לכבוש או לא לכבוש? הדילמה הישראלית בעזה
איך מונעים את שיקום כוחו של חמאס? איזה שלטון כדאי לישראל לנסות לייצב בעזה? ומה בעצם הושג במבצע? מומחים ובכירים בהווה ובעבר, מימין ומשמאל, מציגים תשובות
• לכל מה שמעניין, כנסו לדף הפייסבוק של nrg
ב־66 שנות המדינה גם התברר שעזה היא כאב ראש מתמשך לכל גורם המנסה לשלוט בה. המצרים, ששלטו בה בין מלחמת השחרור ומלחמת ששת הימים, לא סיפחו אותה ולא העניקו אזרחות מצרית לתושביה. במקום זאת, הם הנהיגו בעזה ממשל צבאי קשוח ועוצר לילי שנשמר בקפדנות. הם גם לא אפשרו לתושבים עזתים לעבור לתחומי מצרים – אחת הסיבות העיקריות לצפיפות האוכלוסין ברצועה.
גם בהסכם השלום עם ישראל סירבו המצרים בתוקף לקבל אפילו סנטימטר אחד מאדמת עזה, עד כדי התעקשות על חלוקת העיר רפיח על פי קו הגבול הישן. על הקשיים של ישראל בשליטה בעזה בוודאי אין צורך להרחיב. אפילו הרשות הפלסטינית גילתה שקשה לשלוט בעזה. בבחירות שנערכו שם ב־2006 זכה חמאס ברוב.
כשאנשי חמאס חשדו שאנשי הרשות לא ממהרים להעביר לידיהם את כל הסמכויות, הם פשוט דאגו לכך בכוח: הפילו רבים מאנשי הרשות מגגות הבתים ורצחו רבים אחרים בדרכים אחרות, עד שהשלטון הועבר לידיהם במלואו. כיום, אחרי מבצע 'צוק איתן', קיים סיכוי שגם אנשי חמאס יגלו שקשה לשלוט בעזה ההפכפכה.
זה נובע בעיקר מנתוני היסוד הבלתי אפשריים של רצועת עזה במובן האנושי, עוד לפני כל מימד פוליטי: 1.8 מיליון בני אדם צפופים על פני שטח של 365 קמ"ר. מתוכם כמיליון איש מוגדרים כפליטים (למעשה, צאצאי פליטים שמעולם לא הותחל בשיקומם), ש־900 אלף איש מתוכם ממש מתגוררים במחנות פליטים. במידה רבה, רצועת עזה היא מחנה פליטים גדול, ללא עתודות כלכליות ואזרחיות משמעותיות, וממילא ברור שקשה לשלוט באזור כזה.
לאור נתוני הפתיחה, ביקשנו לשאול מה צריך להיות היעד הישראלי כלפי רצועת עזה: חזרה לשליטה ישראלית? העברתה לשליטת הרשות הפלסטינית? השארת שלטון חמאס, תוך שהוא מוחלש ומורתע? ואולי מנדט של האו"ם, כפי שהציע שר החוץ, אביגדור ליברמן? הנשאלים הם סגן שר החוץ, צחי הנגבי, אחד ממקורביו של ראש הממשלה נתניהו; יעקב עמידרור, לשעבר היועץ לביטחון לאומי וראש חטיבת המחקר באמ"ן; ד"ר אפרים סנה, לשעבר סגן שר הביטחון וכיום יו"ר המרכז לדיאלוג אסטרטגי במכללת נתניה; ד"ר מרדכי (מוטי) קידר, מזרחן מאוניברסיטת בר־אילן; ד"ר נמרוד נוביק, לשעבר יועצו המדיני של שמעון פרס; וח"כ לשעבר צבי הנדל, שחי בחבל עזה במשך למעלה משלושים שנה ועמד בראש המועצה האזורית חוף עזה.
הסכמה אחת בלטה בדברי המשתתפים, לגבי היעד שאין צורך להציג: שום פתרונות גרנדיוזיים בדמות יישובם מחדש של פליטי רצועת עזה, או אפילו רק חלק מהם, ברחבי המזרח התיכון. צחי הנגבי מגדיר זאת בפשטות כ"יעד שאין לו היתכנות". אפרים סנה אומר ש"יש אמנם תוכניות גרנדיוזיות של ייבוש חלק מהים, כדי להגדיל את השטח היבשתי של הרצועה, ושבשלב מסוים זה גם יוכל לקרות. אבל פיזור הפליטים במקומות אחרים לא נראה לי מעשי. צריך למצות את הפוטנציאל הכלכלי של האזור במצבו הנוכחי".
ואילו יעקב עמידרור אומר ש"עקרונית הרעיון חיובי, אבל בשביל זה צריך מישהו לרצות לקבל אותם. העולם הערבי בסך הכול מתעב את הפלסטינים, ורואה בהם בכיינים וכפויי טובה כלפי כל מי שפעל למענם". הנחת היסוד היא אפוא שצריך לחיות איכשהו עם רצועת עזה בהרכב האנושי והדמוגרפי הנוכחי שלה. גם מבחינת היעדים הנחשבים ריאליים יותר, יש אבחנה בולטת בדברי המרואיינים בין יעדים קצרי טווח, בעקבות המבצע, ליעדים ארוכי טווח.
מבחינת הנגבי, היעד המיידי הוא נוסחת 'שיקום תמורת פירוז': התניית כל התגייסות בינלאומית לשיקומה של עזה בכך שתפורז מכלי הנשק. הוא רואה לנגד עיניו את המודל הסורי – שבו לחץ בינלאומי הביא את הסורים להסכים לפירוק מאגרי הנשק הכימי שלהם. אלא שבסיפור הסורי, מה שהכריע את הכף היה האולטימטום שנתן גם פטרונו של אסד, הנשיא הרוסי פוטין, וצעד כזה לא נראה באופק ביחס לחמאס.
הנגבי סבור שמנוף הלחץ הוא יצר השלטון של חמאס: "צריך שהקהילה הבינלאומית תבהיר להם שבלי פירוז לא יהיה שיקום, ובלי שיקום הם ימצאו את עצמם מהר מאוד בלחץ כבד מצד האוכלוסייה". לגבי המנגנונים שיבטיחו את הפיקוח על הפירוז, הוא אומר כי "במידה מסוימת, גם המצרים ודאי ידאגו לפיקוח בגלל האינטרסים שלהם, אם כי לא ברור עד כמה למצרַים יש מוטיבציה למנוע דברים שלא פוגעים בה, כמו רקטות. כך שבסופו של דבר, אין ספק שבעיקר אנחנו נצטרך להיות מאוד נוקשים".
היעד ארוך הטווח, לפי הנגבי, הוא "עזה שחיה בהשלמה – לאו דווקא שלום פורמלי – עם ישראל, בלי קשר לזהות הגורם השולט ברצועה". בפועל, הוא מעריך כי "לרשות הפלסטינית אין יכולת לאכוף את שלטונה על עזה, גם לא במסגרת ממשלת אחדות אמיתית, מה שהיא לא. למען האמת, גם על השלטון שלהם ביו"ש קשה לגמרי לסמוך, כיוון שאין להם אותה הזדהות אמיתית שיש לירדנים ולמצרים עם חזון השלום. אני די סקפטי אם הם בשלים לקבלת תנאי המינימום שהציב ראש הממשלה".
בהנחה שחמאס, אם כן, ימשיך לשלוט בעזה גם לאורך זמן, אומר הנגבי ש"מול גורם שאין כלפיו פתרון מדיני, כמו חמאס, הדרך היא או הרתעה או הכרעה. קשה להכריע ארגוני טרור קנאיים, וגם מושג ההרתעה כלפיהם הוא זמני. אבל לפחות כרגע, מלבד המכה הקשה שספגו בשבועות האחרונים, יש גם נסיבות חיצוניות שיסייעו להרתעה, בעיקר העמדה המצרית נגדם".
גם יעקב עמידרור מגדיר את היעד קצר הטווח כהרתעת חמאס: "זה יקרה רק אם יהיה ברור שנגיב בחריפות מהסוג שבה הגבנו עכשיו, כלפי כל רקטה. זה צריך להיות כתוב במפורש בהסכם, והממשלה צריכה להיות נחושה לעמוד בזה. רק במקרה כזה הצד השני לא ילך לטפטופים".
אפשר להרתיע אנשים המעידים על עצמם שהם 'אוהבי מוות'?
עמידרור: "מרגע שחמאס קיבל אחריות על עזה, יש גם לאנשיו רצון להוכיח שהם מסוגלים להוביל את תושבי עזה לחיים טובים יותר".
לעומת זאת, בניגוד להנגבי, הוא סבור שהיעד ארוך הטווח צריך להיות מדינה פלסטינית שתשלוט בעזה וביו"ש גם יחד: "הרעיון לבדל בין עזה ליו"ש הוא חלום שווא שלא יעבוד. היעד הישראלי הוא מדינה פלסטינית שתשלוט היטב בשני האזורים".
אחרי כל מה שראינו ברצועת עזה, ישראל יכולה לחיות עם מדינה פלסטינית ביו"ש שבכל רגע נתון יכולה להפוך למדינת חמאס?
עמידרור: "ברור שסידורי הביטחון יצטרכו להיות כאלה, שגם אם ישלוט ברמאללה גורם עוין לישראל כמו חמאס, עדיין הביטחון שלנו לא יעמוד בסכנה. זה, אגב, גם אחד מהישגי המבצע: יהיה קל הרבה יותר להסביר את דרישותינו החמורות לסידורי ביטחון".
אפרים סנה מגדיר את היעד קצר הטווח כ"שבירת כוחו הצבאי של חמאס", לאו דווקא עצם שלטונו. לדעתו, "זה יכול היה לקרות וצריך היה לקרות כבר בסיבוב הנוכחי, בפעולה צבאית שהיא על דעת כל הגורמים האזוריים שמתנגדים לחמאס: מצרים, מדינות המפרץ והרשות הפלסטינית. ולא מדובר בכיבוש ושליטה ארוכה ברצועת עזה. אלה הסיפורים שמפיצים אלו שמתנגדים להכרעה כזו. בכל מקרה, אי אפשר להשלים עם מדינת טרור אסלאמיסטית בגבולה של ישראל".
לדעת סנה, המאבק המיידי צריך להיות עכשיו על זהות הגורמים שייקחו על עצמם את שיקום הרצועה: "יש שם 300 אלף חסרי בית. עוד מעט חורף, ומי שייתן את הכסף הוא גם מי שישלוט ברצועה. אם ייתנו לקטארים לשקם את עזה, זה יהיה טמטום. אני זוכר ששמעתי בזעם שנתנו להעביר לעזה משאיות שהיו עליהן שתי מדבקות: קטאר, ו־IHH (הארגון התורכי שיזם את משט המרמרה, י"ש), וחשבתי לעצמי: מי לעזאזל אישר את זה?"
בעניין זה דווקא הנגבי, הנחשב ימני יותר, פחות מקפיד. לדבריו, "אנחנו מקפידים על אופי החומרים שנכנסים לרצועה דרך המעברים שלנו או דרך הים, שלא יהיו חומרים שניתן להשתמש בהם גם לבניית מנהרות או לאמצעי לחימה. אבל אני לא מכיר מדיניות של הטלת וטו על זהות הגורמים המעבירים, ואתה גם לא יכול להיאבק בכל החזיתות".
היעד ארוך הטווח, לפי סנה, הוא פעולה לייצוב שלטון הרשות הפלסטינית בעזה, שתלווה ב'תוכנית מרשל' כלכלית שתבטיח במקביל גם את השיקום ארוך הטווח של הרצועה: "הצרה היא שממשלת ישראל רוצה בהישארות חמאס בעזה, רק בלי הרקטות. הממשלה הזו כל כך לא רוצה שאבו־מאזן יתחזק, שהיא מוכנה להשלים עם המשך שלטון חמאס בעזה".
ד"ר מרדכי קידר אמנם אינו מועסק על ידי הממשלה, אבל עמדותיו יכולות להתאים לחשד של סנה. הוא אכן לא מהסס לומר ששלטון חמאס ברצועה טוב לישראל, ולכן הוא בעד המשך שלטונו תוך הרתעתו: "חמאס נותן לישראל תירוץ מצוין למה חשוב להישאר ביו"ש ולא להקים מדינה פלסטינית".
מנגד, אולי מדינה פלסטינית חזקה גם ביו"ש וגם בעזה תחסוך מאיתנו את חמאס בשני המקומות.
קידר: "זה מבוסס על ההנחה שהם יילחמו בחמאס. ואת זה הם לא יעשו, כדי לא להפוך לקוויזלינגים ולמשת"פים בעיני הציבור שלהם. מדינה חזקה ועשירה פירושה גם שלטון מושחת שהעם ישנא, ובשלב מסוים ירצה להפיל אותו. לכן צריך לצאת מנקודת הנחה שכל שטח שיועבר לפלסטינים יהפוך בזמן כזה או אחר לחמאסטן. אדרבה, ככל שנסייע להם יותר כך תפחת מהם הלגיטימציה בציבור שלהם".
את הדרך להשגת ההרתעה כלפי חמאס הוא מגדיר כך: "צריך להבהיר להם שמהרקטה הראשונה שהם יירו הם יחטפו חזק. זה ירגיע אותם". אפרופו הרתעה, קידר לא מאמין באפשרות להסיר את הפיקוח הישראלי על החומרים הנכנסים לעזה ולהחליפו בפיקוח מסוג אחר: "אם זה לא יהיה פיקוח ישראלי, הם תמיד יוכלו לאיים על המפקחים או לשחד אותם כדי שיעלימו עין".
לקידר יש גם תפיסה מקורית לגבי היעד ארוך הטווח של ישראל, ברצועה וביו"ש גם יחד: "אנחנו צריכים לשאוף למודל של 'אמירויות' פלסטיניות: כל עיר מרכזית תהיה אמירות בפני עצמה, שהתושבים יהיו אזרחיה, בשעה שכל המרחב הכפרי שבין הערים יסופח לישראל, ותינתן לתושביו (המהווים בסך הכול כ־10 אחוזים מהאוכלוסייה הפלסטינית) אזרחות ישראלית. בעזה יש לנו כבר אמירות אחת כזו, וצריך שבכל עיר מרכזית ביו"ש תקום אמירות שתהיה מבוססת על החמולות המרכזיות של העיר.
"המודל הזה מבוסס על ההנחה שהחברה הפלסטינית, כמו החברה הערבית בכלל, מבוססת לא על תודעה לאומית משותפת אלא על זהות שבטית וחמולתית. תראה את מודל האמירויות במפרץ. הסיבה שהן משגשגות היא לאו דווקא הנפט. בדובאי אין נפט, ולעיראק יש נפט והיא מדינה כושלת. הסיבה היא היציבות שלהן, שנובעת מכך שכל אמירות כזו מתבססת על שבט מרכזי אחד".
כמו מרואיינים אחרים לכתבה, הוא דוחה בתוקף גם את האפשרות לחזור למצב שלפני מלחמת ששת הימים: שליטה מצרית ברצועה, ושליטה ירדנית ביו"ש. "אין לזה סיכוי. המצרים מעולם לא סיפחו את עזה, ולא נתנו לעזתים אזרחות. וגם הירדנים לא רוצים בזה, כי גם כך יש מתח בין הבדווים והפלסטינים שם".
גישה שונה בתכלית מזו של קידר, המבוססת גם על ניתוח מעניין של המהלכים שהובילו למלחמה, מציג נמרוד נוביק, לשעבר יועצו המדיני של שמעון פרס. גם כיום בהיותו איש עסקים, ממשיך נוביק לעקוב אחרי המתרחש באזור באמצעות העמותה לשיתוף פעולה כלכלי אזורי (שהוקמה על ידי 'נערי פרס' כמו יוסי ביילין, יאיר הירשפלד ונוביק).
לדעתו, השתלטות של הרשות הפלסטינית על הרצועה לא רק מתבקשת ורצויה, אלא גם אפשרית. לפי הניתוח שלו, כל מהלך הפיוס האחרון בין הרשות לחמאס היה שונה מקודמיו בכך שלא היה פיקטיבי ונבע מתחושה של חמאס שהוא לא מסוגל לספק את הסחורה של שלטון ראוי בעזה: "הם חששו מתסריט שבו תפרוץ נגדם מהפכה עממית, בדומה לכל מה שקרה ב'אביב הערבי', והם יאבדו לגמרי את מקומם. לכן התקבלה שם החלטה לוותר מרצון על השלטון הפוליטי, כדי לחזור ולהתמקד בתפקידים החברתיים והדתיים שלהם, מתוך תקווה שביום מן הימים יחזרו לשלטון בכוחות מחודשים".
לפי נוביק, הבעיה היחידה בתסריט הזה הייתה הזרוע הצבאית של חמאס, שהסכם הפיוס היה לצנינים בעיניה משלוש סיבות: "הסיבה העיקרית היא שההסכם לא אִפשֵר לאנשיה לקבל משכורות מהרשות, כיוון שהדבר אסור לפי כללי המדינות התורמות: פקידי השלטון יכולים לקבל כסף, אבל לא אנשי הזרוע הצבאית, ויש פיקוח קפדני לוודא שהם לא יירשמו כפקידי השלטון.
"סיבה שנייה הייתה החשש של אנשי הזרוע הצבאית שהפעלת המעברים ברפיח על ידי אנשי הרשות הפלסטינית תביא עליהם את הקץ, משום שכך הם גם מאבדים את המונופול שלהם על שימוש בנשק וגם חשופים לנקמת אותם כוחות שהם חיסלו ב־2007. והגורם השלישי הוא תחושתם שעם הנשק שצברו והיכולות שפיתחו, נפלה לידיהם הזדמנות בלתי חוזרת לא רק לתקוף את ישראל אלא להשתלט לגמרי על חמאס".
צבי הנדל הוא היחיד בין הדוברים המציג כיעד את חזרתה המלאה של ישראל לשליטה בעזה, ובכלל זה גם חידושה של ההתיישבות הישראלית. הוא גם רואה זאת לא כמשאלת לב משיחית, אלא כתסריט לגמרי ריאלי: "חבל עזה הוא מקום שאין לו פתרון מדיני עצמאי. הוא לעולם לא יוכל לתפקד כמדינה עצמאית, וגם לא יוכל להיות מחובר ליו"ש, לא בגשר ולא במנהרה.
לחבל עזה יש רק אחד משני פתרונות: או שיהיה חלק ממצרים, או שיהיה חלק מישראל, כי אלו המדינות שהוא גובל בהן. מכיוון שהמצרים מאוד לא רוצים את חבל עזה, ההערכה שלי היא שבסופו של דבר הוא יהיה חלק ממדינת ישראל. זה כמובן ייקח זמן – זה לא יקרה לפני שהציבור הרחב והמנהיגות שלנו ירדו מהעץ של אוסלו ויתפכחו.
"חבל עזה צריך להיות בשליטה ישראלית מלאה, כולל מתן אזרחות ישראלית לתושבים. זה עדיף על האפשרות שיירו טילים. מובן שישראל תהיה זכאית להעמיד תנאים למתן האזרחות, בדיוק כמו שהאמריקנים מעמידים תנאים לקבלת אזרחות. במצב של חזרה ישראלית לשליטה בעזה, אני מקווה שגם ההתיישבות הישראלית תתחדש. אי אפשר להחזיק בחבל ארץ רק באמצעות צבא, ללא התיישבות. אני רק מקווה שאחיה מספיק ואזכה לראות את זה".
מעבר ליעדים העתידיים, שוחחנו גם על מאזן ההישגים והכישלונות של המבצע. הנגבי רואה למבצע רק הישגים, למעט כמובן 67 ההרוגים ומאות הפצועים: "ראשית, השגנו חיסול מלא של המנהרות ההתקפיות. נכון שנכנסנו לפעילות הזו רק לאחר שחמאס לא הסכים להפסקת אש, אבל ההסכמה להפסקת אש נדרשה לגיבוש הסכמה פנימית ובינלאומית. אילו הסכים חמאס להפסקת אש, היינו פועלים לחיסול המנהרות בדרכים מדיניות.
"המלחמה גם המחישה לאזור כולו, ובמיוחד לחיזבאללה, את יכולת ההגנה של ישראל. מערכת כיפת ברזל נבחנה לראשונה לאורך שבועות ארוכים, והיו לה תוצאות מדהימות. זה מערער את כל תפיסת היסוד של חיזבאללה, שבנה מערך טילים שלשיטתו אמור לקעקע את יכולת העמידה של החברה הישראלית. המלחמה בעזה הראתה שהשימוש בכלי הזה הופך לא אפקטיבי, במיוחד כשאנחנו אמורים להצטייד בקרוב גם במערכת משופרת של כיפת ברזל, וגם במערכת 'שרביט קסמים', היעילה מאוד גם נגד טילים ולא רק נגד רקטות".
עמידרור מדבר על חמישה הישגים בולטים: "הראשון – הפגנו נכונות להפעלת כוח יבשתי למטרה מוגדרת. זה חשוב מאוד לשם הרתעה עתידית, וכדי שיהיה ברור שישראל מוכנה ומסוגלת לגייס את כוחותיה לכך, גם במחיר נפגעים. ההישג השני – המחיר הגבוה ששילם חמאס. ההישג השלישי – הקונצנזוס הלאומי שהושג, שהוא חשוב גם כלפי חוץ, כדי להפגין שיש נושאים שלא נסכים להתפשר עליהם גם מול לחץ בינלאומי כבד.
"ההישג הרביעי – ההצלחה הקולוסאלית של כיפת ברזל, הגורמת לכך שגם חלומות של שכנים אחרים שיוכלו לפגוע חזק בישראל באמצעות אש תלולת מסלול יצטרכו להיבחן על ידם מחדש. וההישג החמישי הוא שדרישות הביטחון שלנו ביו"ש מובנות היום הרבה יותר".
בטור החסרונות הוא מונה את העובדה ש"חמאס לא הוכרע במשך חודש; אבל זה מקוזז עם הנזק שגרמנו לו, שיכול בכל זאת להרתיע אותו בעתיד".
סנה רואה את ההישגים בסיכול המנהרות, וב"פגיעה החלקית, אבל הניכרת, בתשתיות חמאס". החיסרון הגדול בעיניו הוא "העובדה שחמאס ממשיך לשלוט בעזה. לא הצלחנו עדיין לשבור את כוחו, וזה צריך להיות היעד לעתיד".
ואילו קידר רואה את ההישגים ב"הרחקה זמנית של איום הרקטות. יש גם רמה מסוימת של הרתעה זמנית, אם כי הם ודאי ישאפו להצטייד מחדש בנשק איראני משוכלל יותר, אולי אפילו טילי שיוט ארוכי טווח", על כך משיב צחי הנגבי כי "נגד טילי שיוט יש לנו תשובה אפילו יותר טובה בדמות מערכת החץ, מה גם שטילי השיוט מיועדים לטווחים הרבה יותר ארוכים מאלה שיש לחמאס כלפי ישראל".
בסוגית המתח שהתגלע בין ישראל לארצות הברית, שהיא אכן אחת הסוגיות המטרידות שנחשפו במלחמה, יש לקידר תזה ארוכת טווח ומעניינת: "לפי הניתוח שלי, עוד בעקבות הפיגועים הקשים בספטמבר 2001, האמריקנים שאלו את עצמם: מדוע העולם המוסלמי שונא אותנו? האם זה בגלל מי שאנחנו, או בגלל המדיניות שלנו?
"חלק מהממשל האמריקני חי בתחושה שהשנאה נגרמה מהמדיניות, ושאם המדיניות תשתנה, וארצות הברית לא תתמוך עוד בישראל ובמשטרים הדיקטטוריים כמו אלה של מובארכ, המלך חוסיין וקדאפי, גם היחס של העולם המוסלמי כלפיה ישתנה. עד כניסת אובמה לשלטון זו הייתה בעיקר מדיניות של משרד החוץ האמריקני, אבל מאז עידן אובמה זו גם מדיניות הבית הלבן".
קידר מדגים את החומרה של המדיניות הזו בסיפור שאינו מוכר בישראל, והוא בבחינת סקופ עיתונאי: "כשמוחמד מורסי היה נשיא מצרים, הייתה יוזמה אמריקנית לממן העברת פליטים מסוריה לשטח סיני, באזור שחמאס יקבל תחת חסותו ושליטתו. מורסי הסכים לזה. וכשנודע על כך לראשי הצבא הם התפוצצו מכעס. זו אחת הסיבות שהצבא המצרי החליט לזרוק את מורסי".
סנה אומר בעניין זה כי "אסור לצייר את האמריקנים כאויבי ישראל. הם עוזרים לנו המון. אבל המצפן הגיאו־פוליטי שלהם השתבש.
ואילו הנגבי, כסגן שר החוץ, מבקש להמעיט בכלל במשמעות המתח: "לא נכון שיש מתח עם האמריקנים. הייתה טעות אחת של הממשל, כשבשלב מסוים הוא התייחס בביטול לאופציית התיווך המצרית. אבל גם הוא הכיר תוך זמן קצר בטעות, ואין שום מתח".
על הפרסום אודות תמלול שיחת הטלפון שבה קטע אובמה את נתניהו ואמר לו: "ישראל לא נמצאת במקום שהיא יכולה לבחור את הגורם המתווך" אומר הנגבי: "התמלול היה שגוי. החיבור שלנו לממשל ולקונגרס הוא מצוין. דעת הקהל בארצות הברית איתנו, ואפילו ברשתות הטלוויזיה, שם אנחנו נמצאים בעמדת נחיתות טבעית בגלל המראות מעזה, יש הבנה גדולה לעמדתנו".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם