הספונסרית: קטאר מטביעה את העולם בדם ובכסף
חמאס ודאע“ש, אל־ג‘זירה ואוניברסיטאות אמריקניות, ח‘אלד משעל ומונדיאל 2022: כולם בני חסותה של קטאר, נסיכות נפט קטנה ועשירה שנראית כמו הצ‘ופצ‘יק של הקומקום. אסלאמית קנאית מבפנים, ליברלית ונהנתנית מבחוץ
נסיכות קטאר הזערורית והמדברית, אולי המדינה המשפיעה בעולם, שוכנת בחצי אי המזדקר מחצי האי ערב אל מרכז המפרץ הפרסי. שמה הנכון הוא קַטַר, במלעיל, בלי קשר לכך שהיא משמשת כיום הקטר הדוהר של העולם האסלאמי; אך הכתיב קטאר השתרש בישראל. מתגוררים בה כשני מיליוני איש, שרק 278 אלף מתוכם, פחות מ־14 אחוז, הם אזרחים. כל שאר התושבים הם עובדים זרים נטולי זכויות, המשרתים את האזרחים, דואגים לכל צורכיהם ולמעשה מפעילים כל דבר במדינה. קטאר היא המדינה העשירה בעולם ביחס לשטחה. 14 אחוז מבתי האב בה מוגדרים מיליונרים, ושיעור האבטלה עומד על 1.3 אחוז בלבד – השני הנמוך בעולם בין המדינות שיש לגביהן נתונים זמינים.
עיקר עושרה בא לה מבארות הנפט, אשר על פי הצפי יתרוקנו בעשור הבא, אבל הקטארים לא דואגים. הם מחזיקים גם במאגרי הגז השלישיים בגודלם בעולם כולו; רק לרוסיה ולאיראן מאגרים גדלים יותר. הגז הזה יספיק להם, כך סבורים שם, לעשרות ואף למאות שנים (אם כי גם הצורך של קטאר בגז מוכפל מדי שנה בשנה, אבל על כך מדברים שם הרבה פחות). המדיניות הבינלאומית שמנהלת קטאר הינה מוזרה. מצד אחד, פתיחות כלפי העולם דרך רשת הטלוויזיה שלה, אל־ג‘זירה, שמירה על יחסים דיפלומטיים קרובים עם ארצות המערב, קיום יחסים לא רשמיים עם ישראל, ופיתוח מיזמי תיירות גרנדיוזיים ומפנקים.
ומנגד – תמיכה בארגוני טרור קיצוניים כמו חמאס, שקטאר היא המממנת הגדולה והיחידה שלו, ודאע“ש, השואף להקים חליפות אסלאמית בסוריה ובעיראק. לצד המניע האידיאולוגי האסלאמי־קיצוני, מקננת במוחם של שליטי קטאר השאיפה לחדש ימיה כקדם, עת שימשה גשר בין ממלכות בבל לבין המזרח. חצי האי הקטארי היה אז חלק מממלכה גדולה וחשובה ושמה דילמוּן. מרכזה היה במקום שבו ממוקמת כיום שכנתה ויריבתה של קטאר, האי בחריין.
זאת הייתה ממלכת מסחר שקישרה בין ארצות מסופוטמיה – שומֵר, בבל ואשור – לבין התרבות העתיקה של עמק האינדוס בהודו. על דילמון סיפרו שבה שוכן גן עדן, ושאפשר למצוא שם חיי נצח. באי אל־באחור שלחופי קטאר נמצאו שרידים של תעשיית תכלת וארגמן מחלזונות ים, מן הקדומות בעולם. לאחר חורבן ממלכת בבל החדשה בידי הפרסים נעשתה קטאר שטח מדברי חסר חשיבות, ועם השנים נשכחה לחלוטין. רק מעטים מחוץ לאזור שמעו עליה, והיא כלל לא הופיעה על המפות. במאה ה־18 כבשו אותה שבטים ווהביים; הווהבייה היא מן האסכולות הקנאיות ביותר של האסלאם הסוני, ומכחישה את זכות קיומה של כל אמונה אחרת שהיא. הווהבים המירו בכפייה את אמונתם של התושבים המעטים בקטאר, שנותרה עד היום מדינה ווהבית.
רק בראשית המאה ה־20 החלה קטאר להופיע במפות, שכן אז קרה לה הנס הכלכלי שלה: באדמתה התגלו כמויות עצומות של נפט. שלטון־העל בקטאר היה אז עדיין בידי מעצמות זרות: מ־1872 עד מלחמת העולם הראשונה היא הייתה חלק מהאימפריה העות‘מאנית, ומהמלחמה ועד 1971 החזיקו בה הבריטים. רק אז קיבלה עצמאות. בשטח שלטו גם לאורך השנים ההן משפחות מלוכה. עוד בימי האימפריה העות‘מאנית השתלטה על חצי האי משפחת אל־ח‘ליפה מבחריין, ולאחר מאבק תפסה את מקומה בנסיכות משפחת אל־ת‘אני. כיום זוהי משפחת המלוכה הערבית הגדולה ביותר מבחינה מספרית, לצד משפחת המלוכה הסעודית, והיא מונה מאות רבות של אנשים.
שלטונה של משפחת אל־ת‘אני בקטאר נשמר משום שידעה תמיד למצוא לה בעלי ברית חזקים שיגנו עליה, ובתמורה הקפידה לשלם שוחד בסכומי עתק. היא קיבלה הגנה מהמעצמות: בעבר העות‘מאנים והבריטים, השליטים הרשמיים באזור, וכיום האמריקנים, הנותנים חסות. כתוצאה מכך, הסכסוכים בקטאר היו לאורך השנים רק עם השכנה בחריין ובין החמולות המרכיבות את משפחת אל־ת‘אני עצמה. שנה לאחר קבלת העצמאות הופל שליט קטאר בידי בן דודו, חליפה בן חמד אל־ת‘אני, ששלט בנסיכות במשך 24 שנים. כמו נסיכי נפט לא מעטים אחרים, האמיר נודע לשמצה בחיבתו לתענוגות החיים ולאלכוהול האסור על פי דת האסלאם, ואהב לשהות בארמונות הפאר במערב; בריביירה הצרפתית, במקרה שלו. בנו חמד חשש שתפקיד יורש העצר יועבר מעמו אל בן דודו, אשר גם הוא נודע כחובב החיים הטובים בריביירה.
לכן הקדים רפואה למכה וב־1996 הכריז על סילוקו של אביו, בהפיכה שקטה שהתחוללה כאשר השליט החוקי שהה בחו“ל. לאב נודע על ההתרחשויות ממהדורות החדשות. רק כמה שעות לאחר מכן התקשר אליו האמיר החדש, להודיע לו על השינוי במעמדו. האב הנזעם, שסירב להשלים עם גורלו, טרק את הטלפון. גם ערב הסעודית, האחות הגדולה שעל פיה יישק כל דבר באזור המפרץ, לא התלהבה מחילופי השלטון המשפחתיים. היא ראתה בכך עבירה חמורה על מצוות כיבוד אב, הקיימת גם באסלאם, ומימנה הפיכת־נגד.
אלא שזו התנהלה בשלומיאליות מוחלטת. רבים מ־660 הבדווים נאמניו של השליט המודח שגויסו, איבדו את הדרך וחצו את הגבול לערב הסעודית. הצטרפה אליהם חבורה של שכירי חרב צרפתים, שנועדו לשמש כוח פלישה ימי. הללו השתכנו במלון מפואר בקטאר עצמה, בעיר הבירה דוחה, אך כשיצאו אל החוף לא הצליחו למצוא את סירותיהם ולהגיע בהן אל יעד הפלישה בחוף אחר במדינה. האב נאלץ ב־1997 להחזיר לאוצר של קטאר מיליארד דולר – מתוך כמה מיליארדים שבמהלך שנות שלטונו נטל משם והעביר לחשבונו הפרטי. הוא לא הבין מדוע הושת עליו העונש הזה: הרי כך היה מקובל אצל שליטי נסיכויות הנפט מאז ומתמיד; וכך מקובל בקטאר עד עצם היום הזה. בהמשך הותר לו לחזור למדינה ולגור בה בשקט.
מאז התפרסם רק הודות לדבר אחד: הוא לקה בהתקף לב, ובמהלך ההחלמה נרעש מהעובדה שהרופא שטיפל בו הוא קטארי ולא אזרח זר. ואכן, הייתה לאמיר־לשעבר סיבה טובה להיות נרעש, שהרי כל דבר בקטאר מבוצע ומנוהל בידי מאות אלפי האזרחים הזרים שחיים בה. הללו הם למעשה חסרי זכויות, ואם חלילה יעוררו את זעמו של אזרח קטארי או יסרבו לו במשהו, הם צפויים לגירוש או גרוע מכך. ידוע שמאות רבות (יש אומרים אלפים, אבל קשה למצוא נתונים מדויקים בעניין) של עובדים ועובדות ממגוון מדינות בעולם השלישי מצאו את מותם בקטאר “מסיבות בלתי ידועות“ או בשל “תאונות מצערות“ – כלומר, כתוצאה ממעשי התעללות של המעבידים שלא קיבלו על כך כל עונש. המשטרה הקטארית מעדיפה לעצום עיניים במקרים כאלה, ולא שיש לצפות ממערכת האכיפה שם לפעולה משמעותית: על פי החוק במדינה, העובדים הזרים שייכים מכל בחינה למעבידיהם, ולמעשה הם בגדר עבדים גמורים.
בינתיים הוכיח האמיר החדש את עצמו כמנהיג נמרץ ופעלתן, שמעטים היו כמוהו בתולדות האמירויות. תחת שלטונו התגלו בקטאר מאגרי גז עצומים, ששילשו וריבעו את עושרה והפכו אותה לכוח המשמעותי ביותר באזור – בראש ובראשונה הודות לתרומות הרבות שנתנה לכל עניין מוסלמי. במקביל הקפיד השליט להקנות לארצו מוניטין של מדינה מודרנית הניצבת בחזית הקדמה הטכנולוגית. הוא עשה זאת על ידי בניית מיזמי ענק ראוותניים ובאמצעות זימון כינוסים בינלאומיים שבמסגרתם יכלו נציגים מכל העולם להתרשם מקטאר. המדינה הוצגה בפניהם כגרסה המודרנית של גן העדן של ארץ דילמון הקדומה ושל בגדאד מ‘אלף לילה ולילה‘.
באופן יוצא דופן לנסיכות נפט ערבית, האמיר אף כונן קשרים דיפלומטיים עם מדינת ישראל, שפתחה נציגות בדוחה. גם זה תרם לתדמיתה של קטאר בעולם כמדינה מתקדמת, יחסית לאזור שבו היא נמצאת. בכירים ישראלים הורשו כמובן להשתתף בכנסים בינלאומיים שהתקיימו בנסיכות. נציג ישראלי בקטאר, סמי רבל, אף כתב ספר שלם על נפלאותיה: ‘ישראל בחזית המפרץ הפרסי‘ (ידיעות אחרונות, 2009), שבו הוצגה קטאר כמעט כמודל למדינה ליברלית וכגשר אמיתי בין המזרח למערב.
אמנם ממש בזמן השלמת הספר ששר את שבחיה של נסיכות קטאר, סגרו הקטארים את הנציגות הדיפלומטית הישראלית בבירתם לרגל מבצע ‘עופרת יצוקה‘ – אבל ככל הנראה קשרים לא רשמיים בין שתי המדינות המשיכו להתקיים, ובשלב מסוים דובר על כך שהנסיך של קטאר אף יבוא לביקור בישראל. התוכנית לא יצאה אל הפועל, וכעת, לאור תמיכת קטאר בחמאס, ספק אם תוגשם. אבל הסמל האמיתי של קטאר אינו הנפט וגם לא הפרויקטים האדריכליים השאפתניים, אלא דווקא ערוץ טלוויזיה. ב־1997 הקים האמיר את רשת אל־ג‘זירה (“האי“), ערוץ חדשות ששידר 24 שעות ביממה, בדומה לסי־אן־אן האמריקני, וזכה מיד להצלחה כבירה בעולם הערבי.
תחילה יזם השליט את הקמתו מסיבות נקודתיות, כתגובת נגד להתקפות שהושמעו כלפיו בכלי התקשורת הסעודיים והמצריים בגלל סילוק אביו מהשלטון. בהדרגה עלה בדעת האמיר, שהתגלה כאשף תקשורתי, שהוא יכול להשתמש ברשת הזאת גם למטרות מרחיקות לכת יותר. אל־ג‘זירה, שמומנה לאורך כל הדרך בידי ממשלת קטאר ולא בידי תורמים פרטיים, הציגה את עצמה בערמומיות כמי שמשמיעה ומציגה את כל מגוון הדעות, ללא משוא פנים.
בעיני מיליוני הצופים הערבים התמימים היא נראתה כתחנה בלתי תלויה שניתן לסמוך עליה. הרשת תקפה באומץ ובמראית עין של אובייקטיביות את מרבית המנהיגים במזרח התיכון, רובם ככולם רודנים, והתראתה כמקום שבו יכלו להישמע דעות אופוזיציוניות, שלא כמקובל בערוצי תקשורת ערביים אחרים. בכך הייתה אל־ג‘זירה שופר לאלו שרצו בשינוי, ותרמה תרומה כבירה להפיכות של “האביב הערבי“. התחנה הקפידה לתת ביטוי לדעות שאינן נשמעות בדרך כלל במרחב הערבי, כגון אלו הדוגלות בהרחבת חופש הדיבור, במתן זכויות לנשים ואף בהגברת החופש המיני.
הדבר עורר את זעמם של המשטרים השמרניים, החל בריאד וכלה בקהיר. מצרים של חוסני מובארכ, למרות כל טענותיה לחופש הדיבור הנהוג בה, מעולם לא הסתירה את הסתייגותה מאל־ג‘זירה. כאשר בא מובראכ לביקור בקטאר, הוא ביקש לראות את אולפני הרשת. משראה את תחנת הטלוויזיה הקטנטונת שאליה עברו רבים מהצופים המצרים, הכריז: “קופסת הגפרורים הזאת! כל הרעש הזה בא מקופסת הגפרורים הזאת“. אותה קופסת גפרורים אכן הציתה את האש שהביאה לנפילתו של מובארכ ולעליית שלטון אסלאמי קיצוני במצרים, וכמעט גרמה לקריסה כלכלית של מדינה זו.
לא היו רבים שהבחינו בזמן כי פתחון הפה הניתן באל־ג‘זירה לצד הדמוקרטי־חילוני מוגבל ביותר, בעוד הצד האסלאמי הקיצוני של המפה זוכה בה להאדרה. אמנם האסלאמיסטים שואפים למחות מהעולם כל דעה סותרת באשר היא, ויחד עמה את האדם המחזיק בה, אך בעניין הלא קטן הזה אל־ג‘זירה נמנעה מלעסוק. הרשת הציגה תמיד את האסלאם הקיצוני כגורם לגיטימי בעולם הערבי שיש להאזין לו בתשומת לב, והקצתה לנציגיו זמן שידור כמעט בלתי מוגבל.
בפרט פונקו האחים המוסלמים ומנהיגם הרוחני שגורש ממצרים, השיח‘ יוסוף אל־קרדאווי. הלה התיישב בקטאר ונחשב למורה הרוחני של שליטיה. הוא קיבל תוכנית קבועה באל־ג‘זירה, שזכתה לפופולריות עצומה בעולם המוסלמי והביאה את מסריו לבתיהם של מיליונים ברחבי העולם. השיח‘ נקט בתוכנית הזאת את הגישה הדו־פרצופית המקובלת על שליטי קטאר. מצד אחד, הצהיר שהוא דוגל בדו־שיח עם הנצרות והיהדות, אך מצד שני, הרבה בהצהרות כגון “במשך ההיסטוריה אללה העמיד עליהם (על היהודים) אנשים שהענישו אותם על שחיתותם. העונש האחרון נעשה על ידי היטלר... בפעם הבאה זה ייעשה על ידי המאמינים“. ובתוכנית אחרת הצהיר: “אני עצמי אמות כשָהיד, כשאני יורה ביהודים“.
ההצהרות הג‘נוסיידיות התקבלו בעולם בלי מחאה. הן נראו חלק מובן מאליו מתמהיל השידורים המבטא תסכולים, אכול השנאה התהומית כלפי לא־מוסלמים־סונים באשר הם. ההבנה שאל־ג‘זירה אינו כלי תקשורת עצמאי ששידוריו משקפים עמדה מערכתית עיתונאית בלתי תלויה, אלא שופר מתוחכם ואינטרסנטי שכמוהו לא ידע העולם הערבי, חלחלה לקהל הצופים באטיות משוועת. מחקרים שונים שניתחו ביסודיות את תוכני השידור של אל־ג‘זירה העלו שהיעדים העיקריים לניגוח ולסיקור ביקורתי אובייקטיבי־כביכול היו מצרים, תוניסיה ולוב, השוכנות בצפון אפריקה ורחוקות מקטאר מבחינה גיאוגרפית.
את כולן אפיין אמנם משטר מושחת ורודני, כמיטב המסורת הערבית, אך כולן, כמה מוזר, נחשבו גם פרו־אמריקניות ושיתפו פעולה עם ארצות הברית ואירופה (כולל לוב של קדאפי, ששקד על שיקום יחסיו עם המערב). לרשימת המשטרים הפרו־אמריקניים המצורעים בעיני אל־ג‘זירה אפשר להוסיף את הרשות הפלשתינית, את השושלת ההאשמית בירדן, יריבתה המושבעת של סעודיה, ואת תימן – חוד החנית במלחמה האמריקנית נגד אל־קאעידה. לעומת זאת, משטרים וארגונים אסלאמיסטיים, כגון סעודיה, איראן, האחים המוסלמים, חמאס, חיזבאללה ואל־קאעידה, זכו לחסינות מניגוח ומביקורת נוקבת.
אמנם סעודיה הביעה שוב ושוב את זעמה על תכנים שונים בערוץ, ואף ניתקה לכמה שנים את קשריה עם קטאר, אבל היו אלה בעיקר צעדים של הפגנת כוח נגד “האחות הקטנה“ - שבעבר הייתה משועבדת לסעודים לחלוטין, וכעת תפסה יותר מדי עצמאות, לטעמם. ומי אסלאמיסטית וקרובה לקטאר יותר מקטאר עצמה? בזמן שאל־ג‘זירה תקפה ללא הרף את המשטרים במדינות ערב האחרות, היא הקפידה שלא לעסוק כמעט במדינה שבה היא שוכנת. “אין כאן חדשות“, “שום דבר מעניין לא קורה“, הסבירו נציגי הרשת לעיתונאים המערביים והערבים, שתמהו על חוסר העניין החדשותי הזה בבעלת התחנה. יחד עם זאת, שמה של המדינה הוזכר באופן קבוע בערוץ: “מדווחים מקטאר, אל־ג‘זירה“.
קטאר נקשרה אפוא באל־ג‘זירה רק עם אל־ג‘זירה עצמה, ועל ידי כך הפכה בכל העולם המוסלמי שם נרדף לאובייקטיביות, לאומץ לב תקשורתי, ולפתיחות לזר ולשונה. יוצא דופן אחד היה, לא במקרה, לאחר שקטאר כוננה קשרים דיפלומטיים עם ישראל. אז הקפידה התחנה להציג את כל המתנגדים המרובים שקמו להחלטה הזאת במדינה, ואת שפע טענותיהם נגד ישראל. היה בכך סוג מתוחכם של הצטדקות מצד המשטר בקטאר בפני העולם הערבי. באופן דומה נהגה התחנה כשבשטחה של הנסיכות הוקם בסיס צבאי אמריקני גדול.
את ההתנגדויות שהוצגו לשני הצעדים האלה, הביאו מאז באל־ג‘זירה כהוכחה לאובייקטיביות של התחנה גם בנוגע למדינה המממנת. תמיד את זה – אולי משום שאין דוגמאות רבות אחרות להתרסה נגד המשטר המקומי. ולא במקרה. למרות כל טענותיה של קטאר בדבר חופש הדיבור והפלורליזם הנהוג בה, במדינה אין בחירות, אסור לקיים מפלגות, וכל פרסום עובר צנזורה. דוגמה אחת מרבות: ב־2010 צונזר ללא הסבר רומאן בשם ‘אהבה תגיע אחר כך‘, מאת תושבת זרה בקטאר, הפרופסורית לשפה האנגלית מוהאנה רג‘קומאר. בספר, שתיאר את החיים במדינה, לא היה שום פרט שעלול לפגוע ברגשות המוסלמים, להוציא אולי סצנה שבה גבר קטארי מנשק אישה הודית־אמריקנית – וזו כנראה עוררה את חמת הצנזורים. הצנזורה היא בעצם מטרה סמויה נוספת של אל־ג‘זירה: להסיט את הקהל הערבי מצפייה בתחנות מערביות, בייחוד אמריקניות.
רשת השידור סיבכה את אמירות קטאר בשלל תקריות דיפלומטיות עם כמעט כל מדינה במזרח התיכון - כולל ישראל - שזעמו על הסיקור העוין. אולם נראה ששליטי קטאר הפיקו הנאה עצומה מהעימותים הללו, שרק חיזקו את מעמדה של ארצם בעולם, ועזרו לה להפוך ממדינה קטנה ואלמונית למעצמה תקשורתית מאיימת. בדוחה יודעים היטב שלא רבים יעזו לנתק את היחסים עם הדוד העשיר מהמפרץ, ששולח מתנות יקרות ערך כמעט לכל מוסלמי דבעי. במקביל קיבלו שליטי קטאר מעמד של מתווכים ומפשרים בסכסוכים שונים – והדוגמה הבולטת לכך ניתנה השבוע, בניסיונות להגיע להפסקת אש במבצע צוק איתן.
אל־ג‘זירה משדרת בין היתר בשפה האנגלית, אבל לקטארים דרך נוספת, יסודית יותר, להשפיע על תודעת המערב ועל עמדתו כלפי הערבים והאסלאם. כאן מדובר במיזם סעודי במקור, שקטאר החלה להצטרף אליו עוד בשנות ה־80 והגבירה את הקצב בשנות ה־90: קניית האקדמיה. הקטארים משקיעים הון עתק במענקי מחקר ובתרומות למחלקות אוניברסיטאיות ולמרכזי מחקר בארצות הברית ובאירופה, הקשורים ללימודי המזרח התיכון. לפעמים הם עושים זאת ישירות ובשמם, ולפעמים תחת מסווה ובאמצעות שותף עסקי מערבי.
בחלק ממוסדות המחקר של המערב, קטאר (או סעודיה) היא התורמת העיקרית המקיימת אותם. לנדיבות הזאת כבר היו השלכות חמורות. בעל המאה הוא בעל הדעה, והקטארים עומדים על כך שתהיה להם יד בקביעתו של חומר הלימוד ובבחירת המורים והחוקרים במוסדות המקבלים את תרומתם. ההשפעה היא לעתים דרמטית, עד כדי דריסה גמורה של עקרונות המחקר המדעי. מספרי לימוד לא מעטים נמחקה למשל המילה ג‘יהאד, וכמוה גם עצם העובדה שהאסלאם התפשט בעולם באמצעות כיבושים.
החוקרים שקיבלו מלגות וקידום במוסדות האלו, ביניהם אוניברסיטאות מן היוקרתיות ביותר במערב, היו אלה שחשבו בצורה הנכונה; למשל, הפיצו את האידיאולוגיה של אדוארד סעיד, המציגה את האסלאם כקורבן נצחי של המערב. אותם חוקרים גם החלו להנפיק תמיכה אקדמית באינטרסים ובטענות השונות של קטאר ושל הג‘יהאדיסטים, ולספק טיעונים ‘מחקריים‘ נגד ישראל. מנגד, הם מקפידים שלא לחקור את מצב המיעוטים במזרח התיכון, מכחישים ידיעות על מעשי ג‘נוסייד שביצעו והבים בשיעים בעיראק ובנוצרים בחבל דרפור, ונמנעים מלבדוק את מצב הדמוקרטיה בקטאר ובסעודיה, בתואנה שאלה הם נושאים חסרי עניין למחקר. לדעת חוקרים מרכזיים, כגון מרטין קרמר הישראלי ווליד פארס הלבנוני, חקר המזרח התיכון, ובפרט חקר סעודיה וארצות המפרץ וחקר הווהביזם, נמצא כיום בשפל החמור ביותר במאה השנים האחרונות.
בשנה שעברה נתמנה שליט חדש בקטאר. זהו תמים בן חמד אל־ת‘אני, בנו של האמיר הקודם – שבגיל 61 החליט להתפטר מסיבות בריאותיות, או כך הציג זאת לפחות. תמים הוא השליט המונרך הצעיר בעולם כיום, בן 34 בלבד, וכלל לא ברור שהוא זה ששולט בקטאר. אין זה מן הנמנע שהאב הוא עדיין האיש הקובע בנסיכות. ייתכן שלנוכח הלחצים הגוברים והולכים על קטאר, שנתגלתה כמדינה תומכת טרור, החליט האב לנקוט את הגישה הדו־פרצופית האהובה עליו: לתת לאדם אחר לספוג את הלחצים, ולהמשיך לנהל את המדינה מאחורי הקלעים. על השליט הנוכחי לא ידוע הרבה.
השופרות הקטאריים מוסרים שתמים למד באנגליה, ושהוא בעל ניסיון ביטחוני כמפקד צבא קטאר, ניסיון דיפלומטי, ובעיקר ניסיון בארגון אירועי ספורט. הוא נעשה יורש העצר לאחר שאחיו הבכור ג‘אסים החליט לוותר על התפקיד מסיבות שלא פורסמו, כנראה בלחץ אביו. מעבר לכך קיימות על עברו של האמיר החדש ידיעות סותרות. יש דיווחים שב־2005 סולק תמים עם בן זוגו ממועדון הומוסקסואלי בבריטניה, ואף נעצר לאחר שהשניים שתו יותר מדי ופתחו במריבת שיכורים.
על פי אותן ידיעות, השיח‘ יוסוף אל־קרדאווי הכריז דווקא אז שכל הומוסקסואל יש לסקול למוות, בין שהוא נשוי ובין שלא. כל ערוצי התקשורת בערבית העלימו מיד את הדיווחים על הפרשה, ודווקא אל־ג‘זירה הייתה זו שנתנה לה פרסום, אולי כחלק ממאבק פנימי בצמרת הקטארית. על פי טענות אחרות תמים הוא דווקא מוסלמי אדוק. בצעירותו יצא למסעות מיסיונריים באפריקה, ובהמשך ניהל את קשריה של קטאר עם המורדים האסלאמיים בלוב וריכז את העברת הכסף והנשק אליהם. בגרסה הזו הוא מוצג כמי שהעריץ מאז ומתמיד את השיח‘ אל־קרדאווי.
לאחר הכתרתו של תמים, הבליטה התקשורת הקטארית את ביקורו הנלהב של השיח‘ בארמון. מאז, אגב, דווח שקטאר נאלצה לסלק את אל־קרדאווי מתחומה, בלחצם של נציגי מדינות שכנות שחששו מהתבטאויותיו הקיצוניות. כך או כך, תקופת שלטונו של תמים מתאפיינת בינתיים בהחרפת התמיכה של ארצו בטרור הבינלאומי. כבר בשנות ה־90 הופיעה קטאר ברשימה האמריקנית של מדינות תומכות טרור.
רשימת הארגונים שנהנו מכספיה הייתה מגוונת. היא תמכה בארגוני הטרור האסלאמיים בצ‘צ‘ניה, מימנה התקפות על הצבא הרוסי בקווקז וקיבלה בברכה את הלוחמים הצ‘צ‘נים שנמלטו משם לאחר שהובסו. כמו כן סיפקה (ומספקת גם היום) נשק וכספים לארגונים אסלאמיים קיצוניים בלוב. חלק מהתמיכה של קטאר בגופים טרוריסטיים מתבצע דרך “ארגוני צדקה“ אסלאמיים, הנשלטים בידי משפחת האמיר. חלק אחר הם כספים שתורמים אזרחים קטארים – אך יש לשער כי הדבר נעשה בידיעתה ובברכתה של משפחת אל־ת‘אני. היות שהפעילויות של האמיר ומשפחתו והעברות הכספים שהם מבצעים מאוצר המדינה חסומים בפני בדיקה ציבורית, ביכולתם לעשות ככל העולה על רוחם. וכך, על פי ההערכות, מיליארדי דולרים מאוצר הנסיכות הועברו לידי ארגוני טרור ופעילי אסלאם קיצוני בעולם כולו – לרוב דרך בנקים שוויצריים.
קטאר הוסרה מרשימת המדינות התומכות בטרור רק לאחר שהסכימה להקמתו של בסיס אמריקני צבאי בשטחה. הבסיס הזה נבנה במימונה, ולמעשה ביוזמתה, כסוג של שוחד לממשל בוושינגטון. הוא שימש מרכז הפיקוד בפלישה לעיראק של סדאם חוסיין; קטאר תמכה במתקפה הזו כחלק ממדיניותה לתרום לערעורו של כל משטר ערבי חילוני. אך למרות הוצאתה מהרשימה, היא ממשיכה עד היום לממן כל ארגון טרור סוני אפשרי. כך מראות היטב, בין היתר, תשדורות דיפלומטיות של שגריר ארצות הברית בקטאר ג‘וזף לֶה־בָּרוֹן לממשלתו, שהודלפו באתר ויקיליקס.
הממשל העדיף לשתוק ולהשתיק את העניין. עוד התברר כי קטאר תומכת בארגון ג‘בהת א־נוסרה בסוריה, וככל הנראה גם ביריבו המסוכן דאע“ש, שהשתלט על חלקים בעיראק ובסוריה תוך ביצוע מעשי רצח המוניים. ב־2013 גילה הביון הצרפתי שקטאר מעבירה נשק ומימון לקבוצות האסלאמיות המסוכנות במערב אפריקה, שהיו קרובות מאוד לכבוש את מאלי וגרמו להרס נורא בעיר הקדומה טימבוקטו. קטאר היא גם התומכת הראשית של ארגון חמאס בעזה. ח‘אלד משעל מתגורר בנסיכות, והיא מדבררת את הארגון ומייצגת את האינטרסים שלו בסיבוב המלחמתי הנוכחי עם ישראל. וכמובן, הערוץ שלה אל־ג‘זירה מביא לכל העולם הערבי את דבר חמאס ואת גרסת המציאות שלו. למרות זאת, היא נחשבת בעיני האמריקנים למתווכת הוגנת בין ישראל לבין חמאס.
מה משיגים הקטארים בתמיכתם בארגוני טרור מסוכנים, שעלולים לפנות גם נגדם? ולא מדובר בהשערה תיאורטית: דובר דאע“ש כבר הצהיר שהארגון מתכוון להשתלט גם על אמירות קטאר, ולכן אין מה לחכות למונדיאל 2022. יש החושבים שתמיכת קטאר בטרור היא רק בגדר דמֵי חסות לסחטנים מסוכנים; בנסיכות הזו הרי היה מקובל מאז ומתמיד לרקום קשרים עם הכוח החזק שמסכן אותה, ולשלם לו כדי שיגן עליה. פעם אלו היו הבריטים, לאחר מכן האמריקנים והיום ארגוני הטרור. אפשרות אחרת היא שקטאר מעוניינת במהפכה אסלאמית עולמית, ואינה שוקלת די הצורך את המחיר שהיא עצמה עלולה לשלם על כך. תזה מעניינת מובאת בספרו של המזרחן כריסטופר דיוידסון ‘אחרי השיח‘ים: קריסתן המתקרבת של ממלכות המפרץ‘. לדעתו, מדינות הנפט עומדות לקרוס בזו אחר זו עד שנת 2017, משום שעתודות הנפט שלהן אוזלות. הנסיכויות יודעות זאת, וכדי לשמור על רמת החיים שהורגלו בה, הן מתכננות להפיל משטרים חילוניים במזרח התיכון בעזרת שכירי חרב אסלאמיסטים, או הנחזים לכאלה. לפי התוכנית, כך אומר דיוידסון, כלכלות המדינות הכבושות ישועבדו לנוחיותן של הנסיכויות, כדי שהתושבים שהתרגלו לחיי פאר ועצלות לא ייצאו לרחובות ויחוללו הפיכות. כי כשאתה אמיר שסילק את אביו מכס השלטון, או מינה את בנו לשליט־בובה כדי לא להיפגע, האפשרות של הפיכה מדאיגה אותך יותר מכל מתקפת טרור.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם