פצצת זמן מתקתקת: בישראל מתכוננים להתפרצות האבולה
כל עוד נגיף האבולה השתולל רק במדינות כמו גינאה וסיירה־לאון, העולם המערבי לא התרגש ממנו במיוחד. ברגע שהתברר שהמחלה מתפשטת הלאה, אל מחוץ לגבולות היבשת השחורה, כללי המשחק השתנו, וגם בישראל העיניים נשואות לאפריקה
הווירוס המשיך להכות, אך הרשויות לא חשדו שמדובר באבולה, ולא נקטו אמצעי זהירות מתאימים: גינאה הרי שוכנת במערב אפריקה, ומחלת האבולה נחשבה לצרה שמתעוררת אחת לכמה שנים במדינות מרכז היבשת, ולא מעבר לכך. רק במרץ 2014, כש־23 בני אדם כבר קיפחו את חייהם (מתוך 35 חולים), נשלחו דגימות למעבדות בצרפת. התשובה שהגיעה משם אישרה את החשדות: מדובר באבולה מהזן הזאירי, הקטלני ביותר שקיים.
בינתיים הספיקה המגפה להתפשט לאזורים אחרים בגינאה ומחוצה לה. אישה שטיפלה באחותה החולה בגינאה נסעה במונית לליבריה, כדי לבקר שם את בעלה. בדרך היא הדביקה את כל שאר נוסעי המונית, ולאחר מכן את הבעל ובני משפחה אחרים.
מליבריה דהרה המגפה הלאה, ואף יצאה את גבולות אפריקה. תושב ערב הסעודית, כבן 40, מת שלושה ימים לאחר שחזר לארצו מביקור בסיירה־ליאון. במחלה נדבקו גם שני אנשי צוות רפואי שעבדו באפריקה, וכעת הם מטופלים בהסגר בבית חולים מיוחד באטלנטה. ויש גם חלל אחד ספרדי - כומר שנדבק במחלה בעת ששהה בליבריה, טופל בהסגר בבית חולים בארצו, וביום שלישי השבוע נפטר.
ב־31 ביולי הודיע ארגון הבריאות הבינלאומי כי מספר המתים מאבולה הגיע ל־826, מתוך 1,440 מקרים ידועים. השבוע קבע הארגון שמדובר בסכנה עולמית, ובאופן נדיר הכריז על מצב חירום בינלאומי. ממשלות באפריקה הכריזו אף הן על מצב חירום בשטחיהן.
בעקבות ההודעות הדרמטיות החליט האיחוד האירופי להקצות סכומי כסף גדולים להתמודדות עם האבולה, וארה“ב הודיעה שתשלח לאפריקה הדוויה מומחים שיסייעו למאבק במגפה. במקביל קראו ממשלות היבשת לאזרחיהן לא להפיץ שמועות העלולות לגרום ל“היסטריה המונית“, אבל נראה שההיסטריה כבר קיימת, ומצדיקה את עצמה: תושבי הכפרים בורחים לג‘ונגלים או לערים, הופכים לנוודים ומפיצים עוד ועוד את הנגיף.
בחצי השנה האחרונה, נכון ל־13 באוגוסט 2014, נרשמו 1014 מקרי מוות כתוצאה מאבולה, מתוך 1,848 מקרים מדווחים של הידבקות או חשד להידבקות. מגפת האבולה, שבמשך שנים נדמה היה שעברה מן העולם, שוב משתוללת, בהתפרצות הגדולה והקטלנית ביותר אי פעם.
דרגת הסיכון הביולוגי של מחלת השפעת היא 1. האיידס זוכה לדירוג 2. לנגיף האבולה הוענק הדירוג 4. ובמילים אחרות: המחלה הזו מוגדרת כקטלנית פי שניים מהאיידס. הנגיף שהגיע מזאיר (כיום הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו) הוא האימה הרפואית הגדולה מכולן – יותר מסארס, משפעת החזירים, משפעת העופות ומשאר מגפות שמיקדו תשומת לב עולמית בשנים האחרונות.
נכתבו עליו ספרים ידועים כמו ‘האזור החם‘ של ריצ‘רד פרסטון ו‘ציידי הנגיפים‘ של אד רג‘יס. גם שובר הקופות הקולנועי ‘התפרצות‘ (1995) התבסס על המחלה האקזוטית. נגיף האבולה משתייך לנגיפים מסוג פילו־וירוס, שצורתם מזכירה תולעת (“פילו“ בלטינית). יש כמה זנים של אבולה, שקרויים על שם המקומות שבהם התגלו. הקטלניים הם הזנים של זאיר וסודן והזן הבונדיבוגי, שהתגלה רק ב־2007. זן חוף־השנהב אינו קטלני לבני אדם, וכך גם זן רסטון (עיר בוויריג‘יניה, ארה“ב), שתוקף קופים בלבד.
התסמינים מופיעים אצל בני אדם 4־16 ימים לאחר ההדבקה. האבולה מתחילה לרוב כמחלה דמוית שפעת שמחמירה במהירות. בשלב הראשון סובל החולה מכאבי ראש, ולאחר מכן מופיעים חום גבוה, עייפות ושלשולים. כעבור כמה ימים מצטרפות לכך הקאות בלתי פוסקות, והקיא הולך ונעשה שחור ויבש ככל שחולף הזמן. ימים אחדים לאחר מכן מתחילים דימומים ושטפי דם פנימיים וגם חיצוניים – מהאף, מהפה ומהעיניים, שנעשות קפואות, אדומות ומבריקות.
‘אבולה זאיר‘, הזן המסוכן ביותר של הנגיף, תוקף כל איבר ורקמה בגוף האדם למעט העצמות ושרירי השלד, והופך אותם לרפש מעוכל. במחזור הדם של החולה מתחילים להופיע קרישים, והדם מתעבה ומאט את מהלכו. הקרישים נצמדים לדופנות כלי הדם עד לסתימתם. נקודות מתות מתחילות להיווצר במוח, בכבד, בכליות, בריאות, במעיים, באשכים וברקמות החזה.
העור מתמלא בועות לבנות זעירות, מנוקדות כתמים אדומים שנראים כפריחה. אחר כך מתהווים בעור קרעים, שמהם פורצים שטפי דם. שטח הלשון מתקלף, מה שמסב לחולה כאבים איומים. גם חלקו האחורי של הגרון והדופן הפנימית של קנה הנשימה יכולים להתקלף, והרקמות המתות מחליקות אל תוך הריאות. שריר הלב מתרכך ומדמם לתוך החדרים, ודם נסחט ממנו לתוך חלל בית החזה. המוח נחסם בתאי דם מתים.
הנגיף הורג רקמות רבות כשהחולה עדיין חי, ויוצר נמק נקודתי זוחל שמתפשט דרך כל האיברים הפנימיים. הכבד נהרס ונרקב, הכליות מתמלאות בקרישי דם ותאים מתים ומפסיקות לתפקד, והטחול הופך לקריש דם קשה. הנגיפים עוברים מאיבר לאיבר, מנצלים אותם כדי להתרבות, מפוצצים אותם בזה אחרי זה ומביאים על החולה את קצו. בגוף המת מתגלים איברים פנימיים הרוסים לגמרי, וחלק גדול מהרקמה נמס ונעשה נוזלי.
הסכנה שבאבולה אינה רק גורלם הנורא של החולים, אלא גם קלות ההדבקה. הנגיף מופרש בכל נוזלי הגוף – ובכלל זה כמובן הדימומים וההקאות הנלווים למחלה - ומועבר באמצעותם לאנשים אחרים. דווח גם על מקרים של נשים שנדבקו באבולה בעקבות מגע מיני עם גברים שכבר החלימו. מנגד, שיעור ההדבקה אינו גבוה: רבים מהחולים מתים בתוך זמן קצר, עוד לפני שהספיקו להדביק אחרים. מעריכים שחלק ממקרי ההדבקה בהתפרצות הנוכחית אירעו בגלל שימוש חוזר במזרקים או במכשירים רפואיים שלא עוקרו כראוי. בידוד של החולים והקפדה על השלכת מזרקים משומשים וכפפות היו עשויים למנוע את התפשטות המגפה.
הנגיפים ככל הנראה אינם מועברים באוויר, ועם זאת יש חוקרים שחושדים שקיימת הדבקה גם בדרך זו. לפי אחת הטענות הדבר התגלה במקרה במהלך ניסוי שנערך בווירג‘יניה, במעבדה צבאית העוסקת במחקר ביולוגי ובפיתוח חיסונים. ב־1983 הוזרקו שם נגיפי אבולה לקופי מעבדה, ולאחר מכן ניתנו להם תרופות שונות. המטרה הייתה למצוא תרופה למחלה, אך בתוך שבוע מתו כל הקופים בייסורים איומים. החוקרים הופתעו כשהתברר שגם שני קופים שלא קיבלו את הזריקה הקטלנית מתו מהנגיף. הסיפור הזה, יש לציין, לא הופיע בשום ביטאון רפואי, ואמינותו שנויה במחלוקת.
האפשרות שבנסיבות מסוימות מועבר הנגיף דרך האוויר עלתה גם מניסוי שנערך באוניברסיטת מניטובה שבקנדה. ארבעה גורי חזירים שנשאו את הנגיף שהו בחלל משותף עם ארבעה קופי מקוק בריאים, בלי שיוכל להיווצר מגע בין שתי הקבוצות. לאחר כשבוע לקו שניים מהקופים במחלה, וימים ספורים לאחר מכן נדבקו גם השניים הנותרים. עם זאת, החוקרים העלו את ההשערה שטיפות מים שניתזו בזמן ניקוי תאי החזירים הגיעו לשטח המחיה של הקופים וגרמו להם להידבק.
המדענים המעטים והאמיצים שהעזו לחקור את נגיף האבולה, למרות הסכנה הכרוכה בכך, ניסו לתאר גם את ההיסטוריה של התפתחותו. הם גילו שיש לו קשר רחוק לנגיפי החצבת, החזרת והכלבת, והוא קשור גם לנגיפים מסוימים הגורמים לדלקות בריאות ובדרכי הנשימה. באבולה התרכזו התכונות ההרסניות של כל המחלות הללו יחד: כמו חצבת הוא גורם לפריחה בכל הגוף; כמו כלבת הוא גורם לפסיכוזה וטירוף; בעשרה ימים הוא עושה לאדם את מה שלוקח לאיידס עשר שנים.
ההיסטוריה הרשומה של האבולה מתחילה לכאורה במאה ה־20, אולם גם בכתבים קדומים בהרבה אפשר למצוא אזכורים של מחלה הדומה לה. ייתכן שסוג מסוים של אבולה הוא המגפה המסתורית שפגעה בחיילי סנחריב בשנת 701 לפני הספירה ומנעה את כיבוש ירושלים, כמתואר בספר מלכים ב‘. בשנת 1938, בקצה העיר לכיש שסנחריב כבש באכזריות שטנית, מצא הארכיאולוג ג‘יימס לסלי סטארקי קבר ובו אלפיים שלדי אדם, שניכר כי הושלכו לשם במהירות. הדבר יכול להעיד על מגפה שהסימפטומים שלה עוררו פחד גדול בקרב חיילי סנחריב. ידוע שבאותה התקופה נלחמו האשורים גם בכוש, הלא היא סודן. האם הביאו איתם משם את הנגיף קטלני?
יש שסבורים שמגפת הדבר שהשתוללה בעיר אתונה בשנים 430־427 לפנה“ס, וסימנה את קץ תור הזהב של יוון, הייתה למעשה אבולה. המגפה מתוארת בכתביו של ההיסטוריון תוכידידס, שמספר שהיא הגיעה מאתיופיה. תוכידידס היה בעצמו מניצולי המגפה, והוא דיווח שיותר מ־300 אלף אתונאים מתו לאחר שסבלו מחום גבוה, שלפוחיות, הקאות, כיבים במעיים ושלשולים. רוב הקורבנות מתו כשבוע לאחר הופעת התסמינים הראשונים.
תוכידידס מזכיר תסמין ייחודי למחלה שהכתה באתונה: גיהוקים. זה מה שמחזק את החשד שמדובר בנגיף האבולה, ש־15 אחוזים מהלוקים בו אכן נתקפים בגיהוקים. האפידמיולוג המקסיקני רודולפו אקואה־סטון חיווה את דעתו שהקדחת המדממת המכונה קוקליצ‘י, שקטלה מיליוני אצטקים במאה ה־16, הייתה אף היא זן של אבולה. רופאו של פיליפ השני מלך ספרד העיד כי דם נזל מאוזניהם של החולים, ובמקרים מסוימים אף מהפה.
מבשר האבולה בעידן המודרני היה מעין נגיף־אח חלש יותר, “נגיף מרבורג“. ההתפרצות הראשונה שלו תועדה ב־1967 בכמה מעבדות מחקר - במרבורג ובפרנקפורט שבגרמניה, ובבלגרד בירת יוגוסלביה. השפעתו על הנדבקים הייתה דומה לזו של קרינה גרעינית. הנגיף פגע בכל רקמות הגוף ובמיוחד באיברים הפנימיים, גרם לדימומים מכל פתחי הגוף, והמית בממוצע אחד מכל ארבעה חולים. גם מי ששרד את המחלה איבד את שיערו, כאילו ספג קרינה.
האדם הראשון שאובחן כלוקה בנגיף מרבורג היה עובד במפעל התרכיבים של חברת ברינג, שבין היתר האכיל קופים וניקה את כלוביהם. הוא נדבק במחלה לאחר שטיפל במשלוחים של קופים ירוקים שהובאו מאזור אגם ויקטוריה שבמרכז אפריקה. אחריו נדבקו בנגיף עוד 31 בני אדם, ושבעה מהם מתו בתוך שלוליות דם. כל החולים היו עובדי מעבדה שבאו במגע עם הקופים הירוקים, אך הקופים עצמם לא הראו סימנים של מחלה.
שני מקרים קטלניים של נגיף מרבורג התגלו בקניה בשנים 1980 ו־1987, כשתיירים אירופים נדבקו במחלה ומתו. בין 1998 ל־2000 התחוללה בקונגו סדרת התפרצויות שגבתה את חייהם של 128 מתוך 154 חולים. ב־2004 התפרצה המגפה באנגולה, שם דווח על 374 חולים ש־129 מהם מתו. בשנת 1976, שנת ההתפרצות ‘הרשמית‘ של האבולה, התגלו שני מקרים של המחלה החדשה בשני מקומות שונים, כמעט במקביל.
בעיירה יאמבוקו שבזאיר היו אלה תלמידים ומורים בבית ספר של המיסיון, שצדו קוף וסעדו את לבם בבשרו. אחד המורים החל כעבור זמן לסבול מכאבי ראש קשים מנשוא, והוא פנה לבית חולים שניהלו נזירות בלגיות. האחיות שם הזריקו לו משהו, ולאחר מכן השתמשו במזרק לטיפול בעשרות חולים אחרים.
כעבור ארבעה ימים מת המורה בייסורים קשים. חלף עוד שבוע, וכל אלו שבאו במגע עם המחט הנגועה מתו גם הם. אחר כך מתו הנשים שטיפלו בקבורת החולים, ואחריהן האחיות ושאר הנזירות. צוות הרופאים של בית החולים נמחק גם הוא לחלוטין, אחרי שכולם נחשפו לזרמי הדם המתפרצים מפצעיהם של גוססי האבולה.
הבאים בתור היו תושביהם של תריסר כפרים באזור, שנמחו כולם מעל פני האדמה. בהתפרצות השנייה, סמוך לנהר האבולה (שנתן לנגיף את שמו), חלו 318 בני אדם. גם כאן הואצה התפשטות המחלה, משום שאנשי הרפואה עשו שימוש חוזר במחטי הזרקה. המגפה נעצרה רק לאחר שגבתה 280 קורבנות: צבא זאיר הקים מחסומים והציב מכונות ירייה כדי לבודד את האזור הרמטית, וכך נמנעה התפשטות הנגיף, שאופיין והוגדר לראשונה.
בהתפרצות הבאה, שאירעה באזור נזרה שבסודן, חלו 284 בני אדם ו־150 מהם מתו. הנגיף הסודני, כך התברר, שונה מהזן הזאירי: קטלנותו פחותה, אבל שיעור מקרי המוות בקרב הנפגעים ממנו עדיין גבוה מאוד. לפי התיאורים בית החולים הפך לחדר מתים, כשהנגיף מתקדם ממיטה למיטה והורג חולים על ימין ועל שמאל. רופאים דיווחו על בלבול אצל הגוססים, שכמה מהם קרעו בגדיהם וברחו מבית החולים. עירומים ומדממים נדדו ברחובות, מחפשים את בתיהם. במהלך שיטוטיהם הם כמובן הדביקו את כל מי שבא עמם במגע, והרחיבו את מעגל החולים.
ב־1979 פרצה המחלה ב־55 כפרים ששכנו על גדות נהר האבולה. באותה השנה נצפה הנגיף לראשונה במיקרוסקופ אלקטרוני. ב־1989 הכיר גם המערב מקרוב את המחלה: כמה מאות קופי מקוק ארוכי־זנב, שנשלחו ממחוז מינדאו בפיליפינים לעיר רסטון שבווירג‘יניה, חלו בקדחת מדממת ומתו. שאר הקופים הושמדו בזריקת רעל.
צבא ארה“ב שלח צוותים מיוחדים שארזו את גופות הקופים בשקיות פלסטיק אטומות וטיהרו כל סנטימטר מרובע במקום. אנשי הצוותים היו לבושים בחליפות חלל כדי לא להידבק, ובכל זאת ארבעה מהם נחשפו לנגיף החדש; בגופם התגלו נוגדנים, אך הם לא פיתחו תסמינים של המחלה.
ההתפרצות בווירג‘יניה – שהייתה בעלת השלכות מצמררות אך לא הביאה למותם של בני אדם - עמדה בבסיס רב־המכר ‘האזור החם‘. המחבר, ריצ‘רד פרסטון, הצביע בפני העולם על סכנת האבולה, והזהיר שמחלות מעין אלה הן חלק ממערכת החיסון של כדור הארץ עצמו, שמנסה להיפטר מהטפיל האנושי. פרסטון טען כי בעתיד צפויות לנו עוד התקפות של נגיפים קטלניים, שרק ייעשו מסוכנות יותר ויותר.
בעקבות הספר נוצר הסרט ‘התפרצות‘, בכיכובו של דסטין הופמן כווירולוג במעבדות הביולוגיות של הצבא האמריקני. העלילה הייתה אמנם בדיונית, אך תיארה אירוע שבהחלט יכול להתרחש במציאות: קוף הנושא את הנגיף הבדיוני “מוטבה“ מגיע לקליפורניה כחיית שעשועים תמימה, שורט אדם או שניים, ובתוך שבוע מדביק במחלה עיר שלמה. בעקבות התייעצות עם מדענים, שצופים כי בתוך שעות אחדות תלקה כל אוכלוסיית ארה“ב במחלה הקטלנית, מורה הנשיא להפציץ את העיירה בנשק גרעיני כדי להכחיד את הנגיפים האיומים. שלא כמו במציאות, בסרט נמצא חיסון למחלה הקטלנית.
ב־1994 לקתה וטרינרית באבולה בעת שניתחה גופת שימפנזה בחוף השנהב. היא הוטסה לשוויץ בבידוד חמור, טופלה והחלימה. התברר שהנגיף שפגע בה היה מזן שונה מאלה שהיו ידועים עד כה. מאז לא התגלו מקרים נוספים של הדבקה ב“אבולה חוף השנהב“.
חקר האבולה דרש מהמדענים אומץ רב ונקיטת אמצעי זהירות אינסופיים, ועדיין היה כרוך בסיכון. חוקרת במכון לרפואה טרופית בהמבורג שבגרמניה הזריקה לעכברים נגיפים של הזן הזאירי, שלוש כפפות על כל אחת מכפות ידיה, ובכל זאת דקרה בטעות את אצבעה. היא הוכנסה מיד לבידוד והוזרק לה תרכיב ניסיוני מקנדה. כעבור ימים אחדים היא החלה לסבול מכאבי ראש ומכאבי שרירים ומעליית טמפרטורת הגוף, אך התסמינים חלפו במהירות ולא חזרו. ככל הנראה היו אלה תופעות לוואי של התרכיב. לאחר ששהתה בבידוד 21 יום - תקופת הדגירה המרבית המוכרת של הנגיף - שוחררה החוקרת לביתה.
הזן הזאירי התפרץ שוב בשנים 1996־1994 בגבון ובקיקויט שבזאיר. במקרה האחרון הגורם לכך היה ככל הנראה אכילת גוויות שימפנזים שנמצאו מתים ביער. 18 הכפריים שהשתתפו בפשיטת העור, בביתור הבשר ובבישולו לקו כולם בחום גבוה ובשלשול דמי. הם הובאו לבית חולים ורובם מתו בתוך זמן קצר. התפרצויות נוספות אירעו בשנים 2001 ו־2003 בגבון ובקונגו. באוגנדה פרצה המגפה בתחילת המילניום בשלושה אזורים, וגבתה 240 קורבנות. בשנת 2004 הייתה התפרצות נוספת בדרום־סודן.
כמעט עשור חלף בטרם הגיעה ההתפרצות הנוכחית, הגדולה מכולן. בעקבות אותו ילד בן שנתיים לקו באבולה עוד 494 מתושבי גינאה, ו־367 מהם מצאו את מותם. בסיירה־ליאון חלו 717 בני אדם, ו־298 מהם מתו כתוצאה מכך. בליבריה נרשמו 294 מתים, ובניגריה, המדינה הגדולה באפריקה, דווח עד כה על שני קורבנות שגבתה המחלה, מתוך 13 בני אדם שלקו בה.
קבוצת חוקרים מאירופה ואפריקה, בראשותו של סטיבן גונטר מהמכון למחלות טרופיות בהמבורג, נשלחה לאזורים הנגועים. החוקרים בודדו נגיפים מכעשרים דגימות, פענחו את הרצף המלא של החומר התורשתי, והשוו אותו לרצפים של הזנים הידועים הקודמים. התברר שהמגפה שהתפרצה בחודשים האחרונים מקורה בזן חדש, שאמנם דומה ב־97 אחוז לזן הזאירי, אך לא זהה לו. המשמעות מבחינת הפתוגנזה של המחלה עדיין לא ידועה, וייקח זמן לפענח את ההבדל במנגנונים.
גם המרכז לבקרת מגפות השוכן באטלנטה שלח צוות לגינאה, אלא ששניים מחבריו, קנט ברנטלי וננסי ויטבולד, נחשפו לנגיף. לפי הדיווחים, ברנטלי היה לבוש בחליפת בידוד מיוחדת, אך הווירוס הצליח איכשהו לחדור אותה. שני החוקרים הועברו בטיסות מיוחדות לבית החולים אמורי באטלנטה, שבו נבנתה יחידת בידוד למקרים מסוכנים מעין אלה. בארה“ב נשמעו קולות המתנגדים לקליטתם של השניים אף שהם אזרחים אמריקנים, מחשש להפצת המחלה גם ביבשת אמריקה.
באפריקה כבר מדברים בימים האחרונים על אובדן שליטה. תמונות מקונאקרי, בירת גינאה, מראות גופות המושלכות ברחוב בלי שאיש יעז להתקרב אליהן. בשדות התעופה של המדינה הותקנו מדי חום כדי לאתר נוסעים שטמפרטורת גופם מעל 39 מעלות, ולמנוע מהם לעזוב את המדינה.
מדינות רבות כבר הודיעו על הפסקת הטיסות לגינאה, לסיירה־ליאון ולליבריה. מדינות אחרות מחייבות את הבאים מאפריקה לעבור בדיקות רפואיות ממושכות בטרם יורשו להיכנס לשטחן. בליבריה נשלח הצבא להקים מחסומים בכל הדרכים המובילות ממערב המדינה, שם נפוצה המגפה, אל הבירה מונורביה, שבינתיים לא נפגעה. במזרח סיירה־ליאון הוטל סגר מוחלט על כמה מחוזות, ושום כלי רכב אינו מורשה להיכנס אליהם, למעט משלוחי מזון ותרופות. ככל שתתמשך המגפה יש לשער שהמדינות הנפגעות ימצאו עצמן מבודדות מהעולם, והתושבים יישארו כאסירים בארצותיהם.
בשלב זה אין לאבולה תרופה או חיסון, אך ידוע על שלוש חברות תרופות גדולות שמקבלות תקציבים ממשרד ההגנה האמריקני כדי לפתח את התשובה למגפה. שני החולים האמריקנים זכו לקבל נסיוב ששמו Zmapp, שעד כה נוסה בעיקר על קופים. התרופה הביאה לשיפור מה במצבם, והיא כרגע התקווה היחידה לטיפול במחלה, אך הניסויים בה עדיין לא הושלמו.
טרם הוכח שהנסיוב הזה יעיל לריפוי החולים, ומה שחשוב יותר – טרם הוכח שהוא לא מסוכן לבני אדם. למרות זאת, עצם הידיעה שחולים אמריקנים קיבלו נסיוב שאינו זמין לאפריקנים, עוררה זעם רב במדינות אפריקה, ששוב חשות עצמן מקופחות. הממשלות שם דרשו שהתרופה הניסיונית תישלח אליהן, גם אם הליכי האישור טרם הושלמו. בעקבות הלחץ הוחלט להעביר לליבריה שתי מנות של הנסיוב, שישמשו לטיפול בשני רופאים מקומיים שנדבקו בנגיף.
גם אם תימצא התרופה הגואלת, מחלת האבולה לא תעבור מן העולם כל עוד לא יתברר מי הפונדקאים שלה בעולם החי. באופן ‘טבעי‘ הנגיף הזה אמור להתקיים בחיה כלשהי שאינה אדם - אלא שעד כה לא הצליחו לגלות בוודאות באיזה בעל חיים מדובר. מניחים שלפחות חלק מהחולים בעבר נדבקו מקופים ירוקים קטנים, אלא שהקופים עצמם כנראה אינם הנשאים הקבועים של הנגיף, אלא מארחים זמניים.
בשנים 1995־1996, לאחר התפרצות אבולה בקונגו, נסרק האזור בידי צוותים מהמרכז לבקרת מחלות באטלנטה. הם חיפשו את מקור הנגיף בגופם של עשרות בעלי חיים, ללא הצלחה. לאחר מכן ניסו החוקרים להדביק בזן הזאירי בעלי חיים וצמחים, ולבסוף הצליחו לבודד את הנגיף בכמה מיני עטלפים.
ב־2007 פורסם שמדענים הצליחו לאתר כמה מערות גדולות במערב אפריקה, שכל אחת מהן מאכלסת עשרות אלפי עטלפים הנגועים באבולה. העטלפים עצמם אינם מושפעים מהנגיף, אך אזורי המחיה שלהם הם פצצה מתקתקת: אם יגיע למערות מטייל תמים, תושב מקומי או תייר, ויישרט בידי עטלף – תיפתח תיבת הפנדורה.
כיום ההערכה היא שעטלפים, ובאופן ספציפי עטלפי פירות, הם המקור להתפרצויות האבולה אצל בני אדם. עטלפים, יש לציין, הם חלק מהתפריט של אוכלוסיות מסוימות באפריקה. ייתכן שהם אחראים גם להפצת נגיף מרבורג. עם זאת, עדיין לא ברור שזה המקור הטבעי היחיד של האבולה. היו מהחוקרים שהעלו השערות אחרות באשר לנשאים המקוריים, כולל ציפורים וצמחים, אך שום השערה לא הוכחה.
לצד המחקרים המדעיים על מקור האבולה התפתחו גם מגוון תיאוריות קונספירציה. בספרו של לאונרד הורוביץ משנת 1996, Emerging Viruses: AIDS and Ebola, הובאה הטענה שנגיפי האבולה והאיידס הם תוצר של מזימות מערביות. הורוביץ מספר על החברה הגרמנית OTRAG, שפעלה בזאיר וביצעה ניסויים בקופים ירוקים עד שהצליחה ליצור מוטציה מלאכותית וקטלנית של וירוסים קיימים.
תיאוריה המקובלת בקרב חובבי קונספירציות גורסת שהאבולה ווירוסים אחרים נוצרו כדי לשמש נשק ביולוגי, אך המפתחים איבדו עליהם שליטה והיו קורבנותיהם הראשונים. התיאוריה הזו תפסה תאוצה בעקבות הסרט ‘התפרצות‘, שבו מתברר שהווירוס הוא לאמיתו של דבר תוצר של מעבדות הלוחמה הביולוגית של צבא ארה“ב. את חשיפת העובדה הזו מנסה גנרל אמריקני (בגילומו של דונלד סאתרלנד) למנוע, גם במחיר השמדתה של עיירה שלמה.
לפי גרסאות אחרות הנגיפים הללו הופעלו בכוונה במדינות שיש בהן צפיפות אוכלוסין גדולה מדי. תיאוריות קונספירציה מעין אלו התפשטו לאחרונה באזורים הנגועים באבולה, מה שהביא אפריקנים רבים להימלט מטיפול רפואי, מחשש שהרופאים המערביים שנשלחו אליהם עוסקים למעשה בהפצת המחלה. השמועות ברשת גם מספרות שארגוני מתנדבים כמו ‘רופאים ללא גבולות‘ נוצרו בידי רופאים יהודים־ציונים ידועים, ומכאן שיש לחשוד בכוונותיהם. בכמה מקומות באפריקה נאלצו צוותי רפואה להתפנות מחשש שהמקומיים, שהורעלו בתיאוריות הקונספירציה הללו, ינסו לפגוע בהם.
“נכון שבמקומות כמו המכון הצבאי האמריקני למלחמה ביולוגית והמרכז לבקרת מחלות באטלנטה מוחזקות דגימות דם נגוע באבולה, ונעשה בהן שימוש למחקר רפואי“, אומר ד“ר איציק לוי מהמחלקה למחלות זיהומיות בבית החולים ‘שיבא‘. “אבל למעשה, האבולה הוא לא כלי יעיל באמת למלחמה ביולוגית: דווקא בגלל התוקפנות שלו הוא מחסל את האוכלוסייה בסביבתו הקרובה מהר מאוד, וכך לא יכול להמשיך להשמיד אנשים לאורך זמן. כמה שזה נשמע נורא, הנשק הביולוגי ה‘טוב‘ באמת לא יכול להיות יעיל מדי ומהיר מדי“.
אולם גם אם מוצאו של האבולה טבעי לחלוטין, אין זה אומר שבני אדם לא יבקשו להשתמש בו, לשנות אותו ולהתאים אותו למטרותיהם. יש הטוענים שמכוני מחקר רוסיים ניסו כבר ב־1992 ליצור מנגיף האבולה נשק ביולוגי. עוד דובר על כך שאנשי הכת היפנית אום שינריקיו, שהייתה אחראית למתקפת גז רעיל ברכבת התחתית בטוקיו ב־1995, יצאו בשנת 1993 לזאיר כדי להשיג דוגמאות נגיפים ולהשתמש בהם לפיגועים.
הבשורה היחידה של הרופאים המטפלים במגפת האבולה בחודשים האחרונים היא ששיעורי התמותה נמוכים מבעבר. ההתפרצות של הזן הזאירי בקונגו בתחילת שנות האלפיים קטלה יותר מתשעים אחוזים מקרב החולים - מידה קטלנית מכל מגפה שדווח עליה אי פעם. ברוב ההתפרצויות האחרות עמדו שיעורי התמותה על 60־65 אחוז, ואילו הפעם מדובר בכ־55 אחוזים.
האם זה אומר שנגיף האבולה נחלש במשך השנים ומאבד מסכנתו? ואולי גוף האדם מפתח נוגדנים טובים יותר נגד הווירוס? חלק מהחולים אכן מחלימים ללא סיבה נראית לעין, אך ברור שברוב המקרים, לרמת הטיפול הרפואי יש השפעה רבה על התקדמות המחלה. בגינאה, עם מערכת בריאות מן הגרועות בעולם, שיעור התמותה בהתפרצות הנוכחית של האבולה הוא הגבוה ביותר – כשלושה מכל ארבעה חולים. בליבריה לעומת זאת מתו 55 אחוז מהנדבקים, בסיירה־ליאון 41 אחוז, ובניגריה עומד שיעור התמותה על 11 אחוז.
וכאן בארץ, משרד הבריאות הישראלי מתכונן גם הוא לאפשרות של התפרצות אבולה. עד כה לא נרשמו בישראל מקרים שאובחנו או אפילו נחשדו כאבולה, אבל הרשויות לא מעוניינות לקחת סיכון: אזרחים ישראלים רבים מבקרים באפריקה, ואחד מהם עלול לשוב ארצה כשבגופו הנגיף הקטלני. הממשלה כבר פרסמה אזהרת טיסה לגינאה, לליבריה ולסיירה־ליאון.
משרד הבריאות קרא לישראלים ששבו מאחת המדינות הללו או מניגריה, וסובלים מחום של יותר מ־38 מעלות, לפנות מיד לחדר המיון ולעדכן את הצוות שם לגבי היסטוריית הנסיעות שלהם. על החולים להכין את עצמם לבידוד, ומי שנמצא בסביבתם מתבקש לא ליצור איתם מגע גופני. אם המגע הכרחי יש לקיימו רק בבגדים עבים ותוך חבישת כמה שכבות של כפפות.
ההוראות שיצאו ממשרד הבריאות לשירותי הרפואה אומרות כי מטופל ‘חשוד‘, שמגלה תסמיני חום גבוה, הפרעות במערכת הקרישה, הקאות, דימומים וכאבים מפושטים – יישלח לחדר בידוד אוויר ומגע, הנמצא בסמוך ליחידה לטיפול נמרץ בבתי החולים. אנשי הצוות הרפואי המטפלים בו יוגבלו למינימום הנדרש, ויתמגנו באופן מלא במסכה, סרבל חד־פעמי, כובע, כפפות, ערדליים ומגן פנים. בעת שימוש במחטים או בזמן החלפת מצעים שזוהמו יש להשתמש בשני זוגות כפפות על כפות הידיים. המטופל יעבור בדיקות דם לאיתור נוכחות הנגיף בגופו. במקרה של הדבקה אפשרית, יישאר המטופל באשפוז תחת בידוד וניטור קרוב.
מכיוון שאין כיום כל תרופה או חיסון נגד המחלה, אפשר להעניק לחולים אך ורק טיפול תומך. “אנחנו בהחלט לא שוללים את האפשרות שהאבולה תצוץ גם בישראל“, אומר פרופ‘ איתמר גרוטו, ראש שירותי בריאות הציבור במשרד הבריאות.
“בימים האחרונים רועננו הנהלים וההנחיות שקשורים לטיפול במגפה. שום דבר הוא לא בלתי אפשרי, אם כי גם עכשיו האבולה אינה מסוכנת כמו שהיה הסארס בזמנו. לדעתי, הסיכון שהמגפה תתפשט במערב הוא מזערי. צריך להבין שבאפריקה אין אפשרויות בקרה ופיקוח טובות כמו שיש במדינות המפותחות. בנוסף, יש אצלם כל מיני טקסים סביב המתים, שתורמים להפצת המחלה. להערכתי המגפה תתפשט במשך כמה חודשים עד שנה, ואז תיעלם עד להתפרצות הבאה“.
והיה אם בכל זאת תפרוץ בישראל מגפת אבולה, מה הצעדים שיינקטו?
“במקרה כזה נצטרך להכריז על מצב חירום. החקיקה לגבי מצבי חירום רפואיים מאפשרת למשרד הבריאות לעשות את מה שנראה לו לנכון, גם כנגד רצון הממשלה. מבחינה חוקית, משרד הבריאות הוא זה שקובע.
“למשרד יש תוכניות לטיפול במקרה של התפרצות, כולל חדרי בידוד וחליפות הגנה מתאימות לצוותים המטפלים. ישראל היא אחת המדינות היעילות בעולם בכל הקשור לאבחון מחלות במעבדות שלה, ואני יכול להגיד לך שיש לנו תוכניות לכל מיני מקרים קיצוניים ואף מפלצתיים. אבל זה חומר סודי שאי אפשר למסור פרטים לגביו. התוכניות האלו ייחשפו אך ורק אם יתממש מצב המקביל למה שמתואר בהן. בוא נקווה שזה אף פעם לא יקרה“.
ד“ר איציק לוי מסכים שנכון לעכשיו, הישראלים אינם צריכים להיות מודאגים. “נגיף האבולה יכול להגיע לישראל, אבל מערכת הבריאות שלנו טובה ונוכל לעצור אותו במהירות“, אומר לוי. “הסיכוי לפריצת מגפה בישראל בהחלט קיים, אבל הוא לא גבוה במיוחד“.
מדי פעם אנחנו שומעים על קופים שהוברחו מאפריקה לישראל כחיות מחמד. האם זו סכנה?
“יש סכנה מסוימת, ומהסיבה הזו החוק קובע הסדר לכל חיה שמבקשים לייבא ארצה. אני ממליץ לישראלים שמתחכמים ומבריחים קופים לשעשוע לא להכניס לכאן פצצות זמן. יש לנו מספיק צרות גם בלי זה. אבל כדאי גם לציין שעדיין לא ידוע על התפרצות מגפה במדינה כלשהי כתוצאה מהברחת חיות מחמד“.
ד“ר קרן לנדסמן, רופאה ובעלת הבלוג ‘סוף העולם – מבט מהיציע‘, אומרת שההיסטריה העולמית המתפתחת כיום סביב האבולה
אז מה צריכים הישראלים לעשות עכשיו, כשהם שומעים על האבולה שמשתוללת באפריקה ומאיימת לצאת לשאר העולם?
“להירגע. אם רוצים לעשות משהו רציני אפשר לתרום כסף ל‘רופאים ללא גבולות‘, שעובדים בפרך במדינות הנגועות. אם יש לכם השכלה מתאימה אפשר להתנדב לצאת ולטפל בחולים. בהחלט יש צורך גדול מאוד במתנדבים אמיצים שיהיו מוכנים לטפל בחולי אבולה“.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם