מג"ד בנח"ל: לחימה אטית משיגה תוצאות מהר
במשך שלושה שבועות טיהר גדוד 932 את הרצועה ממנהרות, ממשגרים וממאות לוחמי חמאס. "השבתנו להם שבע שנים של עבודה" אומר המג"ד
לפני יומיים יצא שנייד מעזה, אחרי עשרה שבועות שבהם לא ראה את הבית בכפר-עציון, את אשתו גליה ואת חמשת ילדיהם. לעזה הגיע גדוד 932 ישר מחברון, לאחר משימת החיפושים אחרי שלושת הנערים במבצע 'שובו אחים'.
כשאנו יושבים ליד אנדרטת 'חץ שחור' לחללי פעולות התגמול של הצנחנים בעזה בשנות ה-50, כשברקע בתיה המדמדמים של עזה, אני מבקש ממנו למתוח קו בין הפינוי מגוש קטיף, דרך חברון ועד ל'צוק איתן"' משפחת שנייד היא מהראשונות שהגיעו לגוש קטיף. לבצלאל ולחמישה מאחיו פתחו במיוחד בית ספר חדש והכניסו את כולם לכיתה א'. בילדותו הוא נהג להסתופף בצלם של החיילים ששמרו על המושב, בתיכון הבין שהוא מתעתד להיות מפקד בצה"ל.
החינוך שקיבל בבית היה מהסוג המביא בחורים כמוהו להילחם למען עם ישראל נטו, ללא התפלספויות מיותרות: "סגרתי מעגל? לא בטוח. לא מזמן אמר לי הרב רפי פרץ, הרב הצבאי הראשי – שבנוֹ, אגב, משרת כמפקד פלוגה אצלי בגדוד – שאין זה דבר של מה בכך שנפלה בחלקי הזכות להילחם דווקא על חבל ארץ זה שממנו פוניתי. אני לא שם. הפכתי בעיקר להיות חיה משימתית".
אבל כשהוא שומע ממני לראשונה שהיום נתפס מפקד החוליה שחטפה את שלושת הנערים, ושהתברר שהפקודה לחטיפה והמימון לביצועה באו מחמאס בעזה, עיניו אורות. "כעת הצלחת לסגור לי את המעגל", הוא אומר לי, "חמאס יכול כעת להתהדר במה שהוא רוצה, אבל שהיום יביט לאזרחי עזה בעיניים ויאמר להם: חטפנו שלושה נערים שלא עשו רע לאיש ושילמנו מחיר יקר – בעיניי אף לא יקר מדי על הנבזות שבחטיפת שלושה ילדים. נלחמתי בעזה אחרי מבצע 'שובו אחים', שהוא מאמץ שונה בתכלית, מלחמה שהיא מאה אחוז של ערכים. כן, ערכי המלחמה מקודשים בעיניי, שכן בה אתה מוציא את האנרגיות במקום הנכון".
הרחקנו את המערכה הבאה
שבעה חודשים שירת הגדוד בחברון, ועם תחילת השלב הקרקעי של 'צוק איתן' נשלח לטהר את אזור בית-חנון ואל-עטטרה בצפון הרצועה. "כבר בתחילה הגדרתי ללוחמים שלי שאנחנו הולכים למלחמה שבה הסכנות והסיכונים אינם דומים לשום מבצע נקודתי שביצענו ביהודה ושומרון".
מה בדיוק נדרשתם לעשות?
כשחצה סגן-אלוף בצלאל שנייד, מפקד גדוד 932 בחטיבת הנח"ל, את גבול הרצועה בשבוע השני של מבצע 'צוק איתן', הוא לא חש את מלאך ההיסטוריה מרחף מעל ראשו או שמעגל כלשהו בחייו נסגר. לפני תשע שנים בדיוק, והוא מפקד בצה"ל, עלה על האוטובוס שפינה אותו ואת הוריו ושבעת אחיו מביתם בנצר-חזני שבגוש קטיף. בשלושת השבועות האחרונים היה כל כולו ממוקד משימה בביצוע המלאכה שהוטלה על גדודו - לטהר את צפון-מזרח הרצועה ממנהרותיה וממשגרי הרקטות שאיימו על מדינת ישראל.
לפני יומיים יצא שנייד מעזה, אחרי עשרה שבועות שבהם לא ראה את הבית בכפר-עציון, את אשתו גליה ואת חמשת ילדיהם. לעזה הגיע גדוד 932 ישר מחברון, לאחר משימת החיפושים אחרי שלושת הנערים במבצע 'שובו אחים'.
כשאנו יושבים ליד אנדרטת 'חץ שחור' לחללי פעולות התגמול של הצנחנים בעזה בשנות ה-50, כשברקע בתיה המדמדמים של עזה, אני מבקש ממנו למתוח קו בין הפינוי מגוש קטיף, דרך חברון ועד ל'צוק איתן"' משפחת שנייד היא מהראשונות שהגיעו לגוש קטיף. לבצלאל ולחמישה מאחיו פתחו במיוחד בית ספר חדש והכניסו את כולם לכיתה א'. בילדותו הוא נהג להסתופף בצלם של החיילים ששמרו על המושב, בתיכון הבין שהוא מתעתד להיות מפקד בצה"ל.
החינוך שקיבל בבית היה מהסוג המביא בחורים כמוהו להילחם למען עם ישראל נטו, ללא התפלספויות מיותרות: "סגרתי מעגל? לא בטוח. לא מזמן אמר לי הרב רפי פרץ, הרב הצבאי הראשי – שבנוֹ, אגב, משרת כמפקד פלוגה אצלי בגדוד – שאין זה דבר של מה בכך שנפלה בחלקי הזכות להילחם דווקא על חבל ארץ זה שממנו פוניתי. אני לא שם. הפכתי בעיקר להיות חיה משימתית".
אבל כשהוא שומע ממני לראשונה שהיום נתפס מפקד החוליה שחטפה את שלושת הנערים, ושהתברר שהפקודה לחטיפה והמימון לביצועה באו מחמאס בעזה, עיניו אורות. "כעת הצלחת לסגור לי את המעגל", הוא אומר לי, "חמאס יכול כעת להתהדר במה שהוא רוצה, אבל שהיום יביט לאזרחי עזה בעיניים ויאמר להם: חטפנו שלושה נערים שלא עשו רע לאיש ושילמנו מחיר יקר – בעיניי אף לא יקר מדי על הנבזות שבחטיפת שלושה ילדים. נלחמתי בעזה אחרי מבצע 'שובו אחים', שהוא מאמץ שונה בתכלית, מלחמה שהיא מאה אחוז של ערכים. כן, ערכי המלחמה מקודשים בעיניי, שכן בה אתה מוציא את האנרגיות במקום הנכון".
הרחקנו את המערכה הבאה
שבעה חודשים שירת הגדוד בחברון, ועם תחילת השלב הקרקעי של 'צוק איתן' נשלח לטהר את אזור בית-חנון ואל-עטטרה בצפון הרצועה. "כבר בתחילה הגדרתי ללוחמים שלי שאנחנו הולכים למלחמה שבה הסכנות והסיכונים אינם דומים לשום מבצע נקודתי שביצענו ביהודה ושומרון".
מה בדיוק נדרשתם לעשות?
"לנטרל את כל היכולות התת-קרקעיות של האויב, להשמיד את כל מנהרות ההתקפיות במרחב אל-עטטרה וג'בליה במזרח הרצועה. איתרנו שתי מנהרות והשמדנו אותן. המשימה השנייה הייתה לצמצם את ירי הרקטות לעבר מדינת ישראל ולפגוע בתשתית המחבלים. גם שם הצלחנו לאתר, לזהות ולהשמיד אויב".
לסא"ל שנייד אין כל ספק באשר לתוצאותיה של המלחמה. "ברור שלחמאס נפל הסנטר מרוב תדהמה. הוא לא האמין שניכנס, ולא האמין שנפעיל עוצמה כזו. היום, כשהוא יוצא מהמחילות ורואה מה קרה לפעילים שלו ולבתיהם של מנהיגיו, הוא בוודאי חושב שלא בטוח שזה מה שתכנן שיראה שלושה שבועות אחרי שנכנס למחילות".
וכשאתה יוצא מעזה ומגלה שבכל הערוצים מתווכחים אם ניצחנו ולאן זה יוביל, מה אתה אומר?
"לא לי ולא ללוחמיי יש דילמה כזו. נכנסנו חזק, השבתנו את היכולת האסטרטגית של חמאס. הארגון הזה נדרש היום לחשבון נפש אמיתי, ולא משנה שמנהיגיו בוודאי יכריזו על ניצחון. אני מניח שהרחקנו את המערכה הבאה לפרק זמן ארוך יחסית ושיהיה שקט במשך שנים. ההלם והמכה שחמאס חטף יגרמו להפוגה ממושכת יותר מכל הקודמות".
מחבלים מגיחים מן הפירים
הגדוד של שנייד קיבל לאחריותו אזור שבו היה מודיעין מצוין על מיקום המנהרות. "היה לנו נקודת ציון מדויקת, וכשהגענו למבנה הראשון זו הייתה פגיעה בול. בעיקר עסקנו בכיבוש המרחב שמסביב למנהרות, שכן לכל מנהרה היו פירי משנֶה שבתוכם הסתתרו המחבלים ושהובילו לבתים ממולכדים. כל המתחם הזה התחבר למערכת תת-קרקעית סבוכה. הנחת היסוד שלהם הייתה שהחיילים יילכדו בבית הממולכד, ואז הם יוכלו לחטוף חייל ולהימלט עמו דרך פיר חטיפה מיוחד שהוכן לשם כך. לכן נאלצנו לבודד כל מנהרה תוך הריסת הבתים שסביבה עד לגילוי התוואי כולו".
הכוח נכנס לעומק השטח והתקדם בזהירות. כל שטח בנוי סביב מנהרה שהיה עלול לסכן את חיילי ההנדסה אשר עסקו בהשמדתה פוּצץ ונהרס. חלק מהמנהרות החלו בתוך מחנה הפליטים ג'בליה. חיילי הגדוד הגיעו עד לפאתי ג'בליה אך לא נכנסו לתוכה. "כניסה לשם הייתה גוררת נזקים רבים יותר לבתים ולאנשים שם", אומר שנייד, "בכמה מקרים יצאו מחבלים מפירי המנהרות ופתחו באש. בכל עימות כזה כוחותינו חיסלו אותם מיד".
חטיבת הנח"ל כבשה למעשה את כל שטח צפון בית-חנון. "בלילה אחד פשטנו על בית-חנון והשמדנו את כל גדוד בית-חנון של חמאס, השני בחשיבותו בארגון, שהִרבָּה יותר מכול לירות ירי תלול מסלול לעבר רחבי מדינת ישראל. אחרי כמה ימי לחימה ספורים הירי פסק. הרגנו יותר ממחצית אנשיו, כולל מפקד הגדוד ומפקד פלוגה. פגענו במשגרים, מצאנו את אמצעי הלחימה והרגנו את הפעילים".
אינך חש שהמשימה לא הושלמה, שצה"ל נאלץ לעצור באמצע?
"עמדנו במשימה שהונחינו לעשותה, ומבחינה זאת לא עצרנו באמצע. פגענו במִנְהוּר, חיסלנו את הקומנדו הימי. הם ירו יותר מאלף רקטות שהביאו לצערי לשלושה הרוגים בישראל, וזה הכוח שעליו הם בנו. בשלושה שבועות השבתנו להם שבע שנים של עבודה והשקעה. המנהרות היו הנשק הסודי שלהם, והצלחנו להשמיד את כל המנהור שהכרנו. אני מעריך שקיימות עוד מנהרות, ומוטב להעריך כך מאשר להיות מופתעים אחר כך. אבל אם הייתי היום פלשתיני והיו שואלים אותי אם הייתי רוצה להתגייס לחמאס ולחפור מנהרות הייתי אומר: 'וואלכּ, לא שווה'".
האם אתה חש שניתן היה להגיע להכרעה משמעותית יותר?
"את המשימה שקיבלנו ביצענו. אם המשימה הייתה להרוג את אחרון החמאסניקים, היינו מבצעים אותה. אם היו אומרים לנו לכבוש את בית החולים 'שיפא', היינו כובשים אותו. זה היה לוקח יותר זמן ודורש חיכוך רב יותר. אם תשאל אם ללוחמים הייתה מוטיבציה להמשיך – כן, בוודאי".
ספירת חיילים כל חצי שעה
שאלתי את שנייד איך הכין את חייליו להתמודדות עם סכנת החטיפות. התשובה שלו היא בעצם המוטו של המלחמה הזו, שבה חטיפה אחת או שתיים היו יכולות לשנות לחלוטין את המפה האסטרטגית בסיומה. "אמרתי ללוחמים שהקצב האטי של הלחימה הוא זה שישיג את התוצאות המהירות ביותר".
המפקדים, ושנייד בראשם, שיננו לחיילים את נוהלי הקרב למניעת מצבים של חטיפות. "ביהודה ושומרון אתה יכול לאבטח פינה על ידי צמד חיילים. כאן אתה שולח רביעייה. זה מייצר הדדיות בין הכוחות ומכפיל את האבטחה. כשרצים קדימה - דבר שהחיילים נוטים לעשות כדי לחשוף יותר שטח ולהרגיש בטוחים יותר - עלולים לפתוח אגף לאויב, והוא מנצל זאת. עבדנו לאט עם כוח גדול ליישור קו עם עוצמות אש של טנקים, חיל אוויר, ארטילריה ורובאים – ובלבד שלא לפתוח אגף לאויב. מדי חצי שעה מבצעים ספירה של החיילים, והמפקדים מוודאים שכולם נמצאים וערניים כמו במוצב.
"כל זה כדי שלא יהיה חס ושלום אירוע 'חניבעל', שהוא הנשק האסטרטגי של האויב. הם לא הצליחו בו למרות עשרות ניסיונות שלהם לבצע חטיפות. בבית-חנון הם מִלכדו רבע מהבתים, ולכל בית ממולכד היה פיר חטיפה. תרמה לכך גם המשמעת המבצעית של הלוחמים. כולם הבינו שאם נסיים את הלחימה עם שני חטופים, לא עזרנו למדינה להגיע להישגים הרצויים".
החדשה - עמדה בפני מבחן. "ההגדרה הראשונה שלי ללוחמים הייתה לעמוד במשימה בכל מצב. משימת משנה הייתה לסיים את המלחמה במינימום פגיעה בכוחותינו, ואחר כך מינימום פגיעה בלא מעורבים. עכשיו, אמרתי להם, 'בואו נעבוד לאט'. הצער הגדול ביותר שלי במלחמה הוא בגין שלושה מבנים שחמלתי עליהם, שהיו במרחק 700 מטרים מכוחותינו ליד המנהרה הראשונה באל-עטטרה. מהבית הראשון שלא הוריתי להרוס נורתה הירייה שפצעה את הקצין אגף המבצעים שלי.
"אני חייב לומר שאני מודע לכך שהעולם ינסה לשאול שאלות. אני מאוד גאה על כך שאת הלחימה הזו סיימתי עם כמות קטנה של נפגעים. שלושת הבתים שלא הרסתי מדירים שינה מעיניי, ואת הסליחה היחידה אני יכול לבקש מהקצין שלי".
שאלתי את שנייד אם הדיבורים והגינויים בעולם על "האסון ההומניטרי" שהלוחמים ממיטים על עזה לא השפיעו עליהם ועל התנהלותם. שנייד הוא למוד ניסיון תקשורתי, שכן הוא היה הקצין ששפט את "דוד הנחלאווי" – החייל שנשפט בגין איומים על חבריו, ואשר זכה לחשיפה רבה ולאהדה ציבורית לאחר שבטעות נסבר כי נשפט בגין דריכת נשק מול נערים בחברון שהתגרו בו.
"הייתה לנו תרגולת מסודרת שלא לפגוע באזרחים", עונה שנייד, "יורים צרור לבית, וכשרואים את האנשים יוצאים ממנו מניחים להם לצאת וממתינים לפעמים דקות ארוכות. כל התושבים באזור שלנו קיבלו הודעות באמצעות מסרונים, כרוזים והודעות טלפוניות – וכולם עזבו ולא שעו לאיומי חמאס. ובאמת בכל ימי הלחימה לא ראיתי אזרחים, פרט לאותם זמנים שבהם הוכרזה הפוגה הומניטרית שבה הותר להם לצאת.
"למדנו את הלקחים מ'עופרת יצוקה'. דיברתי עם מפקדים שהיו שם, ולמדתי את הטכניקה של האויב - להשאיר את הנשק בבית, להסתובב בבגדים אזרחיים ולירות בחיילי צה"ל. בכניסה הצפונית לאל-עטטרה חיכו לנו שלושה עם טילים נגד טנקים שחוסלו חיש מהר. שכב שם אדם מבוגר, פצוע. ניגשנו לטפל בו ונתנו לו מים. כשבאנו לפנותו, ראיתי שתחתיו יש רימון יד. הרחקתי את האנשים ואמרתי שהסהר האדום יבוא לטפל בו. אחרי חמש דקות החל לצעוק 'אללה הו אכבר' וניסה להטיל את הרימון. מתברר שהוא ניסה לעשות לנו 'כיפה אדומה' אחרי שטיפלנו בו במסירות. מובן שירינו בו בטרם ביצע את זממו. בדיעבד מתברר שהוא מחבל מהזרוע הצבאית של חמאס ששוחרר ב-2011. אתה יודע מה? אני לא מצטער שטיפלנו בו".
"מה שהטריד אותי ביותר הוא שלוחם יחשוב פעמיים, ובינתיים האויב יתפוצץ עליו. זה מביא לאובדן בלתי סביר של חיי חיילים. אמרתי להם שכל מי שנראה מבן 16 עד בן חמישים הוא אויב ויש לשבות אותו. במלחמה יש שבויים, לא מעצרים - ואם הוא מסכן אותך, אתה הורג אותו. האזרחים הבינו שלמרות איומי חמאס לא כדאי להם להישאר והם עזבו. הבנו שמי שנשאר בשטח הוא מחבל שמנסה לזנב בנו, גם אם כרגע אין לו נשק ביד. ייתכן שהוא מחכה שתיכנס לבית, ורק אז ילחץ על הכפתור".
החמאסניקים ברחו מכל עימות
שנייד גאה בלוחמיו. כל הדיבורים על "דור האייפונים והפייסבוק" הוכחו שלא אמיתיים. "הלוחמים שלי נלחמו באופן יוצא מהכלל. אתה עומד בראש 400 לוחמים כאלה ורואה את הסינרגיה וההקרבה, את ההירתמות של כולם ואת הרצון לשעוט קדימה – עד שלא אחת נאלצתי לבלום אותם
"אני רוצה לומר לך משהו על אנשי חמאס: שמעתי הרבה דיבורים על השיפור המשמעותי שחל בכושר הלחימה שלהם, על כך שהם חיילים מאומנים בעלי תחכום מבצעי, שהם רחוקים מדמות החייל הערבי הבורח ומשאיר את נעליו בחול. אני כלל לא מתרשם כך. בכל מפגש שלהם עם חיילינו הם הפסידו. הרי מי הם החמאסניקים? פלשתינים שלפעמים יש להם רובה, לפעמים אר-פי-ג'י ולפעמים גם רקטה ארוכת טווח. הם הפתיעו אותנו עם המנהרות, אבל מכאן ועד לאמירה שהם חיילים מאומנים המרחק רב. הם תמיד ברחו מעימות. בלילה האחרון ברחו מאה מהם לג'בליה, וכשנכנסנו לשטח לא הייתה שם נפש חיה. אני דווקא רציתי מפגשים עם האויב, ולא בתים ממולכדים. בכל היתקלות או מפגש, הלוחמים שלי תמיד ניצחו. לכן צריך להיזהר מלהפוך אותם ללוחמי צה"ל - החיילים שלנו טובים מהם אלף מונים".
אתה יכול להביט בעיניהם של תושבי היישובים כאן מסביב ולומר להם, אתם יכולים עכשיו לשוב הביתה?
"כן, המציאות השתנתה מזו שהייתה לפני שלושה שבועות. המצב טוב בהרבה ופחות מתוח. אמנם אינני יכול להבטיח להם שאין יותר מנהרות, אבל אני יכול לומר בוודאות שעכשיו יהיה כאן שקט תקופת זמן משמעותית, שתאפשר להם לבנות ולהיבנות ביישוביהם בבטחה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם