חשבון בבקשה – למלחמה בעזה יש גם מחיר כלכלי

ישראל השקיעה בחודש אחד של מבצע בעזה את התקציב השנתי של מספר משרדי ממשלה גדולים גם יחד. האם ההשקעה הזאת שווה? ברור שלא. רק פתרון מדיני יחזיר את ההשקעה הכלכלית שלנו בפיתוחה של ישראל

אמיר חצרוני | 21/8/2014 12:32

תגיות: כלכלה בארץ

העלות הישירה של יירוט טיל שחמאס משגר מעזה עומדת על כמאה אלף דולר. ביממה מאז ההתנקשות במוחמד דף יירטה ישראל 23 טילים כאלה. מכאן, שהעלות הישירה של הניסיון לחסל את ראש הזרוע הצבאית של חמאס מתחילה – אבל כמובן לא נגמרת - בשמונה מיליון שקלים. לסכום הזה צריך להוסיף כמובן את עלות ההפצצה של בית משפחת דף, שמוסיף עוד כמה מאות אלפים.

חידוש המלחמה משתק את הפעילות הכלכלית, המסחרית והחקלאית ביישובי עוטף עזה (סדר גודל של מיליון שקלים ליום), מחייב גיוס מילואים (עלות של מיליון עד חמישה מליון שקלים ליום – תלוי בהיקף הכוחות המגויסים), ומאט מאוד את פעילות המשק הישראלי בכללותו. את העלות הכוללת של התחדשות המלחמה קשה להעריך, כי עדיין לא ברור באיזה כלי נשק ייעשה שימוש ומה יהיה היקף האבידות ברכוש ובנפש, אבל ברור ששדה התעופה בלוד יישאר שומם מתיירים כל עוד החדשות מישראל מדברות על טילים וחיסולים ומתארות מרחבים מוגנים.

עוד כותרות ב-nrg:
• כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
• "הנגיף": הגיע הזמן לערפדים מסוג שונה
• סערה בכדורגל האנגלי: "אין כמו יהודי שרואה כסף"

אין ספק שחדשות כאלה לא מושכות משקיעים זרים ועשויות לדחוף ישראלים צעירים – במיוחד כאלה שיש ברשותם דרכון זר – לנסות את מזלם מעבר לים, היכן שהסירנות שורקות רק כשאמבולנס עובר ברחוב. ברור גם שמלחמה מתמשכת משרה אפילו במי שתומך בה תחושת דכדוך, שעלולה להצריך טיפול פסיכיאטרי או לפחות תמיכה פסיכולוגית.

ומי ישלם את חשבון ההוצאות? כיפת ברזל צילום: AFP

העלות הישירה של הסיבוב הראשון במבצע צוק איתן - עד הפסקת האש שהתמוטטה – מוערכת בסדר גודל של כ-20 מיליארד שקלים. ואולם, הסכום הזה הוא הערכת חסר מאחר שאיננו כולל עלויות עקיפות כמו נזק תדמיתי לענף התיירות או קלקול היחסים עם ארה"ב. עדיין, הסכום הזה גבוה בערכו מהתקציב השנתי של המשטרה, מערכת המשפט, המשרד לאיכות הסביבה, משרד הקליטה, משרד התיירות ומשרד החקלאות גם יחד. הוא מתקרב לכלל ההוצאה הממשלתית השנתית על בריאות. במלים אחרות – מדינת ישראל השקיעה בחודש אחד של מלחמה בעזה שלא השיגה את יעדיה יותר כסף משהיא משקיעה במשך שנה שלמה בבריאותם של שבעה מליון אזרחים. האם זוהי השקעה סבירה?

השאלה המתבקשת הזו לא נדונה בממשלה. היא גם לא הועלתה כשאילתה בכנסת. אפילו כלי התקשורת לא ממש שאלו אותה. כמעט כולנו נוהגים להתייחס לסכסוך הישראלי-פלשתינאי במונחים של מוסר (מי הצד הצודק?) או בטחון פיזי (האם ההסדר המוצע יאפשר לקחת טרמפ מגוש עציון באמצע הלילה ולהגיע הביתה בשלום?) ושוכחים שלסכסוך הזה יש גם היבט כלכלי-פיננסי. רמת החיים של ישראל לא מתקרבת לסטנדרטים של מערב אירופה לא בגלל שאנחנו מוכשרים פחות מהגרמנים, האוסטרים או השוודים אלא גם בגלל שאנחנו מתפתים לצאת למלחמה כל שנתיים-שלוש ומשקיעים בצבא ובחימושו פי שתיים לפחות ממה שאותן מדינות משקיעות בצבאות שלהן.

מובן מאליו שרקטת נפץ שמשוגרת מעזה צריך לעצור, אבל כדי שחשבון הבנק לא יתרוקן כדאי שנקפיד לשלם את המחיר הנמוך ביותר ולא נזרוק כסף על אריזה מהודרת או פירמה יוקרתית. כיפת ברזל היא אריזה מהודרת; לחסל את ראשי חמאס זה לזרוק כסף על פירמה יוקרתית.

מאידך, להגיע להסכם

עם הפלשתינאים גם במחיר ויתורים על כבוד זה אולי מוצר לא מלהיב עם אריזה עלובה (כי נכנענו לטרור), אבל זו התמורה הכי טובה לכסף. לא מאמינים? נסתכל רגע אחורה ונבדוק מתי היתה ישראל בפריחה כלכלית. על השנים של אוסלו הדעות חלוקות בין השמאל שרואה בהן רגע היסטורי של פיוס לימין שרואה בהן כניעה מבישה, אבל גם הימין לא מכחיש שמבחינה כלכלית זו היתה שעתנו היפה ביותר: שבעה אחוזי צמיחה לשנה, השקעות זרות וגבולות פתוחים –כל זאת חרף העלויות האדירות שהיו כרוכות בקליטת העולים מרוסיה.

מסתבר שהעולם גומל לנו כלכלית כשאנחנו כנועים (כגרסת הימין) או עושים שלום של אמיצים (אליבא דשמאל) ומעניש אותנו כשאנחנו נלחמים. המסקנה הכלכלית ברורה. מפוליטיקאים שעדיין סבורים כי לא מוותרים על נקמה בטרוריסטים בשביל כסף – יש לי בקשה קטנה: לפני ששולחים אותנו לעשות סדר חדש בגדה ולהראות מי הבוס בעזה, תתחייבו לשלם את החשבון.

הכותב הוא פרופסור לתקשורת באוניברסיטת אריאל. המאמר מבטא את עמדתו הפרטית ולא את דעת המוסד.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

הוסף תגובה

הגיבו