נמ"ר, נמ"ר: לכישלון אבות רבים
מדוע חסרים נמ"רים ו"מעילי רוח" לכוחות בעזה? האשמה, מתברר, מתחלקת בין קיצוצי התקציב שיזם משרד האוצר ובין מדיניות צה"ל לתת עדיפות תקציבית מוחלטת למודיעין ולחיל האוויר, על חשבון היבשה. עמיר רפפורט בטור שבועי נוקב
מערכת IsraelDefense
ב-11 וב-12 במאי 2004, נהרגו 11 לוחמים בהתפוצצות שני נגמ"שיM-113 המכונים "זלדה" בשכונת זייתון בעזה וברפיח שבדרום הרצועה. עוד שני לוחמים נהרגו בפעולות חילוץ של הנפגעים. לאחר שני האסונות, שהביאו לעולם גם את התמונה המצמררת שבה לוחמי צה"ל חיפשו עם האצבעות, בתוך החול, אחר שרידי חבריהם שהתפזרו בחולות רפיח, הוחלט באופן חד משמעי שלא להיכנס עוד לרצועת עזה עם "זלדות".
במלחמת לבנון השנייה שוב איבד צה"ל עשרות לוחמים מירי טילים נגד טנקים וממטענים, שהיו סיבת הקטל המרכזית במלחמה. האיום הגדול ביותר על הכלים היה הטיל הרוסי המתקדם המכונה "קורנט", שנמצא כיום גם בידי החמאס בעזה. הלקחים שנלמדו בדם לאורך עשרות שנים, הובילו למסקנות חד משמעיות שקיבלו תוקף לאחר מלחמת לבנון השנייה: צה"ל החליט, באישור הקבינט המדיני ביטחוני, לחזק את יכולות התמרון הקרקעי שלו, בדגש על כלים מוגנים שיתאימו לסביבת לחימה אורבנית.
על פי ההחלטות שהתקבלו לקראת סוף העשור שעבר, אמור היה צה"ל להצטייד בכמות מוגברת של טנקי מרכבה סימן 4, שכוללות מערכת הגנה אקטיבית כנגד טילי נ"ט המכונה "מעיל רוח". בנוסף, אמורה הייתה להתבצע הצטיידות מואצת בנגמ"שי מרכבה, "נמ"רים" חדשים, שגם עליהם יותקנו מערכות "מעיל רוח". כמו כן הוחלט כי יותקנו "מעילי רוח" על כלים רבים נוספים שעלולים להיות יעד להתקפות, כמו טנקי מרכבה מיושנים יותר מ"סימן 3", דחפורים, וכלים נוספים המשתתפים במאמץ המלחמתי.
למרות זאת, בשבת לפני שבועיים, ביום השני של מהלך התמרון ברפיח, התברר לציבור כי רוב ההמלצות נשארו על הניר: נגמ"ש "זלדה" של גולני, בן יותר מ-40 שנה, ועם מיגון שאינו עמיד אפילו בפני נשק קל, נע לעבר העיירה סג'עייה ונתקע תוך כדי תנועה לעבר היעד. הנגמ"ש לא נע על הציר הראשי שהיה ממולכד אלא דרך השדות, אבל מרגע שנתקע ולוחמיו לא קיבלו הנחיה לקפוץ ממנו, הוא הפך למלכודת מוות, שבה מצאו את מותם שבעה לוחמים. השרידים מהמתקפה מועטים. הלוחם אורון שאול ז"ל עדיין נחשב בגדר חלל שמקום קבורתו לא נודע.
המטווח על הנגמ"ש הלא ממוגן הפך להסתבכות שהייתה יכולה להיגמר אפילו יותר גרוע: בקרבות החילוץ של הנפגעים נהרגו עוד שישה מפקדים ולוחמים מגולני, והופעל בפעם הראשונה מאז מלחמת לבנון השנייה הנוהל הארטילרי המכונה "אש על כוחותינו": על פי הנוהל, לוחמי גולני נעו 150מטר לכיוון הצד הישראלי של זירת הקרב, ובדיוק אז נורה מטח אש כבד על ידי התותחנים, כדי להוריד את הראשים של לוחמי החמאס הרבים שהיו פרוסים בשטח. האש, שנורתה ללא מרווחי בטיחות מקובלים מכוחותינו, סייעה ללוחמים להיחלץ מן השטח, אבל למרות זאת נשארו השאלות הקשות בעינן: כיצד קרה שגם ביולי 2014 נשלח נגמ"ש "זלדה" ללא מיגון ללב זירת הלחימה האורבנית? יתרה מכך, כיצד קורה שבניגוד להחלטות שהתקבלו לאחר "לבנון השנייה", רוב הכלים עדיין אינם ממוגנים?
בדרך לניצחון
לפני שעונים על השאלה, קצת פרופורציה: למרות בעיות ההצטיידות וליקויי כשירות שהתגלו בלחימה, ונובעים במידה רבה מירידה חדה בהיקף האימונים של כוחות הסדיר והמילואים על רקע הקיצוצים בתקציב הביטחון בימים שבהם סדר היום הציבורי היה "חברתי", צה"ל מנצח במערכה מול החמאס. בארבעת השבועות הראשונים למלחמה התברר כי דרגי הפיקוד עד רמת החטיבה מגלים דבקות מוחלטת במשימה, המפקדים נמצאים תמיד בראש הלוחמים בחזית, והשקעות רבות בטכנולוגיה, שיצאו לדרך לאחר מלחמת לבנון השנייה, נושאים פרי.
גם העורף מפגין איתנות רבה, הרבה בזכות "כיפת ברזל" אבל גם בזכות פעילות פיקוד העורף וכוחות ההצלה והחירום האזרחיים. יחסי הכוחות בלחימה הם חד משמעיים, לא משנה כמה הקלטות מתלהמות עוד ישחרר מוחמד דף, כמו זו ששודרה בטלוויזיה של החמאס ביום שלישי בלילה. למרות דבריו, ההערכות לקראת סוף השבוע היו שהחמאס מייחל להפסקת אש.
גם ישראל תסכים להפסקת אש, לאחר השלמת הרס המנהרות ההתקפיות, לא ברור האם ההתנהלות המדינית תצליח למצוא נוסחה שתחבר בין הרצון של שני הצדדים, להפסיק את האש. החמאס יפסיק לירות לעבר ישראל רק אם לא ירגיש מושפל וכנוע. אבל, הוא לא יוכל להשיג את הדרישות שהציג בתחילת הלחימה, ובראשן הסרת המצור מעל רצועת עזה.
איפה הנמ"ר?
ועכשיו, לפתרון השאלה, מדוע חסרים "נמ"רים" ו"מע?לי רוח" לכוחות הלוחמים ברצועת עזה? האשמה, מתברר, מתחלקת בין קיצוצי התקציב הקשים שיזם משרד האוצר ובין המדיניות של צה"ל לתת את העדיפות המוחלטת בתקציבו לגופי המודיעין ולחיל האוויר, על חשבון הזנחת היבשה.
כדי לנסות למצוא תשובה לשאלה מדוע חסרים נמ"רים, חשוב לדעת כי נגמ"שי הנמ"ר הראשונים יצאו מפס הייצור במפעל של משרד הביטחון וצה"ל בבסיס תל השומר, ונכנסו לשירות מבצעי בצה"ל, כבר במהלך שנת 2009. כבר אז היה ברור כי כדי לייצר כמות משמעותית של מאות נגמ"שים, עבור חטיבות חי"ר רבות בצה"ל, כפי שהוחלט, יהיה צורך להעביר חלק ניכר מן הייצור לארצות הברית. זאת, כדי לפנות מקום בפס הייצור לטנקי המרכבה, שגם הם היו צריכים להיכנס לקצב ייצור מוגבר, וכדי לממן את עלות הנגמ"שים בכספי הסיוע הביטחוני האמריקאי, שניתן להשתמש בהם רק לטובת רכש בארצות הברית.
על פי החלטת מערכת הביטחון, התקציב השקלי המיועד לייצור טנקים ונגמ"שים גם יחד בישראל גדל לאחר מלחמת לבנון השנייה בעשרה אחוזים - ממיליארד שקל לשנה בעשור הקודם ל-1.1 מיליארד שקל בשנה בעשור זה (כ-305 מיליון דולר בשנה). במקביל, הוקצו לטובת ייצור הנגמ"שים בארצות הברית גם למעלה מ-200 מיליון דולר בשנה - מכספי הסיוע. זאת, למשך עשר שנים לפחות (בין 2011 ל-2020).
לדברי מקורות במערכת הביטחון, בגלל ויכוחים עזים בין התעשיות הביטחוניות הישראליות, סביב השאלה מי ינהל את פרויקט הנמ"ר במתכונתו החדשה, באמצעות קבלני משנה אמריקאים, הוחלט בסופו של דבר לערוך מכרז של מערכת הביטחון בארצות הברית ? באופן ישיר. ניהול המכרז היה מרתק ומהיר. באמצעות משלחת הרכש של משרד הביטחון בארצות הברית, מנהלת תכנית הטנק הציגה ליצרנים האמריקאים את תכניות הנגמ"ש על גבי 24 שרטוטים, שפרטיהם תורגמו לאנגלית. שלוש חברות ניגשו להתמודדות על הפרויקט הישראלי: BEA SYSTEMS , GDLS ו-TEXTRON. בסוף שנת 2010 פורסמה זכייתה של GDLS. הזכייה, מבחינת מערכת הביטחון הישראלית, הייתה ברורה וחדה, וכמעט לא הייתה כרוכה בהתלבטויות. הצעתה של GDLS נחשבה טובה יותר מן המתחרות - באופן מובהק. מאז הזכייה, מנכ"ל ג'נרל דינמיקס מערכות יבשה, מרק רולה, ,Mark Roualet הוא אורח קבוע בישראל. על הפרק בביקוריו התכופים בארץ בחודשים הראשונים של השנה, עמדו לא רק המגעים לקראת אפשרות להתמודדות משותפת עם משרד הביטחון הי?ראלי במכרז GCV האמריקאי, אלא גם תכניות לשיתוף פעולה תעשייתי.
על פי תנאי זכייתה של ג'נרל דינמיקס מערכות יבשה, היא מייצרת בארצות הברית 36 מתוך 114 החלקים ("קיטים"), שמהם מורכב נגמ"ש המרכבה, כולל עשרה חלקים מרכזיים שחיבורם יחד מהווה את הפלטפורמה של הכלי. שאר 78 ה"קיטים", ימשיכו להיות מיוצרים בישראל. כלל הרכיבים, גם אלה שמיוצרים בארצות הברית וגם אלה שימשיכו להיות מיוצרים בארץ, מגיעים למפעל בתל השומר, ומורכבים בן בו עם השלמת הייצור של הנגמ"שים ה"אמריקאים-ישראליים" הראשונים.
משלב זה ואילך יוצאים מפסי הייצור בתל השומר נגמ"שי נמ"ר שחלקם תוצרת ארצות הברית וחלקם תוצרת ישראל - באופן שוטף. משרד הביטחון הכניס להסכמים עם ג'נרל דיינמיקס סעיף שיאפשר לו בעתיד לבטל חלק ניכר מיצור נגמ"שי הנמ"ר שעליהם הוחלט, למרות ההשקעה הרבה של החברה האמריקאית בקווי היצור. הוא כנראה ידע למה.
מקצצים בתקציב: אין תכנית רב שנתית כבר שלוש שנים
הזיכרון הציבורי הישראלי אינו ארוך טווח, בלשון המעטה. טראומת מלחמת לבנון השנייה, שהביאה להגדלת תקציב הביטחון החל משנת 2007, וגם לתכנית להצטיידות גדולה ב"נמרים" וב"מעילי רוח" הלכה ונשכחה. התמרון היחיד שצה"ל נדרש לו מאז 2006 לא היה מאתגר במיוחד: כוחות צה"ל נכנסו במהלך מבצע "עופרת יצוקה" בשנת 2009 לעומק רצועת עזה, ולא נתקלו שם בהתנגדות של ממש. החמאס עדיין לא היה ערוך לקרב. "עזה תחתית" עדיין לא הייתה קיימת.
הציבור הרחב נטה לייחס את הערכות המודיעין שדיברו על טילים ארוכי טווח בידי החמאס ועל עיר המנהרות בעזה, כאל הפחדות של צה"ל במסגרת המלחמות על תקציב הביטחון. הוא אינו מפנים גם עכשיו שאיום הטילים והמנהרות בעזה הוא משחק ילדים לעומת האיומים המקבילים שייצר החיזבאללה מלבנון. למרות האיומים הברורים, מדהים לחשוב על כך שצה"ל פועל כבר למעלה משלוש שנים, לכל אורך תקופת כהונתו של רא"ל בני גנץ כרמטכ"ל, ללא תכנית רב שנתית מאושרת על ידי הדרג המדיני.
התכנית הרב שנתית "תפן" מימי רא"ל גבי אשכנזי כרמטכ"ל הסתיימה ב-2011. בשנת 2012 הייתה אמורה להיכנס לתוקף תכנית "עוז". היא נדחתה בגלל המחאה החברתית שהייתה באוגוסט 2011, ובגלל אביב העמים הערבי. היה רצון להבין כיצד דברים מתפתחים. ב-2012 היו בחירות, ושוב תכנ?ת "עוז" לא יצאה לדרך. בינתיים המצב השתנה והוחלט על תכנית חדשה שנקראת "תעוזה" שמעשית כבר התחילה עוד לפני צאתה לדרך באופן רשמי בראשון לינואר 2014.
בפועל, המחסור בתקציב הביא לכך שצה"ל, הפועל ללא תר"ש, כבר ביטל פרויקטים של הצטיידות (כאלה שקיימים וגם כאלה שעדיין לא יצאו לדרך), ובעיקר חתך במקום שבו הכי קל לחתוך ? באימונים. חלק מהתקלות הטקטיות בלחימה קשורות גם לבעיות כשירות של הכוחות, למרות הדבקות במשימה של כלל הלוחמים והמפקדים (בשנה האחרונה היו הכוחות הסדירים כמעט אך ורק במשימות ביטחון בשטחים, ואילו המילואימניקים לא גויסו לאימונים).
בחזרה לנמ"ר: בתקופת בני גנץ כרמטכ"ל, קוצצו בעשרות אחוזים כמות הטנקים בצה"ל, וגם תכנית הנמ"רים ספגה קיצוץ חד. הכמות שהוזמנה לייצור בארה"ב ירדה באופן דרמטי. הקיצוץ בתקציב הביטחון, הוא זה האיץ את ההחלטות לקצץ את מספר הטנקים והנגמ"שים, אבל תרמה לכך גם העובדה שגנץ, וכמוהו שר הביטחון הנוכחי משה יעלון, מאמינים בהשקעה באוויר ובמודיעין הרבה יותר מאשר בכוחות הקרקע. (גנץ ויעלון הובילו מדיניות דומה כאשר היו מפקד זרוע היבשה ורמטכ"ל בשנים שקדמו למלחמת לבנון השנייה. תכניות הקיצוץ בטנקים ובנגמ"שים שהובילו אז, בוטלו לאחר מלחמת לבנון השנייה).
משה (בוגי) יעלון, שהיה בשנת 2010 השר לעניינים אסטרטגיים וחבר ועדת השרים הסודית לענייני הצטיידות מערכת הביטחון, התנגד בכל מאודו לתכניות צה"ל להצטיידות ב"נמ"ר". הוא סבר כי ההשקעה בתחום, מיליארד שקל בכל שנה בין 2010 ? ל-2020. היא לחלוטין מופרזת.
בניין או פירוק הכוח ביבשה?
מבחינה היסטורית, צה"ל נמצא בנקודת זמן שבה הוא נדרש להכריע בין התחליפים המקובלים בשדה הקרב לאורך ההיסטוריה- הפעלה של אש מרחוק או תמרון. ממש ביולי 2006, בשבוע בו פרצה מלחמת לבנון השנייה, היה מתוכנן דיון במטה הכללי שבו אמורים היו לאשר תכנית רב-שנתית שנקראה "קלע". התכנית הייתה אמורה לצאת לדרך בשנת 2007, לצמצם כשליש מכמות הטנקים בצבא, לתת עדיפות מוחלטת למודיעין ולחיל האוויר.
כאשר המלחמה פרצה התגלה שהתמרון נמצא במצב בעייתי מאוד. לפני המלחמה אנשים לא התאמנו והכשירות הייתה נמוכה מאוד. הכשירות הלקויה הובילה למצב אבסורדי שבו הטנקיסטים לא ידעו להפעיל אפילו מדוכות עשן - אלמנט בסיסי לחלוטין בכל טנק - מפני שחסכו כסף באימונים, לא היה כסף לאימוני יבשה. מדוכת עשן עולה כמה אלפי שקלים, אבל החיילים לא אומנו להפעילן מפני שאף אחד לא האמין שיהיה צורך בתמרון.
בשלב הייצור של טנקי מרכבה 4 החדשים, הוחלט שמאחר והטנקיסטים ממילא לא יודעים להפעיל מדוכות עשן אז בכלל לא ירכיבו אותן, והטנקים יצאו לקרב בלי מדוכות עשן. כאמור, השנים 2012-2007 היו שנים עתירות תקציב לצה"ל, תקציב הביטחון הגיע לשישים מיליארד שקל. נבנו גשרים ופותחו אמצעים שיאפשרו לחימה אורבנית מרמה של לבנות חבלה אלקטרוניות מתוחכמות מאוד ועד השקעה רבה באש מדויקת, מה שנקרא בשפה המקצועית חמ"מ ? חימוש מונחה מדויק.
דוגמה לאחד הפרויקטים שפותחו בתקופה זו היא פרויקט שנקרא פרויקט של נ"צ מדויק, הצבא והתעשיות הביטחוניות השקיעו הון עתק והגיעו להישג שאי-אפשר היה לדמיין אותו לפני כמה שנים, מדובר ביכולת לעמוד בשטח, להצביע על מטרה במפה ולסגור מעגלים בין כוחות אוויר וכוחות קרקע: פשוט להצביע במחשב נייד על מטרה והמטוס יפגע באותה מטרה.
זה אולי נשמע טריוויאלי אבל מאחר שהמפות לא מדויקות ברמה של מטר ויש הרבה אי-התאמות בין מפות שונות, היה צורך בהרבה מהנדסים ובהרבה טכנולוגיה כדי להגיע לפרויקט הזה שנקרא "מורה נבוכים". בשנים אלו הייתה גם השקעה גדולה בתקשוב. פרויקט צי"ד שמחבר את כוחות היבשה ביניהם, ופרויקטים תקשוביים בכל זרועות הצבא, יצאו לדרך.
ממש בשנה האחרונה הייתה עליית מדרגה משמעותית, כאשר פרויקט "צה"ל רשתי" בהובלת יחידת לוטם של אגף התקשוב, הצליח לחבר לרשת נתונים אחת מערכי איסוף ותקיפת מטרות, גורמים מזרועות שונות לגמרי, כולל חיל האוויר, חיל המודיעין, חיל הים וכוחות היבשה. אבל, בשורה התחתונה, צה"ל נע בשנים האחרונות לעבר יישום תכנית "קלע" של גנץ ויעלון, שבוטלה ב-2006, מבחינת היקף הסד"כ של הכוחות המשוריינים, בטנקים ובנגמ"שים.
השקעה גדולה נעשתה ב"עוצבות קלות", שכלי הלחימה שלהם זריזים ומהירים ונעים בשטח על גלגלים ולא זחלים.
איפה המעיל?
לא מעט אנשי צבא שעוקבים אחרי הלחימה בעזה עדיין מתקשים לעכל את אסון הנגמ"ש בסג'עייה, והתקפות על דחפורים ללא "מעיל רוח" שהסתיימו בהרוגים. סיבה לכך היא שצה"ל צמ?ם את ההצטיידות בכלים ממוגנים. למעשה, אחת הסיבות לכך שהיו מתנגדים רבים לנגמ"ש המרכבה היא העובדה שבמקום שריון ניתן כיום להגן על רכב גם באמצעות "הגנה אקטיבית" שתוקפות את טיל הנ"ט בדרכו אל היעד, ממש כמו ש"כיפת ברזל" מיירטת רקטות במעופן.
העבודות על פיתוח מערכת כזאת החלו ביוזמת המנהל לפיתוח אמצעי לחימה ותשתיות במשרד הביטחון (מפא"ת) כבר בשנת 1987, והואצו , כמובן, אחרי לבנון השנייה. המערכת הראשונה בעולם שהצליחה ליירט טילי נ"ט היא "מעיל רוח" המיוצרת על ידי רפאל בשילוב מפעל אלתא של התעשייה האווירית. כבר במרס 2011 יירטה המערכת בהצלחה רקטת RPG ששוגרה לעבר טנק מרכבה 4 שנע על הגדר המקיפה את רצועת עזה.
גם ב"צוק איתן" רשמה המערכת לא מעט יירוטים מוצלחים ? אבל היא אינה מותקנת על כלים רבים. מדוע? ניתן לחשוף כאן בראשונה כי משרד הביטחון סיים כבר לפני למעלה משנתיים ניסויים שהתאימו בהצלחה את מערכת "מעיל רוח" לנגמ"שי מרכבה. המערכת הותאמה גם לדחפורים ולכלים נוספים. יתירה מכך, הותקנה בהצלחה על נגמ"ש מרכבה גם מערכת יירוט אקטיבית מתחרה מתוצרת תעש המכונה "חץ דורבן".
למרות זאת, צה"ל לא החליט להתקין שום מערכת הגנה אקטיבית מפני טילים על כלים רבים. גם לא על הנמ"רים הקיימים. התקלה בסג'עיה היא גם טקטית ובהחלט ייתכן כי אפשר היה להניע את הכוחות אל היעד גם ברגל ולא ב"זלדות", אבל יש להניח כי כאשר יסתיימו הקרבות יישאלו שאלות קשות לגבי תהליך (אי) ההצטיידות בנמ"רים וב"מעילי רוח".
כבר אפשר להעריך: אחרי מלחמת לבנון השנייה עשה צה"ל פניית פרסה של 180 מעלות בבניין הכוח היבשתי שלו, ונראה שיהיה שוב שינוי משמעותי גם בבניין הכוח של צבא היבשה, גם אחרי "צוק איתן".
לכתבות נוספות באתר ISRAEL DEFENSE היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם