צה"ל הפנים את חשיבות המצלמה בשדה הקרב
מבצע "צוק איתן" הביא לשיא את יכולות התיעוד המבצעי של צה"ל, עם העברת וידאו ותמונות משטחי הלחימה אל אמצעי התקשורת. למה זה לקח כל כך הרבה זמן?
לפני כשנתיים הכריז דובר צה"ל על הקמת מסלול קרבי המכשיר לוחמים-צלמים שתפקידם לתעד בשטח, תוך כדי קרב ופעולה, את המתרחש כדי לתת מענה מהיר ויעיל לאתגר ההסברה של צה"ל. ניצנים ראשונים של יישום האתגר החלו במלחמת לבנון השנייה ועתה, ב"צוק איתן" הדבר מוצא את ביטויו בצורה רחבה הרבה יותר. אותם צלמים סיימו את הכשרתם כלוחמים מן המניין והצטרפו ליחידה מיוחדת בדובר צה"ל. מי שהיה ראש מדור תיעוד מבצעי בדובר צה"ל, רב סרן מיכה אוחנה הסביר כי על צה"ל להתאים את עצמו לשדה הקרב המודרני שבו יכול כל גורם בעל אינטרסים לעוות את האמת על פי מניעיו.
"כשדיברתי על זה לפני 20 שנה נתפסתי כעב"מ", אומר ד"ר רון שלייפר, מומחה בינלאומי לחקר הלוחמה הפסיכולוגית מבית הספר לתקשורת באוניברסיטת אריאל. "אט אט זה תפס. צה"ל נהג לאסור פרסום תמונות של חיילים שלא צולמו באמצעות דובר צה"ל. המציאות החלה לחלחל בו נגד רצונו ולאט לאט החלו לחלק מצלמות לגדודים. הם לא ידעו בדיוק מה לעשות אתן. שאלתי פעם סטודנט שלי שהיה מג"ד מה הם עושים עם המצלמות והוא ענה שהמצלמה שמשה להכנת חומרים למסיבת הגדוד. למעשה המציאות החדשה נכפתה על צה"ל לאחר שהתברר כי האוייב משתמש במצלמות נגדו".
שלייפר אומר כי "הראשונים שהשתמשו במדיום הזה היו הרשתות האמריקניות בימי האינתיפאדה הראשונה. אנשיהן פחדו מכניסה למחנות הפלשתינים שנתפסה כמסוכנת מדי עבורם והם הציעו לפלשתינים בחינם מצלמות כף יד, קמקורדר הן נקראו, שגודלן כספר כיס עבה, כדי שאלה יעבירו אליהם את התמונות והמראות מתוך השטח. המצלמות ניתנו לפעילים, לנהגי מוניות ולאחר מכן אמצה אותן הנהגת האינתיפאדה. בהמשך החלו כבר אנשים פרטיים שקנו מצלמות והפכו אותן לעסק מניב רווחים. הם צילמו את פעילות צה"ל נגד הפלסטינים ומכרו את התמונות וקטעי הווידיאו תמורת תשלום".
למה לקח לצה"ל כל כך הרבה זמן להבין את הצורך החיוני בשימוש במצלמה?
"מי שהכתיב את הקצב היה הצד שלא היו לו סוללות ותותחים ופנה בצדק רב למלחמה הפסיכולוגית. בזמנו אמרתי שצריך להרכיב מצלמה על כל קסדת לוחם שתשדר ממנה לחדר בקרה ושם יוחלט אלו תמונות ניתן להפיץ מבלי שיפגעו בביטחון. לקח לצה"ל זמן להפנים את העניין עד שהוחלט להקים אותו מסלול של צלם-לוחם. עד היום יש התלבטות מהו בעצם תפקידו העיקרי, האם הוא צלם שגם לוחם או לוחם שהוא גם צלם. מה שמכשיל עדיין את התהליך הזה הוא הצורך במה שנתפס כבטחון המידע. בפרשת ה"מאווי מרמרה" החלו ליישם את הלקחים אך עדיין המריבות הפנימיות עכבו את החומר במשך זמן רב מדיי עד שאיבד את הרלוונטיות שלו".
בצה"ל אכן הבינו שיש חשיבות עליונה בקיומו של אותו תפקיד חדש של לוחמים-צלמים כשם שיש חובשים או קשרים הממלאים פונקציות שונות במהלך הקרב. דובר צה"ל קלט שיש בעולם מדיה חברתית ויש לספק לה חומרים טובים. ד"ר שלייפר מעריך כי הימצאותן של מצלמות בשטח משפיעות על החיילים רק לטובה. "זה לא עניין של לעשות "פזצט"א" יותר באלגנטיות או להסתרק לפני כן. המטרה היא להראות את המצב כפי שהוא בשעת הלחימה ולחשוף את הטכניקות המזוויעות של הצד השני. הרי מדובר במלחמה וכל צד משתמש במירב הכלים העומדים לרשותו כדי להרוג את הצד השני. אם יש ברשותך מצלמה היא מסוגלת למנוע תחמושת ללוחמה הפסיכולוגית של האוייב ולסייע למלחמה הפסיכולוגית שלך", הוא אומר.
הדוגמא הבולטת היא העובדה שהפלסטינים טוענים כי כל הנפגעים הם אזרחים חפים מפשע, הלובשים בגדים אזרחיים ולא מחבלים או חמושים. בקלות רבה ניתן היה להעלים את נשקו של ההרוג ולטעון שהנה ההוכחה שישראל טובחת באזרחים תמימים. שיטה זו הייתה נהוגה בידי המחתרת האירית במלחמת הטרור שניהלה נגד הבריטים בשנות השישים והשבעים.
שלייפר אומר כי "כשאתה מגיע לגן חיות תוך כדי לחימה ומצלם למשל איך חמאס ממלכד את הכלובים או יורה בחיות כדי להוכיח את אכזריותם של הישראלים כפי שעשו ב"עופרת יצוקה". הרי בעולם המשוגע שאנו חיים בו אבדן של פודל בלונדון מעורר תשומת לב רבה יותר מאבדן של מעבורת שטבעה על נוסעיה בבנגלדש".
מי שניסח את התפיסה הראשונה של השימוש במצלמות היה החיזבללה שפיתח דוקטרינת לחימה המתבססת על האמרה "לא צילמת – לא נלחמת". הארגון השיעי הלבנוני היה הראשון להפיץ ברבים תמונות ניצחון, למשל, של רגע חטיפתם של רגב וגולדווסר ב-2006, של הנגמ"ש המתפוצץ או של דגל הארגון המתנוסס מעל מוצב צה"ל. לדברי דר' שלייפר מדובר באקט משמעותי להגברת מורל אנשיו ובדיכוי המורל הישראלי. "לא משנה כמה זמן היה הדגל על המוצב, מספיק שהיה עשירית שניה אבל תשדר זאת שוב ושוב ב"לופ" כדי ליצור אפקט פסיכולוגי חזק."
אינך רואה סכנה שהתמונות שתצלם ישמשו נגדך כבומרנג כאשר גורם זה או אחר יבקש להוכיח כי אתה ביצעת פשעי מלחמה, דוגמת דו"ח גולדסטון?
"הדבר נתון לשליטתנו, הרי התמונות אינן משודרות און ליין. אתה יכול לקצץ ולהחליט מה לשדר ומה לא אלא רק מה שמתאים לך. אין בעייה להעביר את החומר מהשטח אלא רק "הלבנתו" כלומר, וידוא שאין הוא פוגע בצרכי המודיעין".
עד כמה התחיל צה"ל אכן להפעיל את אותן הפונקציות?
"צה"ל מצוי כרגע עדיין בשלבים הראשונים של הפעלת כוח הצלמים ובימים אלה הם נלווים ליחידות המיוחדות. "הבעיה היא שביחידות המיוחדות החומר
ד"ר שלייפר אינו מסכים כי המלחמות היום מוכרעות במה שנהוג לכנות "תמונת ניצחון". המלחמות, הוא טוען, מוכרעות בניצחון צבאי. הלקח הפוליטי שלהן הוא איך מעצבים את המסרים שיוצאים מהמלחמה. תמונה אחת לא תספק ניצחון רק בתנאי שתשקף מצב אמיתי. התמונה יכולה רק לחדד ולמקד בויז'ואל אחד את המצב האמיתי בשטח.
אבל אותה תמונה תהיה זו שתעצב את דעת הקהל בשטח וזו יכולה להפעיל לחץ בלתי מתון על המנהיגים ולהוות גורם משמעותי ביותר בהחלטותיהם על המשך הלוחמה או הפסקתה.
"זה נכון אבל מדובר בתהליך שלם ולא בתמונה אחת. אסור שהתמונה תהיה תכלית הקמפיין הצבאי אלא המהלך הצבאי צריך לפעול לניצחון, לא להכרעה.
וההנהגה שלנו יודעת להתגבר על אותם לחצים, לדעתך?
דר' שלייפר נאנח. "זה מוקש שאני לא רוצה להיכנס אליו. אצל גלעד שליט היה קמפיין גדול שהצליח לסרס הרבה מיכולת הלחימה של צה"ל ושל הדרג הפוליטי שמפעיל אותו, משם קו ישיר המרמרה ודו"ח גולדסטון והשימוש במשפטנים בצה"ל שהחלו להשפיע עוד בימי האינתיפאדה הראשונה, כל אלה מאד מצמצמים את מרחב התמרון של צה"ל. מה שנכון הוא שמצלמות היו יכולות להפריך בקלות את ממצאי דו"ח גולדסטון כך שתועלתן רבה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם