מי אתה, אלוף משנה עופר וינטר?
אלוף־משנה עופר וינטר, מח"ט גבעתי, הוא המומחה מספר אחת של צה"ל ללחימה ברצועה. במטכ"ל פחות התרגשו מהאיגרת האמונית שלו ללוחמיו מאשר בתקשורת. הלוחמים עצמם אהבו אותה
תחת הכותרת "דף מפקד לקרב: מבצע 'צוק איתן'" כתב וינטר כי זכות גדולה נפלה בחלקו לפקד ולשרת בחטיבת גבעתי בעת הזו. "ההיסטוריה בחרה בנו להיות בחוד החנית של הלחימה באויב הטרוריסטי 'העזתי', אשר מחרף, מנאץ ומגדף א־לוהי מערכות ישראל. נערכנו והתכוננו לעת הזו, ואנו מקבלים על עצמנו את המשימה מתוך שליחות וענווה גמורה, ומתוך כך שאנו מוכנים להסתכן ולמסור את נפשנו כדי להגן על משפחותינו, על עמנו ועל מולדתנו".
מפקד גבעתי כתב לחייליו כי הוא סומך עליהם "שיפעלו ברוח לוחמים ישראלים ההולכים חלוצים לפני המחנה. אני נושא את עיניי לשמים וקורא עמכם 'שמע ישראל, השם א־לוהינו השם אחד'. השם א־לוהי ישראל, היה נא מצליח דרכינו אשר אנו הולכים ועומדים להילחם למען עמך ישראל נגד אויב המנאץ שמך. בשם לוחמי צה"ל ובפרט לוחמי החטיבה והמפקדים, עשה ויתקיים בנו מקרא שכתוב 'כי השם א־לוהיכם, ההולך עמכם להילחם לכם עם אויביכם, להושיע אתכם' ונאמר אמן. יחד, ורק יחד, ננצח".
הלוחמים של וינטר אהבו את האיגרת. במחנה מטכ"ל הגיבו עליה בשוויון נפש. צמרת צה"ל החילונית הסתגלה כבר לתופעת המפקדים הדתיים הבכירים שמתבטאים אחרת מעמיתיהם החילונים, לפעמים גם נראים אחרת, אבל מפגינים כישורי פיקוד שאינם מוטלים בספק. במטכ"ל ברור שכל עוד יש לישראל אויב מר ברצועת עזה, וינטר הוא אחד המפקדים המוכשרים ביותר להתמודד איתו. הקצין הדתי הבכיר נחשב המפקד בעל הניסיון הקרבי העשיר ביותר בלחימה ברצועה.
לפני עשר שנים, במאי 2004, איבד וינטר שישה מלוחמיו באסון הנגמ"ש במחנה זייתון, שהפך לאירוע מכונן בתורת הלחימה של צה"ל ברצועה. הוא היה אז מפקד גדוד הסיור של גבעתי, והוביל את הכוח לתוך השכונה במסגרת מבצע 'פרשי הפלדה' להשמדת מחרטות לייצור קסאמים. הייתה זו פעילות שגרתית יחסית ברצועה, ואל הכוח הצטרף אז צוות של ערוץ 2. לאחר לילה של פעילות מוצלחת החלה שורת הנגמ"שים לצאת מהשכונה, כשלפתע החריד את האזור פיצוץ אדיר. וינטר הסתכל לאחור והבין שאחד הנגמ"שים מהכוח חסר. בשניות הראשונות הוא עוד קיווה שהם פשוט טעו באחת הסמטאות, אבל כשהבחין במנוע של הנגמ"ש במרכז הכביש כבר לא היה לו ספק. הוא נטל את הקשר ודיווח: "חסר לי נגמ"ש, ויש כאן חלקים פזורים". וינטר עצר את הטור, ובקור רוח יצא עם חייליו לסרוק בלב השכונה אחר גופות ההרוגים ולמנוע את ניסיונות המחבלים להתקרב לאזור.
בכתבה בערוץ 2 נראה וינטר יושב בצד עם מכשיר המירס הצה"לי, אחרי שעות של לחימה, ומבקש לקבל את השמות של חייליו שאיבד. "בשטח לא נשאר מהנגמ"ש כלום", נשמע וינטר אומר. לוחמיו עזבו את המקום רק לאחר שהשלימו את מלאכת האיסוף של שרידי חבריהם לקבורה בישראל.
יממה לאחר מכן, בציר 'פילדלפי' שבאזור רפיח, חדרה רקטת אר־פי־ג'י לנגמ"ש של צוות המנהרות של פיקוד הדרום שהיה עמוס בחומרי נפץ, והשמידה אותו על חמשת לוחמיו. במהלך מבצע החילוץ נהרגו שני חיילים נוספים. תמונת החיילים הסורקים את השטח בידיהם כדי להביא את חבריהם לקבורה הפכה לסמל של המבצע ההוא.
למחרת הגיע וינטר משדה הקרב להלוויות שישה מלוחמיו. באחת מהן הוא הבחין במוישה הורביץ מנוב, אב שכול שאיבד כמה חודשים קודם לכן את בנו סמ"ר אילון יעקב, לוחם גדוד הסיור של גבעתי, בתאונת אימונים בצפון. וינטר חיבק אותו וביקש ממנו להצטרף אליו למסע ההלוויות.
"היינו אז טריים בנושא השכול, ועופר ליווה אותנו מקרוב", שחזר השבוע הורביץ, "באותו יום פשוט הצטרפנו אליו, עברנו איתו מהלוויה להלוויה, ובכל מקום הוא נשא הספד. מאז הפכנו כמעט למשפחה. לו הייתי היום בגיל גיוס, זה אחד המפקדים שהייתי הולך אחריהם בעיניים עצומות. אני מכיר כמה מפקדים בגבעתי שהיו חיילים שלו, ואני רואה אותם היום ומבחין בטביעת האצבע שלו כמפקד ומחנך, המגדל את דור העתיד של המפקדים".
כמה חודשים לאחר התקרית סיפר וינטר בראיון לאתר nrg ש"זה היה קשה, אבל לא נשברנו. התחזקנו. הקשר עם המשפחות השכולות עזר לנו מאוד. המוטו שלי אומר שאנחנו מבצעים כל משימה. אחרי זייתון הכרנו את העוצמה של להיות ביחד. מדובר באנרגיות שלא ניתן להסביר".
חודש מוקדם יותר, באפריל 2004, זכה וינטר לציון לשבח מאלוף פיקוד הדרום. הטקס התעכב כי וינטר היה באותה שעה בפעילות מבצעית בבית־להיה. יחד עם אלוף הפיקוד דאז, דן הראל, החליט מפקד אוגדת עזה תא"ל שמואל זכאי לקיים בשטח את טקס הענקת העיטור. אל אזור הלחימה בין ניסנית לאלי־סיני הובאו דגלי ישראל וגבעתי ובמה מאולתרת, ווינטר קיבל את הצל"ש כשלוחמיו עדיין עוטים את אפודי הקרב מהמבצע. "הייתי בלבנון, אבל עזה של היום היא מקום קשה ללחימה. העוצמה והאינטנסיביות של האירועים גבוהה מאוד", סיפר אז.
ראש מטה פיקוד דרום באותם ימים, תא"ל (במיל') צביקה פוגל, נזכר השבוע שכבר אז הבחין בתכונותיו המיוחדות של וינטר. "הוא היה בחור צעיר, אבל כבר אז נהניתי לראות אותו ואהבתי לעבוד איתו. הוא אמיץ וחושב – ואלה לא תכונות ברורות אצל כל מפקד. הוא אדם שמאוד מחובר לפקודיו, וכשם שהם מרגישים מחויבות כלפיו כך הוא הרגיש מחויבות כלפיהם".
וינטר (43) מתגורר כיום ביישוב בצפון, הוא אב לשמונה, ובקרוב כבר צפוי להפוך לסבא. הוא גדל בקריית־אתא, הבכור מבין ארבעה ילדים. את סיפורי
כבר מצעירותו התווה לעצמו עופר וינטר מסלול צבאי. הוא החל אותו בפנימייה הצבאית־תורנית באור־עציון. רבו דאז, חיים דרוקמן, סיפר השבוע על נער רציני מאוד, ערכי וצנוע: "זכורה לי הצניעות ודרך הארץ שלו כבר כנער. הייתה בו רצינות וערכיות, הוא בן אדם".
משם המשיך וינטר למחזור ב' במכינת 'בני דוד' שבעלי והתגייס לסיירת מטכ"ל, מחזור אחרי צעיר דתי ואלמוני באותם ימים בשם נפתלי בנט. ב'יחידה' הוא פגש את טל רוסו, שהיה באותה עת סגן מפקד הסיירת. לאחר שרוסו מונה למפקד יחידת מגלן, הוא לקח איתו את הקצינים הצעירים וינטר ובנט. לאחר מכן החליף וינטר את הכומתה האדומה בסגולה ועבר לחטיבת גבעתי כמפקד פלוגה בגדוד צבר, ומשם המשיך לפיקוד על סיירת גבעתי. לאחר מכן שימש מפקד גדוד הסיור, כשהוא מוביל פעם אחר פעם את חייליו בסמטאות עזה.
ערב ההתנתקות נשלח לכהן כנציג צה"ל בצבא ארה"ב, ולאחר חזרתו מחו"ל מונה למפקד יחידת דובדבן. בתקופת שירותו זכתה היחידה בפרס הרמטכ"ל ליחידות מצטיינות על פעילות מבצעית. במהלך מבצע 'עופרת יצוקה' הייתה דובדבן אמורה להישאר בפעילות סדירה ביהודה ושומרון, אך וינטר לא ויתר. הוא התייצב בפני אלוף פיקוד הדרום וביקש ממנו להצטרף עם היחידה ללחימה בעזה.
רס"ל תמיר אלדר היה באותם ימים פרמדיק בדובדבן. "היינו יושבים לפני הפעילות על תוכניות המבצע. לעופר היה רוגע ושקט מבצעי שהשרה לחיילים ביטחון שהוא יודע מה הוא עושה. אני זוכר שישבנו בתוך מוסך בעזה ב'עופרת יצוקה' במהלך הפוגה קצרה מהלחימה. אחד הלוחמים קרא תפילה לפני יציאה לקרב, וזה חיבר את כולנו ונתן לנו כוח, חיילים דתיים ולא דתיים. אני זוכר את זה כרגע עוצמתי. מיד לאחר מכן חזרנו ללחימה. מסביב רועמות פצצות מרגמה ויריות, ואנחנו שומעים את וינטר בקשר נותן הוראות ברורות בדיוק מה הוא רוצה שייעשה. מול כל הרעש הוא יודע בדיוק מה המטרה, ולשם הוא חותר".
לאחר שסיים את השירות בדובדבן עבר וינטר לפקד על יחידת צנחני מילואים, ובהמשך היה למפקד החטיבה הצפונית בעזה. לפני כשנה השלים את שרשרת הפיקוד בחטיבה הסגולה כשמונה למח"ט גבעתי. הקשר המיוחד עם הלוחמים חזר לא אחת בשיחותינו עמם. הם סיפרו על מפקד קשוח שלא מוותר להם, אבל גם לא מוותר לעצמו. לפני כשלושה חודשים כבש את המקום הראשון באליפות צה"ל בכושר קרבי. בתום תחרות בין שדרת הפיקוד הבכירה של הצבא שכללה שורת אתגרים פיזיים הוכתר אל"מ וינטר כ"קצין הכי קרבי בצה"ל".
"שים לב, הוא תמיד היה מספר 1, תמיד הגיע לקודקוד", מספר אחד מלוחמיו. "בכל יחידה הוא הגיע לפסגה, בזכות העוצמות שלו". בכיר ישראלי הבקי היטב בנבכי מערכת הביטחון קבע השבוע נחרצות שווינטר נחשב מפקד השדה הטוב ביותר בצה"ל. "המומחיות שלו היא ניצחון על האויב. הוא גרוע בפוליטיקה ולא טוב במצגות פאוור־פוינט. הוא טוב בלנצח".
הדף הקרבי שווינטר שלח ללוחמיו עם פתיחת מבצע 'צוק איתן' הופץ ברשתות החברתיות ועבר מאחד לשני בוואטסאפ, ומיד משך אליו אש. אחד המבקרים החריפים של המהלך של וינטר הוא פרופ' אבי שגיא מאוניברסיטת בר־אילן וממכון הרטמן, ממחברי מסמך 'רוח צה"ל', שהחליף את הקוד האתי של צבא ההגנה לישראל. "התקלה העמוקה ביותר של המסמך שכתב וינטר ושמחייבת טיפול יסודי היא אי ההבנה שלו שהוא נמצא בתפקידו כשליח וכנציג של מדינת ישראל - ולא כשליח ציבור לפני הקדוש ברוך הוא. וינטר לא מזהה את מקור הסמכות שלו, מכיוון שהריבון שלו איננו מדינת ישראל אלא א־לוהי ישראל. השאלה שאני מתחבט בה היא אם הוא מבין בטעות שמערך הערכים שלפיהם הוא פועל זהה לאלה של מדינת ישראל, או שמא הוא כפוף בכלל למערכת אחרים אחרת – דתית, רבנית או כל מערכת אחרת שאיננה מערכת אחרת של מדינת ישראל".
לדברי פרופ' שגיא, "כשעופר וינטר כתב את הטקסט הזה, הוא לא כתב את זה כקצין בצה"ל אלא מהמקום האישי או הדתי של חייו. בעיניי זה הופך את הבעיה לכפולה: את מסמך 'רוח צה"ל' הוא בוודאי לא הפנים -שכן המסמך מדגיש את העובדה שמקור הסמכות הבלעדי שלו כפוף צה״ל הוא מדינת ישראל, ואינני יודע אם הוא הפנים את ערכיה של מדינת ישראל. זאת משום שמפקדי צה"ל וחייליו הם קודם כול בני אדם ואזרחים במדינה, ורק אחר כך לוחמים. ולפיכך הערכים המשותפים לכולם, לכל חיילי צה״ל, הם ערכיה של המדינה ולא הערכים הדתיים של וינטר עצמו. למדינה וגם לי יש בעיה גדולה עם מי שמתבלבל בכך".
תא"ל (במיל') צביקה פוגל לא מסכים עם דבריו של פרופ' שגיא. "עופר וינטר הגיע לאן שהגיע בזכות העובדה שהוא איש מאוד מיוחד. לא מגיעים להיות מפקד חטיבת גבעתי רק בגלל שיש לך תעודת זהות וכרטיס עבודה. מגיעים לזה בזכות מה שאתה, וחלק מהדברים שיש לעופר וינטר ושאולי לא מוצאים חן בעיני האחרים הם העובדה שהוא לא רק מאמין בזכות קיומה של מדינת ישראל ובשירות הצבאי אלא גם באל. וינטר בחר בדרך שהוא חשב שתשפיע בצורה הטובה ביותר על המחויבות של האנשים למשימות. אני בטוח שהוא לא עשה את זה מתוך נקודת מבט משיחית אלא כחלק מהנושאים שהוא מדבר עליהם בחיי היומיום. אני בטוח שחלק גדול מהמפקדים ומהפקודים שלו לא ראו את זה כמו שרואים את זה כל מיני מחרחרי מדנים מיותרים".
לדברים של פוגל מצטרף הרב הצבאי הראשי לשעבר, תת־אלוף (במיל') הרב אביחי רונצקי, שהיה השבוע בשטחי כינוס סמוך לרצועת עזה. "מפקד שיוצא לקרב מחויב להביע בכתב ובעל פה את מה שבוער בתוכו, את האמת שבוערת בתוכו", אומר הרב רונצקי. "הוא חשב שהדברים שהוא אומר יוסיפו לרוח הלחימה של הפקודים שלו. אפשר לחשוב שהוא כתב איזו משנה אנרכיסטית, אבל הוא פשוט ביטא בכתב את התחושות שלו, המחוברות למסורת היהודית. הוא ציטט קטעים שאני אמרתי אותם כמה פעמים לפני מבצע 'עופרת יצוקה', רגע לפני הכניסה הקרקעית, יחד עם הלוחמים".
לדברי הרב רונצקי, "בימים ובשעות כאלה אנשים מתחברים למסורת, לתנ"ך ולאמונה היהודית. אז מה הבעיה? הוא התייחס לזה בעוצמות שיש בו. אף אחד לא מדבר פה על מלחמת דת, כפי שניסו לעוות את הדברים שבמכתב. מי שמסתובב בשטח מבין בצורה פשוטה שאנשים מצפים ללשון כזו, לגישה כזו. הלוחמים צריכים לדעת שהמקורות שלהם הם האמונה היהודית, החוסן היהודי, המורשת. זה לא נובע מעניין דתי אלא מתוך חיבור היסטורי שנותן להם חוסן ליציאה לקרב".
ברקע הסערה הציבורית התקשר השבוע מוישה הורביץ לווינטר וחיזק אותו. בעמוד הפייסבוק שלו הוא שיתף את מכתבו והוסיף: "יישר כוח, עופר. רק בכוח האמונה ננצח. עלה והצלח, יקירי. משה הורביץ, אב שכול".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם