ראשי » חדשות » צבא וביטחון

קיבלתי מכתב מילדה: "תעשו שלא יהיו אזעקות"

"כשאתה בתוך עזה, אין לך יותר מדי זמן. אבל ברגעי השקט הקצרים אתה מתחיל לחשוב - על הבית, על החברים ועל החופשה שהתבטלה". מיוחד ל-nrg: יומן מלחמה (המשך - בהפוגה הבאה)

בשבוע שלפני, כשהחלו הפצצות חיל האוויר, כבר הכנתי תיק. היה לי ברור שיקראו לי, עניין של זמן. מילואים, מתגייסים למען המדינה ולעזרה בכל פעם שקוראים לנו. 

עוד על "צוק איתן" ב-nrg:
•  מנחה אמריקאי לנציג פרו-פלסטיני: "אתה סתום"
•  דיווח: חמאס וצפון קוריאה חתמו על עסקת נשק
•  תולים דגל - תומכים בצה"ל

העבודה שבה אני עובד דורשת אחריות רבה. ניהלתי קייטנה של מעל 100 ילדים. מיד כשהמצב נעשה מתוח הכנתי את המנהלים לאפשרות שאגויס - והכשרנו מחליף, ליתר בטחון. ואז, יום רביעי, שש בערב, טלפון. הקפצת חירום.
 
תוך רגע שיניתי מוד ותפיסה. האינסטינקטים חזרו לפעולה. זיכרונות ישנים, כמו איך טוענים פגז ואיך מתפעלים מאג, חזרו לפעולה. והופ, אני שוב בטנק.

נעים מאוד אני ט' ואני שיריונר שנמצא עכשיו בפאתי עזה. נח מעט בזכות הפסקת האש של סוף השבוע, אחרי לחימה בלתי פוסקת בשבוע שעבר. תקופה ארוכה היינו ללא טלפונים, רק ההפוגה אפשרה קצת תקשורת. שבוע בלי מקלחת, הטנק הוא הבית (כן, כולל שירותים), חם ומחניק. בזמן שאתה לוחם אי שם בתוככי עזה, אין לך יותר מדי זמן, אבל ברגעי השקט הקצרים אתה מתחיל לחשוב. על הבית, על החברים על החופשה שתכננת והתבטלה, הוצאה לפועל שלא הספקת לסדר בגלל דוח חנייה ששכחת לפני שנים. אתה תוהה אם עכשיו ישנים בשקט בבית. או ששוב יש אזעקות.

הפחד קיים עמוק עמוק בפנים. הוא לא נוכח כשאתה בשטח. רק אחרי שאתה יוצא, אתה מבין כמה התעלמת ממנו. פתאום נאבק בתחושה הפנימית של יצר ההישרדות אל מול

הרצון להילחם, להגן ולעשות למען האנשים שבבית, למען המדינה.

החיבוק והתמיכה שקיבלנו מהעורף, מדהימים. כשחזרנו החוצה חיכו לנו חבילות עם ביגוד, חטיפים וציוד. תרמו לנו דברים מדהימים כמו שתי מכולות ממוזגות עם גנרטור, ככה באמצע השטח. ריגש אותי מכתב של ילדה מבית ספר "שדות" בבית חשמונאים: "לחיילים שלי, תשמרו עלינו ותעשו שלא יהיו יותר אזעקות״. כמה פשוט ומרגש. 

כמות האזרחים שהגיעו לכאן לתמוך ולחזק היא לא תאומן. אחרי שבוע של מנות קרב, ציפתה לנו ארוחת בוקר של ג׳חנונים, ואתמול בלילה זכינו לקייטרינג שלם של ארוחת שבת.

כשזה קורה, אני מסכים לשכוח לפעמים כמה גרוע מתייחס הממשל למילואימניקים. כמה מעט הטבות המדינה נותנת, כמה קשה להיות סטודנט במיל וכמה ההערכה היא מועטה. אבל אני וחבריי עדיין כאן, ונהיה כאן ככל שנידרש. יש שיגידו שאני פראייר, אבל בסופו של דבר - אם אני וחבריי לא נעשה את זה, מי יגן על ביטחון המדינה?
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...