המלחמה על פי אומן: צוק איתן במהלכי שחמט
כיפת ברזל "מאותתת על חולשה", אובמה "לא גרוע מנשיאים אחרים", והאויב הכי גרוע שלנו הוא אנחנו. פרופ' ישראל אומן, חתן פרס נובל לכלכלה, מסכם את המבצע בניתוח אסטרטגי ורציונלי
בשעת בוקר מוקדמת אני פוגש את פרופ' ישראל אומן, חתן פרס נובל לכלכלה, מומחה בינלאומי בתורת המשחקים. כאן, בקומה השנייה של הבניין הזה, שבו מתייחסים לקרב בין צה"ל לחמאס בכלים שבהם מודדים קרבות בין שחקני שחמט, אנחנו מקיימים שיחה על המלחמה הזו. מהעבר האחר של השולחן המבולגן יושב פרופסור בן 84 שהגיע לתחום תורת המשחקים אולי בזכות אמו. כשהייתה פורסת עוגה לו ולאחיו, משה, הייתה מורה לאחד מהם לחתוך את העוגה לשניים ולאחר לבחור את החתיכה שלו. אולי כבר אז הוא התחיל לחשוב על התחום המיוחד הזה, שישראל הפכה בו למעצמה של היגיון בתוך אזור של חוסר רציונליות.
עם לוח האירועים של מבצע 'צוק איתן' ומפה של רצועת עזה אני מגיע ללשכתו של אומן בקומה השנייה, בקצה המסדרון. באתי לכאן כדי להסביר את מהלכי המבצע הזה באמצעות הכלים המדעיים של אומן, כדי שאולי נבין טוב יותר מול מה אנחנו מתמודדים. אבל אומן, על כיסאו המשרדי בלשכה הצפופה, סמוך לשולחן עמוס הניירות וליד התנ"ך הפתוח בספר מלכים והתלמוד הבבלי עם הסימנייה התחובה בו, ממהר לקלקל לי את התוכנית.
"המלחמה לא נגמרה השבוע, מפני שהיא לא התחילה לפני כחודש", הוא פוסק נחרצות. "אנחנו נמצאים במלחמה אחת ארוכה, שהתחילה כאן לפני כמאה שנה והיא נמשכת עד היום. השחקנים שמתמודדים מולנו מתחלפים מעת לעת. כל הקרבות האלה - 'עופרת יצוקה' ומלחמת לבנון השנייה ו'עמוד ענן', והמבצע הזה, 'צוק איתן', וגם האינתיפאדות, ומלחמת יום הכיפורים וששת הימים - הם חלק ממלחמה אחת. שמעת על מלחמת מאה השנים? אולי הפעם זה יהיה ארוך יותר".
פרופסור, השחקנים משתנים מסיבוב לסיבוב. פעם חמאס, פעם חיזבאללה. אתה מתעלם מזה.
"לא נכון. השחקנים הם יהודים מול ערבים. ביום ההולדת ה־80 שלי ערכו לי חגיגה באקדמיה למדעים, כפי שנהוג לעשות כשמגיעים לגבורות. בדרך כלל מזמינים איזה מרצה שנותן נאום, אבל הפעם ביקשו ממני לדבר. דיברתי על 'מי הוא השחקן'. הרי המומחיות שלי היא תורת המשחקים, אז מי השחקן? איך מגדירים אותו? בעסקים זה יכול להיות גוגל או מייקרוסופט ואפל, ביחסי עבודה זה מעביד מול עובד, ביחסים בינלאומיים זה מדינה מול מדינה, אבל נהוג לחשוב שזו רק דרך לפשט את המציאות. המציאות היא שאתה השחקן, אני השחקן, הקוראים שלנו שחקנים. האמת המדעית היא שהשחקנים הם השחקנים הבודדים. אני טוען אחרת: השחקנים הם הקולקטיבים, לא האנשים הבודדים, מפני שלקולקטיב יש רצון ודרך החלטה ופעולה עצמית. הקולקטיב הוא לא אתה ואני, והוא שחקן משפיע מאוד. אנחנו, ישראל אומן ויונתן אוריך לא משפיעים באמת".
אז כשאתה בוחן את המלחמה הזו בכלים של תורת המשחקים, אתה לא מודד את המנהיגים - את נתניהו מול מוחמד דף או חאלד משעל. אתה מסתכל על הקולקטיב.
"נכון. יש מה שנקרא 'גישה אסטרטגית' ו'גישה טקטית'. בטקטיקה אתה בוחן כל מהלך ומהלך, אבל זה הרבה פחות חשוב. אנחנו נמצאים במלחמה, הקרב אולי הסתיים ואולי לא, אינני יודע, אבל התמונה הגדולה היא החשובה. אגב, כמו שיש בגוף האדם כל מיני נטיות לכאן או לשם, ואחר כך יש החלטה שמובילה לפעולה, כך בגוף השחקן הזה - מדינת ישראל - יש כל מיני כיוונים שמושכים למקומות שונים, אבל בסך הכול אנחנו רוצים לחיות כאן בשלום. קודם כול לחיות, הלוואי בשלום, אבל קודם לחיות כאן. ובמצב הזה אנחנו ממשיכים כבר קרוב למאה שנה, אולי אפילו לפני כן, אבל לפחות מאז המאורעות של1291".
ובכל זאת, פרופ' אומן, אתה מתייחס לכך כאל מלחמה כוללת של יהודים מול ערבים, ומתעלם מכל השחקנים שמרכיבים את המערכת.
"אפשר לעשות ניתוח של מצרים, לבנון, ירדן, חמאס, אבל זה פחות חשוב. זה לא מה שייתן לך הסבר אמיתי למה שקורה פה, ודאי שלא. זה כמו מלחמת העולם הראשונה, וגם השנייה. מה גרם למלחמת העולם השנייה? אפשר לומר שהמניע הוא הכניסה של היטלר לפולין, אבל זה לא נכון - אם הוא לא היה נכנס לפולין הוא היה כובש מדינה אחרת. להסתכל על האירועים כך פירושו לראות את העצים בלי לראות את היער. אנחנו צריכים לראות את היער. חיזבאללה, חמאס, אבו־מאזן? כולם אותו הדבר".
אז מה שורש הקונפליקט כאן במאה השנים האחרונות?
"פשוט מאוד: הערבים לא רוצים אותנו כאן. האנטישמיות שמתפתחת בעולם המוסלמי, אבל בצורה מדאיגה הרבה יותר בעולם המערבי, היא עניין שהתלבש על האנטי־ציונות. יש אנטישמיות בסיסית, ועכשיו האנטי־ציונות היא התירוץ לכך".
ולמה בעצם שונאים אותנו?
"שאלה טובה", מחייך אומן. "הסופר מארק טוויין כתב את החיבור 'בעניין היהודים'. זה חיבור מעניין מאוד. טוויין שואל שם למה שונאים את היהודים, ומשיב בשתי סיבות שכרוכות זו בזו: האחת, שיהודים מצליחים. הוא כותב 'היהודי מצליח', היחיד היהודי מצליח יותר מאחרים. הסיבה האחרת היא שהיהודי שומר על זהותו. זה עניין מיוחד בעולם - גם מצליח וגם שומר על הזהות. מדינת ישראל היא התגלמות שתי הסיבות הללו, היא מצליחה ושומרת על הזהות היהודית שלה. זאת הבעיה אבל אין לי מושג איך אפשר לפתור את זה - אפשר להיכשל אולי, ואז פחות ישנאו אותנו? טוב, אולי לא כל בעיה אפשר לפתור. אני חושב שאנחנו מצליחים בתחום הביטחוני, ועוד יותר בתחומי הכלכלה, המדע, הרוח והטכנולוגיה".
בחזרה אל הקרב שלנו, פרופסור, איך הגענו לסבב הנוכחי? מה היה הפעם הטריגר?
"הקרב הזה, כמו הקרבות שקדמו לו, כמו מלחמת לבנון השנייה והמשט הטורקי לעזה, מראים בעליל איזו שגיאה טקטית איומה הייתה תוכנית ההתנתקות. הזוי שיש אנשים שאומרים עדיין שכדי לפתור את הבעיות שלנו צריך להתנתק גם מיהודה ושומרון. מה שנאמר לנו לפני תשע שנים הוא שרק צריך לצאת מעזה ואז הכול יהיה טוב ויפה. אמרו לי את זה גם כאן, במרכז לרציונליות: שאלו אותי למה להקריב חיילים כדי להגן על קומץ מתנחלים.
"והנה, מאז הגירוש נהרגו מאות חיילים בגלל רצועת עזה. כמה שפיכות דמים. זה לא היה קורה אילולא היינו שם. הקונספציה הביטחונית של דוד בן־גוריון, שידע דבר או שניים, קובעת שצריך אוכלוסייה אזרחית כדי לשמור על שטח. כך הוקמו יישובי הנגב והגליל וכך השתלטנו על כל שטחי הארץ. זה מוכיח את עצמו שוב ושוב, ופשוט מתעלמים מזה בהזיות שאפשר להמשיך לשאוף לגירוש גם מיהודה ושומרון".
אבל אומן טוען יותר מכך: לדבריו, טיעוני הביטחון של דוד בן־גוריון אינם מספיקים. "הנטייה היא לומר שאנחנו צריכים לשמור על ההתנחלויות מטעמי ביטחון, כדי לשמור על ישראל שבתוך הקו הירוק", הוא מסביר. "אבל התפיסה הזו שגויה לגמרי, מבחינה מוסרית וביטחונית ומכל יתר הבחינות. אם אין לך זכות לחיות היכן שאתה חי, אין לך זכות לביטחון. הערבים טוענים שאנחנו לא שייכים לכאן, שגם מתל אביב אנחנו צריכים לברוח, שכל השטח שלהם. אז איך אפשר לטעון שאנחנו רוצים ביטחון? למה מגיע לנו ביטחון בכלל, אם אין לנו זכות כאן? זו לא התשובה: התשובה היא שיש לנו זכות.
"הזכות שלנו ברמת השרון היא הזכות שלנו בירושלים. אלפיים שנה אנחנו מתפללים על ירושלים. זכותנו על הארץ לא נגזרת מהשפלה, היא נגזרת מההתיישבות ביהודה ושומרון. הזכות לגור היום בשפלה היא קולוניאליזם מהמאה ה־19, ואם זו 'הזכות' שלנו אנחנו צריכים להתנדף מכאן. אני מדבר עם ידידים קרובים שלי מהשמאל, והם באמת קרובים כי אני לא מאפשר לפוליטיקה להפריע ליחסים אישיים, ואני שואל אותם: 'מה הזכות שלך כאן? למה אתה לא הולך לארה"ב? אתה קולוניאליסט?' הם מגמגמים ואומרים שהארץ הזו שלנו כי אחרי השואה באנו לכאן וזה המקלט שלנו, טבענו בים וזה בול העץ שבו החזקנו. אבל הרי עכשיו אפשר לגור בתנאים טובים יותר בארצות הברית, אז למה להישאר כאן?"
לטיעון של אומן יש עוד שלב. לדבריו, זכותנו לחיות בארץ ישראל נובעת לא רק מאלפיים שנות התפילות לכיוון ירושלים, אלא גם בזכות מה שקרה כאן במאה השנים האחרונות. "זו טעות גדולה שהסכמנו לקרוא לערבים של ארץ ישראל 'פלסטינים'. אנחנו פלסטינים. אשתי פלסטינית", הוא אומר. "יש לה תעודת זהות פלסטינית. היא עלתה לארץ ב־1933 ויש לה תעודה כזו. ה'פלסטיין פוסט' היה עיתון יהודי, ועל המטבע היה כתוב בצד האחד 'פלסטין' ובצד האחר 'ארץ ישראל', על אותו המטבע. יש גם ערבים בפלסטין, לא אכחיש זאת, אבל יש גם יהודים ופלסטין הייתה יהודית וערבית. בחבר העמים ניתן המנדט הבריטי, שאמר במפורש שפלסטין תהיה בית יהודי".
אומן קם למסדרון, ומביא משם תמונה התלויה על הקיר: צילום העמוד הראשון של 'הלונדון טיימס' מ־9 בנובמבר 1917. "תראה רגע", הוא מציג את העיתון בפניי. "כתוב כאן 'פלסטין ליהודים', בכותרת. הנה, זו הצהרת בלפור. אז למה הם הפלסטינים ולא אנחנו? אני מוכן לוותר על חלק מפלסטין, אבל לא על הכל. מה שמעניין הוא הידיעה הסמוכה בעיתון, באותו יום של הצהרת בלפור אירעה המהפכה הבולשביקית. באותו היום - ותראה איפה הם ואיפה אנחנו. בכייה לדורות שקראנו להם פלסטינים, כי זה הפך אותנו לקולוניאליסטים ואותם לילידים המקומיים. זה הנרטיב שכל העולם משתמש בו, בגללנו, עד היום".
אז אולי חלק מהטעות שלנו היא שאנחנו מדברים על זכותנו על הארץ בגלל התנ"ך, ולא בגלל מה שקרה כאן במאה האחרונה?
"ברור. אגב, זה לא התנ"ך, התנ"ך לא קובע ביהדות - התלמוד הוא הקובע. אמרתי את זה ליהודי שהשתתף איתי בכנס מדעי בברזיל בשבוע שעבר. כשאנחנו מתפללים 'לירושלים עירך ברחמים תשוב' זה חשוב, אבל הנוכחות שלנו כאן בארץ חשובה יותר. דו"ח המאחזים של השופט המנוח אדמונד לוי הוא חשוב. הוא נגנז, אבל זה מה שצריך לעשות. אנחנו שייכים כאן. בסדר, אפשר לדבר על כל מיני פשרות, ויתורים, כל מיני פתרונות מדיניים, שתי מדינות לשני עמים, אבל קודם כול - אנחנו שייכים לכאן. זאת נקודת ההתחלה".
ולשיטתך, הפלסטינים גם שייכים לכאן?
"ודאי. אני לא רוצה לגרש אותם מכאן, אבל גם אותי אני לא רוצה לגרש. בגוש קטיף זו הפעם הראשונה שעם גירש את עצמו, ויש לזה תוצאות אומללות של מאות חיילים הרוגים, מאות אזרחים שנהרגים אצלנו וגם בצד שלהם. בוויתורים ומחוות ואיפוק אתה למעשה פוגע באויב, מפני שאתה משדר חולשה. לתת סימן שאתה חלש זה טוב מאוד אם אתה באמת חלש. אבל לתת סימן שאתה חלש כשאתה באמת חזק, אתה גורם לאסון לאויב, מפני שהוא חושב שהוא יכול להתקדם, שהוא יכול לתקוף אותך. כשלפני חודש לישראל נמאס מירי הטילים היא הגיבה בחוזקה, וזה גרם לאויב לאבדות רבות. אני לא שש להרג ערבים בעזה, אבל זאת אשמתנו. התאפקנו, ויתרנו, וגרמנו לזה. רוב המלחמות בעולם נגרמות בגלל שליחת איתותים שקריים של חולשה.
"הדוגמה הכי בולטת היא מלחמת העולם השנייה. היטלר לא גרם למלחמה, אלא צ'מברליין, ראש ממשלת אנגליה. הוא ויתר להיטלר במינכן, וכשחזר ללונדון הוא אמר לפרלמנט 'הבאתי שלום בזמננו'. זה היה באביב 1938. בספטמבר 1939 פרצה המלחמה. היא פרצה כי היטלר היה בטוח במאה אחוז שצ'מברליין לא יגיב. כשהוא נכנס לפולין לונדון היססה במשך יומיים ושלחה את השגריר שלה בגרמניה אל שר החוץ הגרמני, כדי להודיע לו על פתיחת מלחמה. היטלר נכנס להתקפת זעם, הוא הופתע לחלוטין. הוא חשב שצ'מברליין רימה אותו והוא צדק. היטלר בכלל לא היה מוכן למלחמה".
ואתה רומז, בעצם, שבחולשה שישראל מפגינה פעם אחר פעם כלפי חמאס מזמינה אותנו לעימות הבא ולעימות הבא אחריו?
"זה קרה ב'צוק איתן' וב'עמוד ענן' וב'עופרת יצוקה'. אילו היינו מגיבים מיד לכל רקטה, היינו יוצרים מאזן הרתעה. אילו לא היינו משדרים חולשה, לא היינו מוליכים את חמאס למלחמה איתנו, מפני שהם לא היו מעזים. הטעות הראשונה הייתה כשהבלגנו במלחמת המפרץ הראשונה, כשעיראק שיגרה לעברנו טילים ולא הגבנו. אז אותתנו לעולם שאנחנו חלשים, וכך רימינו את האויב".
אז זה גם לא מוסרי.
"ודאי שלא. זו רמאות".
ואולי זו התוצאה של 'כיפת ברזל'? החברה הישראלית יכולה להתנהל בשגרה גם תחת איום של טילים. אולי זה חלק מהאשליה שאתה מתאר, שבה אנחנו חזקים, מיירטים את הטילים שיורים עלינו, ויכולים להבליג.
"נכון. כך אנחנו מאותתים לכולם שאנחנו חלשים. לכן היה חשוב במבצע הזה להיכנס לרצועת עזה קרקעית, ולא להבליג. אחרי ההתנתקות אריאל שרון אמר שנגיב על כל טיל, ולא הגבנו. אם היינו מגיבים מקומית, נקודתית, נגד כל ירי רקטה מרצועת עזה, באופן מדוד כפי שבג"ץ רוצה, היינו מונעים את כל הקרבות".
לא מזמן נתת הרצאה ובה הצעת לפתח מערכת אוטומטית, ללא מעורבות אנושית, שמשגרת טיל מיידית לכל שיגור רקטה מרצועת עזה.
"אני עובד על זה. המטרה היא באמת שהמערכת תהיה ללא מעורבות אנושית, ללא שליטה אנושית. זה חשוב מאוד, מפני שאם יש שליטה יגידו לנו שאנחנו פושעים ורוצחים ואכזריים. כשאין שליטה, זה כאילו שהם לוקחים את הנשים והילדים שלהם ומעבירים אותם בכוח דרך שדה מוקשים מסוכן. מן הסתם תהיה ביקורת עולמית נגדנו גם אז, אבל לפחות נהיה שלמים עם עצמנו. אם מדובר בירי אוטומטי בתגובה, האיום הוא משכנע: חמאס יורה רקטה על עזה כשהוא יורה רקטה על ישראל".
בהרצאות שלך אתה מדגיש שוב ושוב שבתורת המשחקים יש עיקרון חשוב, והוא לשים את עצמך בנעליים של הצד השני ולקחת בחשבון שהוא רציונלי.
"רגע, אני אסביר מה היא רציונליות. בכל זאת, אתה בבניין של המרכז לחקר הרציונליות. רציונליות פירושה לקדם את המטרות שלך. זה לא אומר חשיבה נכונה או מוסרית, אלא פעולה לקידום מטרותיך. תלמידי אורי וייס הסביר פעם באופן שנון: 'אדם שהולך ברחוב ויורק כשהוא רואה חתול שחור, אומרים שהוא לא רציונלי כי הוא מאמין באמונות תפלות. אבל כאן, בבניין שלנו, אם אתה יורק על חתול שחור אתה רציונלי, כי המטרה שלך היא שיהיה לך טוב ואתה יודע שחתול שחור עלול להביא מזל רע, אז אתה יורק כדי לקדם את המטרות שלך לפי האמונות שלך'".
אז חמאס הוא אויב רציונלי?
"כן, הם פועלים לקידום המטרה שלהם, סילוק היהודים מארץ ישראל. לצורך כך הם יורים רקטות ובונים מנהרות טרור. כך הם מקדמים את המטרות שלהם. השאלה הגדולה שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו כשאנחנו נכנסים לנעליים של חמאס היא: איך הם יכולים לקדם את המטרות שלהם? כשאני משחק שחמט אני שואל את עצמי מה הצד השני יכול לעשות כדי לנצח, וככה אני יכול לפתח משחק נגדי טוב. בכל משחק צריכים לנהוג כך, בכדורגל ובעסקים וגם במלחמה, בהחלט".
אתה מצליח להבין מדוע?
"הם לא אוהבים אותנו, לא רוצים אותנו כאן. זה ברור מאוד. אם הייתי ערבי הייתי נוהג כך. נכשלנו בכך שאנחנו נותנים להם לפתח את המטרות שלהם. בהסכם אוסלו נקבע 'סעיף החינוך וההסתה', וכולם הפכו אותו לשולי. ברשות הפלסטינית מחנכים היום עוד דור של מחבלים ששונאים אותנו, אנחנו עסוקים בטילים ובמנהרות, וההסתה נמשכת. יופי שיש שיתוף פעולה ביטחוני עם אבו־מאזן, אבל אין שיתוף פעולה רעיוני. אנחנו צריכים לשנות את המטרות שלהם, ובזה אנחנו לא משקיעים ולא מקדמים חינוך לסובלנות. הם מחנכים שהשאהיד הוא הגיבור, לאירועי הספורט קוראים על שם שאהידים, תומכים כלכלית במשפחות של שאהידים. ההסתה שם לא נמצאת בכלל על סדר היום שלנו, אבל זו סוגיה קריטית".
אני רואה שעל הלוח שלך כאן, ליד הנוסחאות שאני לא מבין בהן מילה, יש ציטוט של נשיא ארה"ב ברק אובמה, שכתבת בטוש מחיק, שאומר בתרגום ישיר: "האמונה שהשלום הוא רצוי לא מספיקה כדי להשיג אותו".
"כן, אובמה הוא בחור חכם. הוא אולי לא כל כך אוהב יהודים אבל הוא מסביר כאן לשמאל הישראלי שלצעוק 'שלום, שלום' עלול להביא למלחמה. ב'צוק איתן' יכול להיות שאובמה לא היה סימפטי, אבל הוא לא גרוע מנשיאים אחרים. אני מסתובב כאן בארץ כבר שישים שנה, ותמיד היו נשיאים שהפעילו לחץ אדיר על ישראל לצורך ויתורים טריטוריאליים ואחרים. זה תמיד היה. הממשל האמריקני לא השתנה. זה בדם שלהם. הם רוצים לקבל נקודות בעולם הערבי, או שהם מעדיפים להשיג שקט מיידי, והם לא מבינים באמת את המציאות כאן. נהוג לחשוב שאובמה גרוע מאחרים, אבל האמת היא שכל נשיא מפעיל עלינו לחץ באופן קבוע. אני אופטימי, מפני שאם שרדנו את כל נשיאי ארה"ב, נשרוד גם את הבאים אחרי אובמה".
"האויב הכי מסוכן שלנו הוא לא אובמה ולא חמאס, לא אבו־מאזן ולא חיזבאללה, אלא אנחנו. זאת תורת המשחקים. הפוסט־ציונות כאן היא האויב מספר אחת שלנו. השחקן לא מאמין במה שהוא עושה, הוא לא מבין את זכותו על הארץ. אגב, זה מיעוט בעם - ראינו במבצע הזה איך הקונצנזוס מגיב בתמיכה בצה"ל ובביטחון ישראל. אבל ראשי מערכת המשפט והתקשורת משתייכים לפוסט־ציונות, שטוענת שאין לנו זכות עמידה כאן, וזו הסכנה הכי גדולה".
פרופ' אומן חווה על בשרו את התוצאות הטרגיות של הלחימה בשדה הקרב: את בנו שלמה הוא שכל במלחמת שלום הגליל. עברו כמה שנים מאז, ונדמה שהחברה הישראלית השתנתה. פעם לא היינו עומדים מול בתי משפחות שכולות עם מצלמות טלוויזיה. החברה הישראלית קיבלה את כמות הנפגעים בשדה הקרב כעובדה מוגמרת, אבל היום ממהרים להניס את כוחות הצבא מחשש לפגיעה בלוחמים שהתגייסו למען ההגנה על האזרחים.
אתה מזהה את השינוי החברתי הזה?
"היו שינויים משמעותיים מאז ועד היום. השינוי המשמעותי האחרון היה עסקת שליט. זה היה אסון, אמרתי את זה עוד לפני העסקה ואני אומר את זה שוב. זה נותן תמריץ ברור לארגוני הטרור לחטוף עוד חיילים כדי לקבל עוד אסירים, זה ברור. כל תורת המשחקים מאותתת שזה מסוכן.
"אבל תראה את המבצע הזה, שהתחיל קודם לכן עם חטיפתם של שלושת הנערים מגוש עציון, ועם מבצע 'שובו אחים'. נדמה לי שהישראלים הבינו שעסקת שליט הייתה אסון נורא ועסקה נוספת לא תהיה כאן. אפילו משפחותיהם של הנערים החטופים לא רצו לדחוף בעד שחרור אסירים ומחבלים. הרגשתי שהעם בישראל אומר 'לא' לעוד עסקה כזו. ייתכן שיש כאן תפנית".
התפכחות?
"אולי. נדמה לי שעסקת חילופי שבויים נוספת לא תהיה".
והתנתקות נוספת, הפעם מיהודה ושומרון?
"כאן, נדמה לי, עוד לא התפכחנו".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם