון, בעל חנות ברחוב יוחנן הקדוש, שמתמקד בממכר זיתים, שמן ומוצרי צריכה נוספים. “מיה הייתה מגיעה לפה בכל יום“, הוא מספר. “בחודשים האחרונים, מאז שחלתה, הייתי מביא לה סיגריות הביתה. זה מפחיד מאוד לעלות את המדרגות האלה. אני עוד לא לגמרי מעכל את זה שהיא נפטרה“.
בחור קשוח רמון. ערבי־נוצרי, שוטר לשעבר. לוקח לו זמן להיפתח. עושה רושם שהוא לא רוצה לדבר, אך כעבור כמה דקות הוא מתרכך ומתחיל לספר על המנוחה. “מיה באה לקנות אצלי זיתים. אהבה בעיקר זיתים שחורים. בכל יום הייתה יושבת בחנות שלי בערך שעה, והיינו מדברים על כל מיני נושאים, על החיים. היא אהבה לגור בין ערבים“, הוא מוסיף בחצי חיוך. “אמרתי לה תמיד ‘את מטומטמת, למה לך לגור פה?‘“.
לדבריו, גם הוא, כנוצרי, מפחד מאוד לגור כאן בין מוסלמים. “היא מאוד אהבה את החוויה של ‘כולם ביחד‘. הרי אצל הערבים כולם ביחד מצד אחד, אבל גם אחד נגד השני מיה היא נפגעת טרור לכל דבר“, טוען רמון, “הרי היא התעוררה בגלל האזעקות ונפלה במדרגות. רק בגלל זה היא לא איתנו היום“.
הוא מספר כי בנה של דיבואה היה מגיע תכופות לבקר אותה במהלך סופי השבוע, יחד עם אשתו והילדים, והמשפחה הייתה יוצאת לאחת מהמסעדות באזור. “היא הכירה שם את כולם, הייתה מחייכת לכולם“.
גם רמון חושב ש“זה ממש מוזר שלקח לאמבולנס חצי שעה להגיע לטפל בנפגעת“. אחרי הרהור קל הוא מוסיף: “הם בטח לא ידעו שהיא יהודייה, חשבו שסתם קרה משהו עם הערבים“.
מי שדווקא אינו מחפש אשמים הוא יובל בנה של מיה. “אנחנו אוספים לאט־לאט את הפרטים“, הוא אומר. “אמא התעוררה מבהלה. הבנו שהצופר באזור הזה חזק מאוד. זה כנראה הפחיד אותה. השכנים ניסו לעזור. היא כנראה לא קלטה מה קורה. דום הלב היה אבסולוטי, כבר לא היה מה לעשות. בעיניי הכי חשוב שהיא לא סבלה“.
לדבריו, עיריית חיפה דווקא מילאה את תפקידה בצורה יוצאת מן הכלל. “הם התקשרו הרבה פעמים, ואפילו שלחו זר לבית העלמין. דווקא הייתי מופתע מהתגובה שלהם“. מהכנסת או מגורמים רשמיים אחרים לא זכה להתייחסות מיוחדת.
עד כמה שאתה יודע, היא נחשבת נפגעת פעולות איבה?
“ככל הנראה כן. התקשרו אלינו וביקשו לשלוח את הטפסים, אז כמיטב הבנתי היא תהיה מוגדרת ככזו“.
ובכל זאת, ליובל חשוב להבהיר כי הוא אינו מתכוון להיאבק בממסד כדי שאמו תקבל הכרה כנפגעת טרור. “אם המדינה רוצה, בסדר גמור. לא אתווכח או אלחם על זה.
“לאמא שלי סיפור חיים אחר, מעניין. היא תמיד חיפשה את השונה, היא הייתה אמנית. תמיד חיפשה את הדרך לחיות קצת שונה מהמיינסטרים. היא גרה הרבה שנים באילת. מבחינתה זה היה ביטוי מיוחד לחיות במקום מיוחד. לפני כארבע שנים החליטה לחזור לצפון. להתחבר לוואדי ניס־נס, לשכונה הערבית. החיבור היה טוב. בהתחלה היה לי קצת מוזר המעבר שלה לשם. לקח לי המון זמן להתרגל לזה. היא שאבה מאנשים את הסיפורים המעניינים שלהם. אין ספק שכל התקופה הזאת השפיעה על האמנות שלה“.
באתם לבקר אותה?
“כן. זה היה בשבילנו מן מסע אקזוטי כזה. מוזר כזה. בית באמצע סמטה, דרך מדרגות תלולות. כולם עליך. זה התאים לה. היא תמיד הייתה כזאת“.
ענייני דו־קיום העסיקו אותה?
“אני לא יודע. הייתה בה תערובת של הכול. היא הייתה אישה סופר־ציונית, אבל גם חיה בדו־קיום. אי אפשר לשים אותם במגירה. קשה להגדיר אותה. אבל אין ספק שהחיבור לאחר הייתה טבעית אצלה. במיוחד עם השכנים הערבים. לא הייתה פה אמירה בהכרח פוליטית. הרי באותה מידה היא התחברה לקהילה באילת. היא גם חיה תקופה מסוימת בהולנד, גרמניה, אפילו בקיבוץ, כל פעם בדרך שלה“.
יום שני בערב, סוכת האבלים של משפחת בן־שטרית ברובע ב‘ באשדוד. זהו היום האחרון ל‘שבעה‘ של דוניז בן־שטרית, ובסוכה נערכת סעודה להיטיב את לב האבלים ולכבד את הנפטרת. הסלטים המרוקאיים שהוכנו ביד אוהבת מחולקים לקעריות הגשה. כמויות של סלט גזר בכמון, פלפלים חריפים מטוגנים, מטבוחה וחצילים מתובלים עומדים הכן. אלא שבהמשך הערב הקעריות יישארו כמעט מלאות. מלבד בני המשפחה וכמה שכנים אמיצים, איש לא רוצה להסתכן ולשבת חשוף למטחי הרקטות כדי להשתתף באזכרה.
דוניז בן־שטרית (65) נהרגה ביום השני של מבצע צוק איתן. גם עכשיו קרוביה אינם יודעים מה היה הגורם הישיר למותה. כל הידוע הוא שעם הישמע האזעקה, נפלה דוניז בחדר השירותים בביתה, וכעבור זמן קצר נפטרה. בטופס השחרור של גופתה לא נרשמה סיבת המוות, וזו כנראה לעולם לא תיוודע. ייתכן שספגה חבטה בראשה, ייתכן שלבה לא עמד בקולות האזעקה, ואולי עברה אירוע מוחי כתוצאה מהלחץ.
בן־שטרית, שלא נישאה מעולם, התגוררה בדירה קטנטנה יחד עם אחיה שלמה ואחותה לידיסיה, אם חד־הורית. היא סבלה מבעיות לב ומסוכרת, ולמרות גילה הצעיר יחסית נחשבה סיעודית ונעזרה במטפלת. בבוקר יום שלישי בשבוע שעבר היא נותרה בבית עם המטפלת, כשלידיסיה יצאה למרכז מסחרי סמוך כדי לרכוש מוצרי מזון.
סמוך לשעה עשר וחצי נשמעה אזעקה. דוניז נבהלה וביקשה להיכנס לחדר השירותים, שהוא גם החדר הפנימי והמוגן יחסית מכל חדרי הבית. דקות מספר לאחר מכן מצאה אותה המטפלת על הרצפה, מפרפרת בין חיים למוות. מכיוון שלא היה לה טלפון נייד, רצה המטפלת למכולת סמוכה כדי להזעיק עזרה. לידיסיה מיהרה לחזור הביתה אחרי האזעקה, ומצאה את אחותה המוטלת שם.
“היא גססה“, מספרת לידיסיה. “ניסיתי להרטיב לה את הפנים, לראות שהיא מגיבה, אבל שום דבר לא עזר“. הפרמדיקים שהגיעו למקום בניידת טיפול נמרץ ניסו להחיות את דוניז, ולרגעים נראה היה שהדופק שב אליה, אך בבית החולים קפלן נקבע מותה.
“מאז מבצע עופרת יצוקה אחותי סבלה מחרדות, והן התגברו בעמוד ענן“, אומרת לידיסיה. “כל אזעקה הייתה מקפיצה אותה. היא הייתה נכנסת להיסטריה, רועדת, לא ידעה מה לעשות עם עצמה. היא עברה טיפול פסיכולוגי ארוך וקיבלה תרופות, אבל זה לא עזר. היא סבלה כל כך מכל אזעקה – רעדה, הפכה ללבנה כמו סיד“.
אני יושבת בסוכת האבלים עם בני משפחת בן־שטרית, שעלתה ממרוקו ב־1972. שמונת האחים והאחיות התקבצו מרחבי הארץ – ראשון־לציון, בת־ים, אשדוד ומקומות נוספים - כדי לשבת שבעה. אבל גם כשהגוף נמצא פה, הנפש נודדת אל הילדים שנותרו בבית וצריכים להתמודד כל אחד במקומו עם האזעקות, ואל הילדים הגדולים יותר שגויסו.
האבלים נשארים צמודים לטלפונים, מתעדכנים בנעשה. רחוב אבן־גבירול שבו התגוררה דוניז הוא רחוב של בנייני רכבת. אחד האחיינים מתדרך אותי כיצד לנהוג במקרה של אזעקה: “את מוזמנת לרוץ לבניין, לחדר המדרגות החשוף, בחצר החשופה“, הוא אומר במרירות.
ממש מול החצר שבה הוקמה סוכת האבלים, ניתן לראות לא פחות מ־16 רמקולים מחוברים לעמוד. הם אלו שמשמיעים את האזעקה בעת הצורך. בשעות הביקור שלי במקום הם נותרו דוממים, באופן נדיר. “כשיש אזעקה מתחיל פה מרתון ריצה“, אומר מאיר בן־שטרית, אחיין של המנוחה. “זו שבעה תחת אש. אנשים לא באו לנחם, ואלו שכן באו, ברחו כמו חתולות“.
הוא לוקח אותי לסיור בסביבה. העוני והדלות שולטים בכול. קירות מתקלפים, דירות ‘עמיגור‘ קטנטנות בנות שני חדרים קומפקטיים, במרביתן אין מזגן. “גרה פה אוכלוסייה מבוגרת וענייה שאיש לא דואג לה. בעת אזעקה אין לאן לברוח. אם תפגע כאן רקטה, חס ושלום, אני לא רוצה אפילו לדמיין מה יהיה המחיר בחיי אדם“.
על דוניז הוא מספר: “היא הייתה אישה תמימה, צדיקה שמתפללת כל היום ומדליקה נרות לצדיקים שישמרו עליה ועל המשפחה. אישה פשוטה וטובה, שכל־כולה טוב ונתינה לאחר“. אחיינית אחרת, חגית בן־שטרית, שהתה בחו“ל בשבוע שעבר. מיד עם קבלת הבשורה הקשה היא עשתה את דרכה לארץ כדי להשתתף בשבעה.
“למרות שדוניז חיה מקצבת ביטוח לאומי, היא תמיד חסכה כדי לקנות מתנות לאחיינים שלה ולסייע בשמחות המשפחתיות, ותמיד דאגה להתעניין בשלומנו ולפנק אותנו במאכלים אהובים“, היא מספרת.
הלוויה התקיימה ביום רביעי אחר הצהריים. למחרת היו בני המשפחה אמורים לחגוג את חתונתה של שירה, אחת האחייניות. בהתייעצות עם רבנים הוחלט שלא לדחות את החתונה, וכך מצא את עצמו מאיר בן־שטרית, אחיה של הכלה, רץ מאוהל האבלים לאולם החתונה – ששימש גם כחמ“ל של ערוץ 2, לאחר שרקטה פגעה בבניין מולו.
“זה היה מצב הזוי“, הוא מספר. “בבוקר אני מביא סידורים ומאווררים לאוהל האבלים, משם אני רץ לאולם להביא אלכוהול, בחזרה לאוהל להביא שתייה, ושוב הביתה לעזור בארגונים האחרונים של החתונה ולנסות להרגיע את הכלה“. האירוע התקיים במועדו. אביה של הכלה הגיע רק לחופה, וחזר לשבעה מיד לאחר מכן. גם כל אחד מהאורחים נכח באולם רק דקות ספורות, ובכל זאת היה שמח.
“300 איש הוזמנו ו־300 איש הגיעו, כולם עשו מאמץ לבוא כי הבינו את הסיטואציה הכואבת“, מספרת אחת מבנות המשפחה.
ואכן, במהלך החתונה נשמעו שלוש אזעקות, ושלוש פעמים ברחו האורחים למרחב המוגן – אך מיד לאחר מכן חזרו לרקוד. “דוניז התכוננה לחתונה, כבר הכינה לעצמה בגדים חגיגיים, ועכשיו הכול נשאר במקום“, מספרת לידיסיה. “הכאב שלנו גדול מאוד, ואין לי מושג איך אצליח להתאושש מהמראה שלה גוססת בשירותים“.
מכיוון שדוניז לא נפגעה באופן ישיר מנפילת רקטה, היא לא תוכר כנפגעת טרור. במשפחה מספרים שאף גורם רשמי לא הגיע לנחם. “אפילו עובדים סוציאליים לא באו, למרות שכולנו בטראומה“, אומרת לידיסיה. “כאילו מתה חתולה. למרות שברור שהיא מתה כתוצאה מהאזעקה, לאף אחד לא אכפת מאיתנו. לא כשאנחנו חיים ולא כשאנחנו מתים“.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם