הונפקו שני בולים לכבודן של נשים פורצות דרך בישראל
השרות הבולאי הנפיק שני בולים ממלכתיים לכבודן של שתי נשים מרכזיות ביישוב שלפני קום המדינה: הכוריאוגרפית שרה לוי-תנאי והמשוררת הראשונה אסתר ראב
שרה לוי-תנאי יח''צ
הכוריאוגרפית, המלחינה והמשוררת שרה לוי-תנאי (2005-1910) נולדה בירושלים להורים שבאו מתימן. מילדותה בלטה בכישרונותיה הרבים - כתיבה והמחזה, וזכתה במלגה מטעם הג'וינט ללימודים בסמינר "לוינסקי" בתל-אביב. היא הוכשרה כגננת ועבדה בגני ילדים בתל-אביב הקטנה. בשל מחסור בחומר לימודי מתאים, התחילה לחבר שירים ודקלומים לילדים. במקביל פרסמה סיפורים בעיתונים - "דבר", "דבר לילדים" ו"דבר הפועלת".
בשנת 1940 עברה לקיבוץ רמת-הכובש, שם הייתה גננת בשעות הבוקר, ובערב - יוצרת תרבות. היא חיברה מסכתות לחגים, לחנים לפסוקים מן התנ"ך ומן המקורות, שירי חגים וריקודי עם, שהידוע בהם הוא "אל גינת אגוז". בתקופה זאת פרסמה שני ספרי ילדים - "רננית הפייטנית" ו"ערן החצרן". שאיפתה לפעול באופן משמעותי יותר בשטח האמנות, החזירה אותה לתל-אביב לצורך ההקמה של תיאטרון המחול "ענבל" בשנת 1949. שרה לוי-תנאי פיתחה שפת תנועה חדשה. ההשראה למחולות שיצרה היו התנ"ך, הנוף הישראלי והפולקלור התימני והמזרחי בכלל. במסעותיו הרבים בחו"ל, שימש "ענבל" שגריר לתרבות הישראלית. על פעילותה האמנותית רבת ההיקף והשנים, הוענק לה פרס ישראל בשטח המוזיקה והמחול בשנת 1973, זאת נוסף על עוד פרסים ובהם התואר "יקירת תל-אביב-יפו".
המשוררת הארצישראלית הראשונה, אסתר ראב (1981-1894) נולדה בפתח-תקוה ליהודה ראב, שהיה ממייסדי המושבה העברית הראשונה. שיריה החלו מתפרסמים בראשית שנות ה-20 של המאה ה-20, וספרה הראשון "קמשונים" הופיע ב-1930.
השנים המאושרות בחייה היו שנות ילדותה במושבה, נופי ארצה על החי והצומח שבהם, ולימים - עושרה, ידידיה, ביתה בתל-אביב שהיה מקום מפגש לסופרים ולציירים בראשית שנות ה-30, ויותר מכל - שיריה, שנכתבו במרוצת יותר מ-60 שנה, עד סמוך למותה בגיל 87. על שירתה כתב הסופר יהושע קנז: "קריאה בשירים אלה היא חווייה ארץ-ישראלית, ים-תיכונית, חווייה אמנותית ממדרגה גבוהה, שהמשוררת אסתר ראב היא אולי הראשונה אשר נתנה לה ביטוי כה עז וטהור".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם