בכל דור: "אין משימה שגולני לא עומדים בה"
הרעות, האחווה והלחימה הבלתי מתפשרת – החטיבה הלוחמת האהודה ביותר בישראל משנה את פניה, אך שומרת על הערכים שהביאו אותה להוביל את הצבא לניצחון אחרי ניצחון. הסיפורים שמאחורי החטיבה מספר 1
לרמן גר בכיכר המדינה בתל־אביב, אביו רופא ואמו עורכת דין. על פי כל הקלישאות הוא ההפך המוחלט מהגולנצ'יק המוכר. ואני, עטוף בסטיגמות, שאלתי אותו על כך שהוא לא בדיוק הגולנצ'יק הקלאסי, זה המזרחי או הדתי, מעיירת פיתוח או מהתנחלות, ובטח ובטח לא התל־אביבי מכיכר המדינה שאנחנו רגילים כל כך ללעוג להם על חוסר תרומתם.
לרמן חייך וענה בפשטות למה גולני ולמה דווקא הוא. "אני מבסוט כאן, החבר'ה טובים", ענה לי התל־אביבי שבטח נמצא כעת בעזה, "תל־אביבים אין כאן, והפרופיל שלי הוא לא גולנצ'יק קלאסי, אבל דווקא בגלל זה אני גולנצ'יק קלאסי. על צנחנים אומרים שהם יותר אשכנזים ועל הנח"ל שהם יותר קיבוצניקים. פה, בגולני, אין סטיגמה - פה זה כל ישראל".
התשובה שלו גרמה לי לשתיקה ולהרהורים. מה חשבתי לעצמי עם כל הקלישאות? כעסתי על עצמי, הרי הוא צודק. כאן, בגולני, זה באמת כל עם ישראל. עצמתי את עיניי ונזכרתי בבן הפלוגה שלי, עולה מרוסיה, שהיה שר במרוקאית לפני כל ארוחת שישי לקול מצהלות החברים.
אם עד עכשיו שברו באכ"א את הראש מפני שרק אחד מכל שישה אנשים שרצו גולני התקבל לחטיבה החומה, החל ממחזור הגיוס הבא, אם אני מכיר היטב את הלכי הרוח בקרב נערי ארצנו, הביקוש יהיה גבוה הרבה יותר בעקבות המבצע בעזה והפרסומים אודות הלחימה של חיילי החטיבה. אין זה דבר של מה בכך.
בשנות ה־50, ה־60 וה־70 לא הרבה אנשים רצו להגיע לגולני. "אנשים היו בורחים מהחלונות של האוטובוסים בדרך לבקו"ם כדי לא להגיע לגולני", סיפר לי אחד מוותיקי החטיבה על ההווי בשנות ה־60. השורשים ניטעו אי שם בסוף שנות ה־60, בעת המבצעים של גולני במלחמת ההתשה ובעיקר החלה הרוח לנשוב במלחמת יום כיפור, בעקבות קרבות הבלימה וההבקעה בגבול רמת הגולן ובעיקר עקב כיבוש החרמון. הרוח שהחלה לנשוב על פסגות החרמון, רוח שנשבה בזכותם של 55 הרוגים ו־80 פצועים מהחטיבה, שהתעקשו לכבוש ולהחזיר בכוח את החרמון אף שכמעט כל שדרת הפיקוד נפגעה, הפכה לסופה.
זה עבר מאב לבן, מאח לאח, משכן לשכן. זה עבר בלחש, אחר כך בקריאה רמה, בדרך כלל בשירה אדירה - כולם רוצים היום להיות שייכים לגולני שלי. בני מסס מהחרמון, סיפורי גולני בלבנון, בשנות ה־80 וה־90, סיפורי הגבורה של ארז גרשטיין ז"ל, של האחים אוריאל ואלירז פרץ ז"ל, של רועי קליין ז"ל ושל עוד רבים וטובים הפכו לאגדות והגבירו את הרצון להיות גולנצ'יק וכן, גם הבלגן, המורשת, השירים, ההווי המיוחד, הידיעה שאפשר להיות לוחמים מעולים אבל מוטב לעשות זאת בחיוך.
אני חושב שהמוטיבים ה'פרועים' של גולני, כולל הדגלים והמסורות והשירים המצחיקים, הם חלק בלתי נפרד מהחטיבה והם חלק בלתי נפרד מהזינוק בביקוש להתגייס לחטיבה. "אפילו אני לא תמיד מצליח להכניס אנשים לגולני מרוב הביקוש", הודה פעם בחיוך האלוף גדי אייזנקוט, לשעבר מח"ט גולני.
מדברים תמיד על שרשרת הדורות, כזאת שבכל דור ודור מגיע התור של הצעירים להתייצב ולהגן על מדינתם. רק לאחרונה הבנתי עד כמה החלקים של השרשרת הזאת דומים, גם אם חלקיה כלל לא מכירים זה את זה והם בכלל מזמנים שונים לחלוטין.
לאחרונה השלמתי כתיבת ספר עבור גדוד 51 של גולני. לקראת הפרקים האחרונים פתאום הרגשתי מעין דז'ה וו, כאילו אני כותב על קטעים שכבר כתבתי, ואז הבנתי: הסיפורים הם אותם סיפורים, הרוח היא אותה הרוח, אלה רק השמות והזמנים שמשתנים להם.
הנה יעקב ארנון, סייר בגדוד 51, שב־1948 כותב להוריו לפני היציאה לקרב על פתיחת הדרך לנגב במלחמת העצמאות במבצע 'יואב'. "אני יוצא הערב מתוך ביטחון מוחלט שנחזור בניצחון. אני משוכנע שנגיש בקרוב לעמנו את המדינה העברית השלמה. יחד עם זאת אני יודע שהסיכון עבור גדודים בתוכנו הוא גדול. ככלות הכול, מי יודע במי יבחר הגורל כקורבן? אבל אף על פי שברור לי שהסיכון האישי עבורי רב הוא, יוצא אני בהכרה מלאה. אסור בשום פנים ואופן לחשוב על עצמי, אני חושב רק על פתיחת הדרך לנגב, על שחרור שטח מדינתנו".
54 שנים לאחר מכן, מבלי שהכיר אותו כלל, כותב הלוחם גדי עזרא, שנהרג בקרב בג'נין ב׳חומת מגן׳, לחברתו גלית מכתב שהתגלה לאחר מותו: "אהובה שלי, אני מרגיש שמצד אחד אין דבר שאני רוצה בעולם יותר מלהיות איתך, לאהוב אותך, ולהקים איתך בית ומשפחה, אבל מצד שני אין דבר שאני רוצה יותר מלצאת למבצע הזה ולהכות את הנבלים האלה מכה כזו גדולה כדי שלא יחשבו אפילו לעשות עוד פיגוע או אירוע חבלני, וייקחו בחשבון שכל פעם שיעשו זאת נכה אותם במקום הכי כואב שיכול להיות, ונהיה מוכנים לשלם את המחיר. אני מוכן להיות המחיר הזה".
הדמיון מקרי? ממש לא. במלחמת יום הכיפורים דאגו הגולנצ'יקים לטמון בחגורים שלהם דגלי גולני כדי להציב על מוצב החרמון בסוף הקרב. רוב הדגלים, אגב, נשלפו מהחגורים דווקא כדי לכסות את גופותיהם של הלוחמים. במבצע חומת מגן, 29 שנים לאחר מכן, שוב טומנים לוחמי גולני את דגלי החטיבה באפודים והפעם מתכננים להציבם על גגות המסגדים שמהם ירו עליהם.
עוד דמיון מקרי? תקראו את מה שאמר לי מח"ט גולני לשעבר יניב עשור, כשתיאר את הקרב בבינת־ג'בייל במלחמת לבנון השנייה בשנת 2006: "שנתיים לפני הקרב ביקרנו עם לוחמי גולני שלחמו במלחמת כיפור על החרמון והענקנו להם מחדש את הכומתות החומות. הביקור הזה הותיר בי חותם אדיר. קצינים ולוחמים שלחמו ב־73׳ סיפרו לנו מה קרה שם. הם דיברו על רוח הגדוד ועל רעות. שנתיים לאחר מכן, בבינת־ג'בייל, היה הרגע שבו הרגשתי את הרוח הזאת שהם דיברו עליה, הרוח של פעם". זאת שרשרת הדורות של גולני.
ושלא תטעו. רוב הסיפורים הקטנים, האינטימיים, ההירואיים, הפשוטים והמצחיקים המאפיינים את הרוח הגולנצ'יקית, כמעט שלא סופרו ונותרו נצורים בלב החיילים והקצינים. הנה שניים מהם המעידים על כך: בשנת 1969 לחמה פלוגה א' של גדוד 51 במבצע פלצור לכיבוש ג'בל רוס, הלוא הוא הר דב. על הגבעה נהרג קצין, שלמה כהן, הידוע בכינויו 'שלומינו', שהתעקש לצאת לקרב אף שלא היה שייך לפלוגה.
המ"פ ציון זיו וחיילי הפלוגה שומרים על קשר הדוק, יוצא דופן, עד הימים הללו. הם נפגשים לעתים קרובות, עורכים טיולים ודואגים זה לזה כאילו הם עדיין נמצאים במסלול. רוב ילדיהם ונכדיהם כמובן שירתו ומשרתים בגולני. "אנחנו עוזרים אחד לשני ולא נותנים לאף אחד ליפול גם אם קשה במהלך השנים. זה ה־DNA של גולני", מסביר בפשטות אל"מ במיל׳ זיו.
לפני שש שנים בערך ביקשה משפחתו של 'שלומינו' הקצין להגשים את חלומו של האב השכול להנציח את זכר בנו ברחוב סמוך לבית הולדתו. זיו וחייליו, רובם כבר מזמן סבים לנכדים, התייצבו למשימה. ביחד עם אחיו של כהן הגיע זיו לביתו של ראש העיר שבה התגוררה משפחתו של 'שלומינו' וביקשו ממנו להגשים את משאלתו האחרונה של האב. ראש העיר סירב בתוקף וענה שאם יסכים לבקשה הזאת ייאלץ להסכים לבקשה של כל המשפחות השכולות.
פלוגה א', עקשנית עוד מהימים שבהם ציון המ"פ היה יורה בין רגליהם של החיילים כדי להתערב איתם על חופשות השבת, לא מיהרה לוותר. "אתה תקרא את הרחוב על שמו של 'שלומינו' ויהי מה', הבהיר זיו לראש העיר העיקש. הלה התמיד בסירובו ונענה: "אם כך, אתה לא תהיה יותר ראש העיר". היה זה קצת לפני מועד הבחירות לרשויות המקומיות, ופלוגה א' התגייסה למשימה יחד עם משפחתו של כהן.
הם יצרו קשר עם המועמד שהתמודד מול ראש העיר המכהן, קיבלו ממנו הבטחה שאם ייבחר יקרא את הרחוב על שמו של חברם ופעלו לבחירתו. המועמד ניצח וקיים את הבטחתו. בשנת 2009 התייצבו כל הלוחמים לשעבר של פלוגה א' בטקס הנצחת רחוב 'סמטת שלמה'. "אין משימה שגולני לא עומדים בה גם אם חלפו 40 שנה", מחייך זיו.
32 שנה לאחר מכן, והפעם מתרחש הסיפור הקטן אך רב־המשמעות באחד מבתי החולים בצפון הארץ. אלירז פרץ, אחיו של אוריאל פרץ
פרץ ברח מבית החולים וחזר לג'נין להפתעת מפקדיו עם נעלי פלדיום לא צבאיות, אבל עוד לפני כן, כשהגיע לאשפוז והתבקש על ידי האחות למסור את פרטיו בבית החולים, לא רצה להדאיג את אמו השכולה וענה לאחות ששאלה לשמו: "קוראים לי ישראל, ישראל ארצי".
שמונה שנים לאחר מכן, בעוד הוא סגן מפקד גדוד 12, נהרג אלירז בקרב עם מחבלים ברצועת עזה והצטרף לאחיו במנוחת הגולנצ'יקים, העליונה כשהם בטח עושים לעצמם נס רובאית או מסייעת, שרים שירי גולני ומביטים בגאווה על ממשיכי דרכם הגולנצ'יקים שממשיכים גם היום לשמור על ישראל. ישראל ארצי.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם