אביו של בניה שראל: "בניה ידע שהוא הולך למות"
מפקד פלסר גבעתי שנהרג ברפיח, יצא למבצע כשרסיס נעוץ בחזהו אך התעקש להיות עם החיילים: "איש של אמת, אוהב אדם ואוהב ארץ"
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
“יצאנו להתקפה, היה ירי של רימון ממטול צה“לי שנפל יחסית קרוב“, מספר רב־סרן מוטי חיים, חברו של בניה ולשעבר מפקד הפלס“ר בעצמו. “רסיס עף ונכנס לחזה של בניה. אני בכלל לא שמתי לב. כשסיימנו את הקרב שמעתי את בניה צוחק, וראיתי שהחולצה שלו ספוגה בדם. הוא אמר שנכנס רסיס ושאנסה להוציא לו“.
בניה התייחס לרסיס הזה כלא יותר ממטרד, וחשב לטפל בו בעצמו. הוא אף שלח בווטסאפ לבני משפחתו תמונה של הניסיונות לשלוף את הרסיס מחזהו, תחת הכותרת “סלפי ניתוח“. בהמשך הגיע לבית החולים סורוקה בבאר־שבע, שם הוסבר לו שיצטרך לעבור ניתוח אמיתי. בניה לא הסכים, ודרש לדחות הכול עד שיסתיימו הקרבות בעזה. “כשנודע לנו שהוא בסורוקה רצינו לבוא לבקר אותו, אבל הוא סירב כי לא הרשה גם לחייליו לקבל ביקורים“, מספרת אמו, מיכל. “אמרתי לו, ‘בניקי, אף אחד לא יידע‘, והוא ענה לי: ‘אבל אני אדע‘“.
בין המבקרים הרבים שבאו לנחם את המשפחה בשבעה הייתה גם האחות שטיפלה בבניה בסורוקה. “היא אמרה שהם שמו לו קליפסים ואמרו: ‘תבוא אלינו אחרי המלחמה‘. כשנתנו לו מורפיום, עד שפגה ההשפעה הוא הסתובב בין המיטות של הפצועים במיון, זרק בדיחה לזה, נתן חיבוק לזה. כשיצא מהמיון שאלו את האחות מי זה, והיא ענתה: ‘מפקד הסיירת של גבעתי‘. אמרו לה: ‘לא יכול להיות. הוא היה כזה עממי, כזה סחבק‘“.
“הבנאדם יצא לקרב האחרון כשהוא חולה, משתעל, בקושי מדבר“, מספר קצין שלחם שם לצדו. “כשהוא החליף חולצה, פתאום אני רואה מתחת לבית השחי שתי סיכות. סגרו לו, הרסיס נשאר בפנים, וכך בניה יצא לקרב, העיקר להיות עם החיילים“.
גם אחרי שתמו ימי השבעה על בניה שראל, איש לא מצליח לעכל שנוכחותו המאופיינת כל כך לא תמלא עוד את חלל החדר, את חשכת הקרב. הליכה בתחנות חייו מראה כמה סוערים וגדושים היו. בשנותיו הקצרות איבד חברים טובים בפיגוע ירי, התעמת עם קצינים בכירים ולא חשש לחלוק עליהם, היה מועמד לקבלת צל“ש על חלקו בקרב קשה במבצע ‘עופרת יצוקה‘, והתמודד גם עם אתגרים פיקודיים וחינוכיים לא פשוטים. בדיוק אתמול היה אמור לפתוח פרק נוסף בחייו, הפעם בסימן של יציבות, ולעמוד תחת החופה לצדה של גלי ניר. ההכנות כבר היו בעיצומן, אבל אז הגיע מבצע ‘צוק איתן‘, ובניה נפל בקרב ברפיח, יחד עם סגן הדר גולדין וסמ“ר ליאל גדעוני ז“ל.
“בניה ידע שהוא הולך למות“, אומר אביו, שלום שראל. “ביום האחרון של השבעה אחד החברים סיפר לנו שבניה אמר לו: ‘אני מבקש ממך שאם יקרה לי משהו, תגיד לאבא שלי שידעתי‘. כשבניה נהרג חשבתי בהתחלה שאולי אחרי ימי לחימה רצופים המתח מתרופף, ואז אתה פחות זהיר. אבל כשהחבר סיפר לי את זה, הבנתי שקרה דבר הפוך: בניה יצא למשימה הזו בדריכות עליונה, של אדם שיודע שהולך לקרות משהו. אותי זה מנחם, כי הוא מבחינתו עשה את הדברים בצורה הכי טובה“.
שישי בבוקר בבית משפחת שראל בקריית־ארבע. הבת רחלי אופה חלות לשבת והבית אפוף ריחות נעימים. הסיפורים על בניה משחר נעוריו עולים בזה אחר זה, ומעוררים לא אחת גלי צחוק. הם לא יכולים שלא לפרוץ בצחוק משוחרר ואוהב כשהם נזכרים בהומור הייחודי, שלא התעמעם גם במתח שנלווה לקרבות. “ביום השני למלחמה אני מקבלת טלפון“, מספרת מיכל. “על הקו מישהו אומר לי במבטא ערבי: ‘תדע כל אם יהודייה שהבן שלה סופו גיהינום‘. לרגע חשבתי שחמאס השתלט לנו על מערכות התקשורת, אבל אז הבנתי שזה בניה. עניתי: ‘תדע כל אם יהודייה שהבן שלה מפקד פלס“ר גבעתי‘. פעם אחרת הוא שלח תמונה של מנהרה אחרי טיפול של הסיירת, וכתב בקבוצת הווטסאפ המשפחתית: ‘הייתי, ביצעתי, יצאתי, מתארגן לעוד לקוח מרוצה‘“.
תופעה דומה אני פוגשת כשאני מבלה בוקר שלם עם חבריו של בניה מחטיבת גבעתי, רובם היום קצינים במיל‘. הייתי זבוב על הקיר בשיח רעים שהתקיים בדירתו של יונתן וקנין ברמת־אביב, חבר קרוב של בניה. הם דיברו בחופשיות רבה, שוכחים שאני בחדר. זו לא הייתה שיחת אבלים. בניה עצמו כאילו נכח בה: ישב בין החברים, התגנב לחיוכם, להומור שלהם ולמטבעות הלשון. נראה כאילו בעוד רגע יופיע בדלת, שוב מאחר, ידליק סיגריה ויצטרף לשיחה, יוביל אותה לאן שימצא לנכון.
בינתיים הם מספרים על חיוך נצחי, על אדרנלין שבא לידי ביטוי לא רק בשדה הקרב אלא גם במצנחי רחיפה ובאופנועי שטח, על טיוליו של בניה בין תפקידי הפיקוד, פעם לתאילנד ופעם לדרום אמריקה, על ריצת בוקר משותפת שערכו בטיילת כשלפתע הצטרף אליהם הרמטכ“ל בני גנץ, על עזרה וסיוע כספי שנהג בניה להעניק לחיילים שידעו מחסור, ועל כך שתמיד היה מגיע באיחור. משרטטים דמות של קצין עם נוכחות חזקה במיוחד, זה שבכל ישיבת מפקדים דיבר הכי הרבה, ובכל קרב חתר למגע באומץ שהקנה לו שם בגבעתי ומחוצה לה. אדם צעיר שפיו ולבו שווים, וככזה לא היה לו קל להתנהל במערכת הצבאית. קצין ערכי שעקרונותיו מעל לכול, ובעיקר מעל לטובתו האישית. אדם שמפגיש בהווייתו את כל העולמות, ומאלצם לחיות זה לצד זה, כדי לא לוותר ולו על אחד מהם.
“מפקד גדול, אך פקוד לא פשוט“, אמר עליו סגן־אלוף יהודה ואך בהספד שנשא על קברו. “לא קל לפקד על בניה. יש לו דרך משלו. בניה אחי, איש של אמת, סוער וגועש, אוהב אדם ואוהב הארץ, אדם של קצוות. ימיך בצבא לא קלים היו. איש של אמת שהופך כל אבן, לא נותן מקום לבינוניות, אך בכל מקום שבו דרכת הטבעת את חותמך. הגעת לכל תפקיד עם כל אישיותך. בניה, אבי הפלוגה המסייעת, מפקד הסיירת. בניה הבן של הרב שלום, בניה של גלי, בניה של חברון, בניה של רשפון. מי מאמין שנדבר על בניה שהיה?“
הוא נולד בכ“ט באב תשמ“ז, 24 באוגוסט 1987, ערב האינתיפאדה הראשונה. אביו שלום הוא מהנדס בניין, אמו מיכל מורה באולפנה ומאמנת אישית וזוגית. בניה היה הרביעי בין שמונת ילדי המשפחה – יעל, יאיר, חיה, טליה, רחלי, דוד ויצחק בן ה־15, שעולה לכיתה
י‘ בישיבת ‘מקור חיים‘ בכפר־עציון, שם למד גם בניה.
ההורים מספרים שכבר מילדות הראה בניה תושייה שהדהימה אותם בכל פעם מחדש. “שלום היה חוזר ואומר לי: ‘כשהוא מבקש משהו צריך להקשיב ולהגיד לו ‘לא עכשיו‘, אחרת יקרה אסון‘“, אומרת מיכל. כשהיה בן שלוש וחצי התקיימה בגן של אחותו מסיבה, והגננות ביקשו לא להביא אחים – אז הוא עלה על אוטובוס לבד, בלי להגיד לאף אחד, והצליח לנווט לשם בעצמו. בגיל 12 הסיע עגלת לול עמוסה בילדים קטנים, וזו החלה להידרדר במדרון תלול. בניה נשכב על האדמה ועצר את הגלגלים באצבעותיו. “העור על האצבעות לא התאחה יפה“, מספר האב. “בצבא, כשמפקדים שאלו אותו מה קרה לו, הוא היה עונה שזה בגלל שכיבות־סמיכה שעשה בשייטת“.
בישיבת ‘מקור חיים‘ הכיר בניה את אחיקם עמיחי, והשניים הפכו לצמד בלתי נפרד. “שובבים חיוביים“, מתאר אותם הרב יהודה עמיחי, אביו של אחיקם. “הלימודים לא היו בראש סדר העדיפויות שלהם, וזה נתן להם הרבה זמן לטיולים משותפים“.
“בניה ואחיקם כתבו בעלון של ‘מקור חיים‘“, מספר שלום שראל. “לקראת פורים הם נסעו יחד לכנסת כדי להביא משם סקופ כלשהו. ליד הכנסת ראו מכונית שרד תקועה בגלל פנצ‘ר. הם עזרו לנהג להוציא ציוד מתא המטען, ופתאום הבחינו שם במדים מגוהצים עם דרגות רב־אלוף. הם הבינו שאלו מדים להחלפה של בוגי, שהיה אז הרמטכ“ל, ובא לפגישה בכנסת“.
שני הנערים החליטו לנצל את המצב כדי להראות כמה רופפים סידורי האבטחה סביב הרמטכ“ל. “הם פנו אל הנהג ושאלו אם אפשר ללבוש את המדים ולהצטלם איתם על רקע הכנסת. הנהג אמר: ‘תעשו מה שאתם רוצים, רק תעזבו אותי בשקט‘. חולצת המדים הייתה גדולה על אחיקם, אבל על בניה היא התאימה, רק השרוולים היו מעט ארוכים. הם צילמו זה את זה, ופרסמו בעיתון של הישיבה“.
החברים מספרים שבניה נשא בארנקו את התמונה שלו לבוש במדי הרמטכ“ל. כצוער בקורס הקצינים פגש פעם את משה יעלון ואת גבי אשכנזי, שהיה אז הרמטכ“ל, והראה להם את התמונה. הם מצדם צחקו, וחתמו לו על התצלום עם הקדשה: “המעז – מנצח“. וקנין, בהספד שנשא מעל קברו של בניה, סיפר שהיה לכך גם המשך: “כעבור כמה שנים, בין תפקידים, נסענו במשלחת לארצות הברית. במטוס גבי אשכנזי בא לדבר איתנו, ומבין כל הקצינים למי הוא פנה? אליך, בניה. הוא אמר לך ‘אתה מוכר לי‘, ובלי למצמץ אמרת לו בנונשלנטיות – ‘אני? אני זה שגנב לבוגי את המדים‘. גבי אשכנזי צחק ואמר ‘נכון, אני רואה שהתקדמת‘“.
את המסלול הצבאי שלו החל בניה בינואר 2006, בקורס טיס. “הגענו לקורס כמאותרי סיירות“, מספר רועי ינובסקי, שהפך שם לחברו הקרוב. “זה אומר שאתה מתגייס, ואחרי שבועיים אתה כבר מטיס מטוס עם אלוף־משנה במילואים. רוב פרחי הטיס נכנסים לשוק בטיסה הזו. המדריך דומיננטי וצועק עליהם, והביטחון העצמי יורד לאפס.
“יום אחד מישהו נכנס לחדר האוכל ומספר שיש איזה צוער בגף השני שהעז לענות לבוחן. באמצע הטיסה הקצין אומר לך ‘אתה לוקח‘, ואתה אמור לענות ‘אני לוקח‘ ולהטיס. במקום זה, אותו צוער ענה: ‘אתה לוקח, אני לא יכול להטיס ככה את המטוס. אתה משגע אותי, מעיר לי, ואני לא אלמד ככה שום דבר‘. בעצם הוא אמר לו - תפסיק לבלבל את המוח ותן לי להטיס. לא נראה לי שקרה אי פעם מקרה כזה בקורס. זו הייתה ההיכרות הראשונה שלי עם האופי של בניה: כשאחרים הולכים אחורה, חוששים ולא יודעים מה להגיד, הוא זה שפשוט יגיד. זו תכונה שהלכה איתו לאורך כל הדרך“.
בהמשך הודחו בניה וינובסקי מקורס הטיס, יחד עם חברם יונתן וקנין. וקנין וינובסקי הגיעו לפלס“ר גבעתי, ואילו בניה הלך לשייטת, שם שירת במשך שנה וחודשיים. “הוא הגיע לשלב שבו כבר לא מעיפים“, מספר אביו. “אבל למפקד שלו היה קשה איתו, כי כשבניה קם במצב רוח טוב - כל הצוות היו אריות, וכשקם במצב רוח רע - כולם היו נמושות. בסופו של דבר, במסע לאורך חופי הארץ, בניה טען שהמפקד מתנכל לו ושולח אותו לרוץ היכן שחול הים טובעני במיוחד. הם התווכחו ובניה עזב את המסע באמצע, ולכן לא המשיך בשייטת. אחרי זה התקשר ואמר לי: ‘איזו שטות עשיתי‘. בהמשך המפקד מהשייטת לקח אותו לתפקיד בפלס“ר גבעתי“.
בניה נחת בפלס“ר באמצע שנת 2007, שם כבר חיכו לו חבריו מקורס הטיס. “בכל המסעות הכי קשים, כשכולנו היינו גמורים, בניה עדיין נסע על אדי דלק“, מספר וקנין. “זה היה שילוב של יכולות פיזיות וכוח רצון. סוג של איירון־מן. הוא היה גבוה ממני בחמישה סנטימטרים, כתפיים רחבות, כף היד הכי גדולה שראיתי בחיים, כל אצבע כמו שתי אצבעות. חזק בראש, שנון, ציני, חריף. השיחות הכי רדודות בעולם, בצד חוכמת חיים ויכולת הבנת סיטואציות“.
כשבניה היה בקורס מ“כים נרצח חברו הטוב אחיקם עמיחי, יחד עם דוד רובין – צעיר שלמד בשכבה מעליהם בישיבת ‘מקור חיים‘ והפך לשותפם למסעות. ביום שישי, 28 בדצמבר 2007, יצאו השניים לנחל תלם בדרום הר חברון. שניהם היו אז חיילים ביחידות מובחרות, ונשאו איתם נשק. תחילתו של המסלול הזה בשטח C, הנתון לשליטה ישראלית מלאה, והמשכו בשטח
B, שם האחריות האזרחית היא פלשתינית והאחריות הביטחונית ישראלית. “בניה יצא הביתה לשבת והם הציעו לו להצטרף לטיול, אבל בסוף הוא נשאר בבית“, מספרת מיכל שראל.
מחבלים שנסעו ברכב שטח ירו למוות בדוד ובאחיקם. חברתם נעמה אוחיון בת ה־21, שיצאה איתם לטיול, הצליחה להסתתר בשיחים, ולאחר מכן כיוונה את כוחות ההצלה לשטח שבדרך כלל ישראלים אינם מטיילים בו.
טרם צאתו של מסע ההלוויה מקריית־ארבע לבית הקברות הצבאי בהר הרצל, ספד בניה לחבריו. “מחר בבוקר, מדינה שלמה שגרה בשפלה תתעורר ותתעניין בכמה סנטימטרים צמח השיער של נינט“, אמר בקול חנוק מדמעות. “כל הג‘ובניקים וכל המשתמטים עוד לא קמו משנתם בשעות שאתם הספקתם לעשות מסע, לטייל, להילחם ולמות“. בראיונות לתקשורת אמר בניה כי חבריו פגשו במהלך הטיול כמה פלשתינים, ושוחחו עמם בערבית. למקום הגיעה מכונית, ויושביה בירכו את דוד ואחיקם לשלום. השניים השיבו, ואז נורו לעברם שלוש יריות. אחיקם נפגע מיד, ואילו דוד הספיק להשיב אש ולפגוע באחד המחבלים. מחבל אחר לקח את נשקו של אחיקם וירה לעבר דוד, עד שהצליח להרוג אותו.
“שיהיה לכם ברור, אנחנו נמשיך לטייל, ועוד השבוע אני אטייל במקום שדוד ואחיקם נרצחו“, אמר בניה לכתב ynet. בעקבות הרצח הוקם המיזם ‘טיולי דוד ואחיקם‘, שעורך טיולים באזור נחל תלם ובמקומות נוספים שכדי לתור אותם רגלית נדרש אישור מצה“ל.
“בקורס הקצינים הייתה לנו הרצאה מפי מפקד בכיר, שעקץ את המתנחלים על טיולים כאלה ואחרים, כמו בנחל תלם“, מספר רועי ינובסקי. “בניה קם, היה שקט והוא אמר: ‘עם כל הצניעות, אני חבר טוב של דוד ואחיקם, וגר בקריית־ארבע. אנחנו מטיילים שם כל הזמן‘. הוא סיפר על מה שקרה שם, וגרם למרצה לקחת צעד אחורה. בניה אמר שהחיים של חבריו נקטעו, ושהוא צריך לספר את הסיפור שלהם ולהמשיך את המורשת שלהם, שלא ישכחו אותם. הוא דיבר גם על הגבורה שלהם, כי הם השיבו באש לעבר המחבלים. זה היה חלק ממנו כל הזמן. הוא גם היה הולך לשבת על קבריהם“.
“אחרי הרצח בניה בא אלינו ואמר: ‘אני אנקום את הנקמה שלהם. אם אני רואה את המחבלים, או יודע איפה הם - אין מצב שיסתובבו חופשי‘“, מספרת אסתר עמיחי, אמו של אחיקם. “הרגשנו שהוא אומר את זה ממקום עמוק. הוא הבטיח שגם החיילים שלו יכירו את אחיקם ודוד, ידעו מי הם ומה עשו. היה לו חשוב שיבינו שאין מקום בארץ שלא צריך להכיר אותו. כל פינה, כל מעיין על המפה - הולכים לראות מה זה“.
“היה אפשר לראות שבניה העריץ מאוד את שניהם“, אומרת יוספה רובין, אמו של דוד. “הוא גם אמר את זה, ולקח את הנקודה של גבורה ושל מסירות לעם ישראל כמוטיב שהוביל אותו בחיים. זה היה קיים אצלו גם לפני כן, אבל הדמויות של דוד ואחיקם חיזקו אצלו את הכיוון הזה. פעם אחת הוא התקשר אלינו וסיפר שהוא והחיילים שלו נתקלו במחבלים בגבול הדרום, ושהוא ממש הרגיש שדוד ואחיקם לוחמים איתו, נותנים לו כוח“.
הרצח ההוא נקשר גם לעימות קולני שקיים בניה, כצוער בסוף קורס קצינים, עם מפקד בה“ד 1 דאז, אל“מ אהרן חליוה. בניה שאף להגיע לאחר הקורס ליחידת דובדבן, כדי להגשים את חלומו לפגוע במי שרצח את חבריו. ברגע האחרון התברר לו ששובץ לפקד על מחלקה בגדוד שקד של גבעתי. אחרי תקופה ארוכה של שירות בסיירת של החטיבה, הוא עמד למצוא את עצמו בגדוד ‘רגיל‘.
בסדרה שצילם רוני דניאל באותם ימים לערוץ 2, נראים כל צוערי בה“ד 1 יושבים באולם, בטקס לרגל סיום הקורס. על הפודיום עומד אל“מ חליוה. בניה מבקש את רשות הדיבור, ואז הכול מתפוצץ אצלו: “יש לי תחושה חזקה מאוד שבעוד יומיים אני הולך לסיים קורס קצינים של זלזול גדול מאוד מצד הרבה גורמים במערכת הצבאית“, הוא אומר לחליוה לעיני המצלמות, ומסביר שכוונתו לכך ש“מודיעים לאנשים יומיים לפני הטקס, או ביום הטקס עצמו, לאן הם הולכים“.
בין הצוער למפקד הבכיר התפתחו דין ודברים, כשבניה מדבר בישירות, אפילו בעזות מצח. חליוה הסביר שזכותה של המערכת לשנות תפקידים גם ברגע האחרון, ואילו בניה התעקש שכבר היה לו תפקיד סגור בדובדבן, ושהוא וחבריו מצפים ליחס הוגן. “אני את הטון שלך לא אוהב מראש“, הרים עליו חליוה את קולו. “אתה יודע למה? כי אתה עוד לא מבין שאתה חלק מהמערכת הזו. בשביל שלושים חיילים שיתגייסו לשקד עוד שבוע או שבועיים, אתה זה כל המערכת. אתה תהיה אחלה מפקד מחלקה בשקד, ואתה תעשה כל מה שאתה חושב שצריך לעשות, כדי שהם יהיו חיילים טובים וילכו אחריך“.
יהודה ואך, שהיה מפקדו של בניה בגדוד שקד בשלב מאוחר יותר, אומר ש“רצו אותו בהרבה מקומות, ובדובדבן זה לא הסתדר מכל מיני סיבות שלא היו תלויות בו. יכול להיות שבקצה הוא נפגע, ובניה היה אחד שפועל מהנשמה ומהלב, עם רגישות גדולה. אני חושב שעם הזמן הוא הבין שהחיים מורכבים, ועולמו של מפקד מורכב במיוחד“.
לגדוד שקד הגיע בניה לקראת סוף שנת 2008, וכעבור זמן קצר נשלח עם חייליו לעזה, במסגרת מבצע ‘עופרת יצוקה‘. אחד הקרבות הבולטים היה בתל אל־הווא, שם השתלט צה“ל על בניין בן שמונה קומות שהתגלה כמפקדה של חמאס. במשך שלוש שעות לחמו חיילי גבעתי פנים אל פנים מול המחבלים, תוך שימוש בתחבולות שמזכירות סרטי קומנדו.
סרן (במיל‘) דוד סלובוצקי, מפקדו של בניה בקרב המפורסם ההוא, מציג בפניי את מפת האזור. זו המפה המקורית ששימשה אותו בקרב, ומאז הוא שומר אותה באדיקות כמזכרת. הוא שולף עט ומסמן את בית ג‘, שהכוח השתלט עליו דלת אחר דלת, דירה אחר דירה. הוא מראה היכן עמד בניה והיכן המתינו נגמ“שי ה‘אכזרית‘, ומתאר את ההשתלשלות לפרטי פרטים.
“בהתחלה ביקשו מאיתנו להשתלט על בניין מסוים, ובדרך שינו את דעתם כי הבניין ההוא כבר הופצץ. נכנסנו לבניין מפואר של שמונה קומות, עם שני גרמי מדרגות במבואה. עלינו לקומה הראשונה דרך הגרם השמאלי, פוצצנו את הדלת הראשונה מימין ונכנסנו לדירה. היא הייתה ריקה. מצאנו שטיחים מקיר לקיר, מסכי פלזמה, מקררים כמו של ארטיקים אבל מלאים בבשר – וזה כשבפאתי עזה ראינו מקררים עם לא יותר מעגבנייה. הבנו איפה אנחנו נמצאים, אבל בשלב הזה הבניין היה שקט“.
הכוח פוצץ דלת נוספת ומצא עוד דירה ריקה. לקראת פריצת הדלת השלישית מנעה ערנותו של סמ“ר אדם מזרחי אבדות בנפש: “על הדלת הזו היו מלא סטיקרים של כל מיני ג‘יהאדיסטים“, משחזר מזרחי. “אמרתי שאני הולך לחכות לידה. הייתה לי תחושה כזו. משהו לא מוסבר“.
כדי לחסוך בחומר נפץ, הוחלט לפתוח את הדלת בפריצה הידראולית. “היא נפתחה קצת בחלק התחתון שלה, ואני קלטתי משהו זז“, מספר מזרחי. “לא הורדתי את העיניים מהדלת. היא כבר כמעט נפתחה, ופתאום אני קולט בפנים מרחוק נעל ספורט וג‘ינס. רגל של מישהו שרץ, כאילו הוא בוחר את מקום המחבוא האחרון שלו. בניה עמד להיכנס, ואני תפסתי אותו ומשכתי אותו אחורה. אמרתי לו: ‘ראיתי רגל‘. הוא בטח בי והקשיב לי. יריתי לעבר הזכוכית של הבר בדירה, ופתאום התחיל ירי של קלצ‘ניקוב מבפנים. אני חושב שאם היינו נכנסים לדירה הזו, היה לנו פצוע או הרוג שהמחבלים היו יכולים לחטוף ולהבריח אותו דרך חלון אחורי“.
בראיון לעיתון ‘במחנה‘ סיפר בניה על הקרב הזה ועל תחושותיו אל מול האש. “כמפקד שמוביל אנשים, אין לך פריווילגיה לפחד“, אמר. “אתה לא מרשה לעצמך, אפילו אם אתה משקשק מפחד. הקפדתי תמיד להיות ראשון, להיות זה שסורק את הדירות לפניהם. שאם מישהו ימות, זה יהיה אני... כשהם (המחבלים, מ“פ) זרקו את הרימון הראשון, חשבתי לעצמי שהנה, זה מגיע. כל כך הרבה זמן חיכיתי לראות איך המחלקה הזאת תתמודד בהיתקלות אמיתית, והם באמת נלחמו כמו אריות. המחבל שזרק את הרימון צעק ‘אללה אכבר‘. אמרתי לחיילים שלי: ‘בואו נחזיר לו‘. זרקנו גם אנחנו רימון וצעקנו להם ‘אללה אכבר‘ בחזרה“.
במהלך הקרב אמר בניה לחייליו “מי שרוצה למות, שיבוא איתי עכשיו“. כולם, כך סיפר, הלכו אחריו. הרסיסים שרקו סביבם, פגעו בקירות, והחיילים כוסו באבק טיח לבן. רימון נפל בין רגליו של אחד מהם, אך לא התפוצץ. אחר כך סיפר בניה שהם הרגישו שדבר לא יוכל לפגוע בהם.
אני שואלת את הוריו של בניה מה הוא חלק עמם אחרי הקרב בתל אל־הווא. “שאלתי אותו אם היה רגע בקרב הזה שבו באמת פחד“, אומר שלום. “בניה ענה שהיה רגע כזה, כשהם גיששו במסדרון בתוך העשן והאבק, לכיוון פתח הדירה. הוא סיפר שפתאום שמע מחבל צועק לידו מטווח אפס ‘אללה אכבר‘, בקול גרוני חזק, וזה היה רגע של פחד. זה שהוא ענה למחבל ‘אללה אכבר‘ מראה על ההומור שלו. הוא גם סיפר שהייתה לו סיבה נוספת לפרוץ את הדלת בפתיחה הידראולית ולא בפיצוץ: ‘אם אפוצץ את הדלת ויהיו שם ילדים, איפה אני אשים את עצמי?‘ בדיעבד זה הציל את החיים שלו, כי המחבלים הקימו ביצורים בתוך הדירה, והם היו הורגים כל מי שנכנס פנימה“.
סלובוצקי מספר שבמשך כחצי שעה השליך בניה רימונים לעבר המחבלים, כשהם זורקים רימונים בחזרה. “האמירה ‘מי בא למות איתי?‘ הגיעה מהרקע של בניה. מבחינתו, כשיש בדירה מחבלים שיורים, וממשיכים לירות גם אחרי שזרקו אליהם רימונים וירו לעברם ירי לא נורמלי - זו דירה שנכנסים אליה. את המשפט הזה צריך ללמד בקורס קצינים, יש בו אופי ומנהיגות.
“אמרתי לבניה: ‘אתה צריך לצאת החוצה ולדפוק את המחבלים מהצד‘. הכניסו אז לצבא טילי מטאדור, שחודרים קירות מבחוץ. החיילים פחדו לשגר את הטיל, למרות שעברו שיעורים על השימוש בו. בניה, שלא היה בשיעורים האלה, לקח את הטיל בעצמו וירה. הוא ירה שני טילים, ובינתיים גם המג“ד הגיע והביאו טנקים ומסוקים. הירי של הטנקים יצר הרבה חורים בבניין. מאחת הנקודות בצד מזרח קפצו שני מחבלים עם אפודים וקלצ‘ניקובים, בוערים. הם התגלגלו בחול כדי לכבות את האש והחלו לירות על הכוח. סגן מפקד הפלוגה, נדב מוסאי, יצא מאחת ה‘אכזריות‘ והוריד אותם. אחר כך הוא קיבל על זה צל“ש“.
גם בניה היה מועמד לצל“ש בעקבות תפקודו בקרב, אך לבסוף לא הופיע שמו ברשימת המעוטרים. שלום: “בניה היה אז בתעסוקה בחרמון, ואחרי שפורסמה הרשימה הוא לא ענה לנו לטלפון יומיים. אחר כך הוא סיפר לי: ‘בהתחלה הייתי מבואס, אבל עכשיו אני ממש שמח, כי אני לא חייב שום דבר לאף אחד. אני בן חורין. מה שאני נותן לצבא, זה לא כדי שיעשו לי כבוד או כדי לשמש דמות מופת. אני עושה את זה באמת‘“.
“חד־משמעית הגיע לבניה צל“ש על הקרב הזה“, אומר סלובוצקי. “אני לא יודע אם הוא ידע שהמלצתי עליו לצל“ש. כשזורקים עליך רימונים ויורים עליך שוב ושוב, ואתה עדיין חוזר ותוקף, הולך אחורה וחוזר תוך סיכון חיים - זה לא מובן מאליו. הוא היה גיבור. אם קיימת אפשרות שבניה יקבל צל“ש רטרואקטיבית על הקרב בתל אל־הווא, אני קורא מעל דפי העיתון לשקול את זה“.
ינובסקי: “ראיתי אותו יום אחרי הקרב בתל אל־הווא. הגיע משומקום והיה באקסטזה. חיבק את כל מי שהיה שם, סיפר על ההיתקלות הזו, וכולם סתמו את הפה והקשיבו, גם מי שלא הכיר אותו. אחרי זה הוא נסע לתאילנד. כשחזר סיפר שראה חיילים תאילנדים בנעלי ספורט, וזה הזכיר לו את מחבלי חמאס, שגם הם היו בנעלי ספורט“.
וקנין: “אחרי קרב כזה האדרנלין גבוה מאוד, ואז יש דאון. בניה סיפר שראה שהחיילים שלו בשוק מהפעולה, ושגם הוא הרגיש גמור, שממש צריך לגרד את עצמו עם שפכטל. אז הוא לקח את החיילים לסרוק בתים שכבר נסרקו, העיקר שיעשו משהו ולא יפרקו את המתח שהצטבר בסתם ירי של כדורים באוויר“.
גלי ניר נכנסה לחייו של בניה לפני שלוש שנים. גם ההיכרות הזו הייתה תוצאה של נטייתו להיקלע ללִבן של סערות: לאחר אירוע שבו ירה חייל מצרי על הרכב שבו נסעו בניה וחייליו, נערכה בצה“ל בדיקה אם הוראות הבטיחות קוימו במלואן. במסגרת זו הגיע בניה להישפט אצל מח“ט גבעתי דאז, אל“מ עופר לוי, ובלשכת המח“ט הכיר את הרל“שית שלו, גלי. העובדה שהוא בחור ממשפחה דתית מקריית־ארבע והיא קיבוצניקית חילונית משפיים לא מנעה את החיבור המיידי ביניהם.
בתקופה ההיא התלבט בניה, ולא בפעם הראשונה, אם לחתום קבע שוב לתפקיד נוסף, או לצאת לאזרחות וללימודים אקדמיים. בכל פעם הכריע ברגע האחרון שהוא נשאר בצבא. למשל, ב־21 במאי 2010 כתב בדף הפייסבוק שלו: “לאחר התלבטות קשה ומייגעת, חודשים של התחבטויות ועדיין אין תשובה... החלטתי שאתם תחליטו, לצאת לקורס מ“פים או לא?“
“בניה פגש את גלי כשהיו המון סערות בחייו“, מספר ואך. “סערות בכל דבר, כי בכל מקום שבניה נמצא יש סערה. גלי היא אי של יציבות, אחת עם רגליים על הקרקע. מצד אחד היא הצליחה להכיל אותו, להעריך את העוצמות האלה, ומנגד היא הצליחה לאזן אותו. זה הורגש היטב. הוא היה יוצא הביתה וחוזר בניה אחר. הוא היה מדבר איתה בטלפון והיא הייתה מאזנת אותו. לדעתי, זה גם מה שגרם לו להישאר בצבא. המסגרת הצבאית לא תמיד יודעת להגיד ‘תראה מה אתה עושה סביבך כמפקד, זה הדבר שאתה עושה הכי טוב‘. כשזה בא מבת הזוג זה משפיע מאוד“.
מיכל שראל: “כבר יצא שאמרתי לו בקול רם: ‘בניה, ידעתי שתבחר מישהי תותחית‘. גלי הכילה את המורכבות של בניה ומיד התחברנו. היא הפכה לבת משפחה שלנו, ותמיד היא ומשפחתה יהיו חלק מאיתנו“.
רק בשבעה פגשו הוריו של בניה את הוריה של גלי בפעם הראשונה. “לא יצא לנו לפגוש אותם עד אז, כי חיכינו לעשות זאת כשבניה יחזור. כשהם הגיעו, ביקשנו להישאר איתם לבד. סגרנו את המקום ומישהו עמד בחוץ וביקש מכל האנשים שצבאו שם שלא ייכנסו. היו גם הסבא והסבתא משני הצדדים ועשינו פגישה של כולם. אבא שלי, כניצול שואה, סיפר את הסיפור שלו, וסבא של גלי סיפר גם הוא“.
בתפקידו הלפני־אחרון פיקד בניה על הפלוגה המסייעת של גדוד ‘שקד‘ בחטיבת גבעתי. ואך, מפקד הגדוד, הוא שלקח אותו לשם. במרץ 2013 מצא עצמו בניה עומד בחזית מול חייליו: 18 מהם סירבו פקודה במחאה על יחס משפיל, לטענתם, מצדו של מפקד הפלוגה. הם אף פנו בעניין לנציב קבילות החיילים, עוד לוחמים הצטרפו למרד, והמקרה דלף לתקשורת.
סרן מ‘, שפיקד באותה עת על פלוגה אחרת בגבעתי, מסביר שכמו במקרי מרד אחרים, הרקע לעימות היה מעמדם של הפז“מניקים, החיילים שכבר רואים באופק את השחרור. “החבר‘ה הוותיקים לא רצו לנקות שירותים ולעשות משימות של צעירים, כמו שבניה דרש מהם. גם המג“ד וגם המח“ט גיבו אותו ותמכו בו מאוד. בניה אמנם עשה שם כמה טעויות, התבטא באופן שלא כולם אהבו לשמוע, אבל אני חושב שהדרך שלו הייתה נכונה“.
ואך מסביר שהוא ובניה צפו את המרד מראש. “רציתי שבניה יבוא לפלוגה המסייעת כי יש לו מנהיגות חזקה, והאמנתי שהוא יצליח ליצור תהליכי פיקוד משמעותיים. זו הייתה פלוגה קשה מאוד שמורכבת מהרבה מחלקות עצמאיות, והמקום של החייל מול המפקדים שם היה חזק הרבה יותר מאשר בפלוגות אחרות. גם היו נהוגות נורמות פסולות שפגעו בכבוד האדם. כשאמא שולחת ילד לצבא, היא לא שולחת אותו כדי לשרת ולרצות את כבודו האבוד של לוחם זה או אחר בעל ותק. זה פגע גם בכשירות המבצעית.
“המשימה של בניה הייתה ליישר את הפלוגה. אמרתי לו: ‘אנחנו הולכים לדבר הזה ביחד, דע לך שלא מן הנמנע שנגיע פה למרד‘. זה היה מהלך כמעט מנוהל מראש. הצבנו את הסטנדרטים, ובניה, במנהיגות הישרה והנאמרת שלו, הקפיד עליה בוקר וערב. באחד המשברים זה התפוצץ. חיילים אמרו שהם לא מוכנים לקבל את זה ששוללים מהם זכויות שמגיעות להם - מה שלא היה נכון בכלל - ובעקבות כך ניסו לפוצץ איזו בועה דרך התקשורת“.
לאביו הסביר בניה ש“כשחיילים צעירים מנקים בשביל הוותיקים את השירותים, זו לא רק בעיה מוסרית. זה יכול ליצור בעיה בקרב“. אף שהמרד היה צפוי, הוא לא לקח אותו בקלות. “בניה הרגיש שהצבא עובר שינוי לא לטובה, שבו לפעמים יש ערעור של החברה וההורים על סמכות המפקד“, מספר ינובסקי. “אנחנו היינו כבר מחוץ לצבא, והוא היה בא עם כל האמוציות ומספר לנו. זה גרם לנו להעריך את ההישארות שלו בצה“ל. הוא היה יכול להשתחרר כמונו, ובכל זאת בחר חיים קשים. היינו יושבים בסופי שבוע והוא היה מספר לנו במשך שעות. תמיד יצאתי בהרגשה של ‘תראה מה אתה עושה בחיים ומה בניה עושה‘“.
החיילים שמרדו נשלחו לכלא והודחו מהפלוגה. חיילים אחרים הובאו במקומם, ובניה, לדברי קצינים בחטיבה, הכשיר אותם והפך אותם למחלקה מצטיינת. אבל המעגל שנפתח במרד ההוא נסגר רק אחרי נפילתו של בניה, ברגע סמלי של הצדעה למפקד מוערך. “כל החיילים שהודחו במרד הגיעו ללוויה שלו“, מספר סרן מ‘. “הם התרגשו מאוד, ניגשו לקבר והניחו עליו סמלים של הגדוד ושל הפלוגה המסייעת“. החיילים אף פשטו מעליהם חולצות של המסייעת, והשאירו גם אותן על הקבר. “זה מראה שהבינו שהצדק עמו, הבינו את האמת הפנימית שבו“, אומר שלום שראל.
מדברים שכתב חייל בשם אסף שלום אפשר ללמוד על הסגנון הפיקודי של בניה, שהקשיחות שהפגין הייתה בדיוק ההפך מאטימות. “אני חייב להודות שלא ‘מתנו‘ זה על זה“, כתב אסף. “נתת לי שבתות על ימין ועל שמאל, וברגע שהיית יוצא הביתה הייתי בורח מהבסיס... היית נוקשה איתי ולא נתת לי לצאת לאירוע משפחתי, ולא חשבתי פעמיים ודפקתי נפקדות... לאחר שנתת לי 14 יום מחבוש, ביום השישי הגעת אליי לכלא כדי לדבר איתי, להסביר לי שכל זה לטובתי, להגיד לי שבחיים לא אבין את התמונה כולה, ולמרות שאין היגיון אני חייב להרים את הראש ולהסתכל קדימה. אבל היום הכרחי לציין שהיית דמות נערצת. אדם כריזמטי, בעל חוש הומור וחוכמת חיים עצומה. לימדת אותי הרבה על עצמי, ולא סתם הפכת למודל לחיקוי של הפלוגה כולה. אני מרגיש הרבה צער על דברים שהייתי רוצה לתקן, אבל עכשיו נותר רק להספיד, לספר, להיזכר בחוויות איתך“.
קצין שפיקד על פלוגה אחרת במקביל לבניה מספר שלשניים מחייליו היו בעיות קשות בבית, “ובניה לקח את העניין באופן אישי. הוא הלך לחייל שדפק נפקדות וסידר לו שירות בבסיס קרוב לבית כדי שיוכל לעבוד. הוא ממש הצליח לארגן לו קומבינה מטורפת כדי שיישאר בצבא. לחייל אחר הוא הביא כסף מזומן, מהכיס הפרטי שלו. הוא נתן לו את הכסף במעטפה של החטיבה, כדי שייראה כאילו זה מהחטיבה, אבל אני יודע שזה הגיע מהכיס שלו. זה מה שהוא היה עושה בימי שישי: היינו מסיימים ישיבות בארבע בבוקר, ובמקום לצאת הביתה הוא היה קם ונוסע לחבר‘ה עם הבעיות“.
רק לפני כחודשיים קיבל בניה את התפקיד שעליו חלם – פיקוד על פלוגת הסיור של גבעתי. מהר מאוד מצא את עצמו עם חייליו בתוככי עזה, מול מחבלים שמגיחים מתוך מנהרות ויורים מכל חלון.
ביום שישי, 1 באוגוסט, יצא בניה לקרב שממנו לא שב. בארבע בבוקר עלה עם חייליו למשאיות שייקחו אותם לנקודה ברצועה, בין רפיח לחאן־יונס. “נכנסנו וכבשנו את הבתים הראשונים שהיינו אמורים לכבוש“, מספר קצין שהשתתף בקרב. “בדרך מישהו בחוליה זיהה כמה דמויות במבנה קרוב אלינו. התחלנו לנוע לכיוון, והכוח התפצל אל שני צדי המבנה. אני הייתי בצד אחד, בניה היה בצד האחר. ואז האירוע התגלגל: שמענו ירי, ואחריו שקט. כשהגענו בניה וליאל כבר היו מתים, והדר גולדין חסר.
“האירוע הזה הרגיש כאילו אין לו סוף. בשטח הוא נמשך כמה דקות, אבל זה הרגיש כאילו אנחנו שם יום שלם. ברגע שהבנו שיש מנהרה פעלנו לפי נוהל שעושים במקרים כאלה - ירי לכיוונים מסביב ולמקומות חשודים. אחר כך התחילו לסרוק את המבנים מסביב, ואז באו יחידות מיוחדות ועשו את מה שהן צריכות לעשות. איתן, הסגן של בניה, אמר לי ‘אני יורד‘ (למנהרה, מ“פ). אמרתי לו ‘אתה לא יורד בשום אופן‘, מתוך הבנה שבזמן שעבר מאז האירוע המחבלים יכולים גם למלכד את המנהרה וגם להיעלם, ואם תרדוף אחריהם, לך תדע איפה תצוץ. ואז הוא ביקש ברשת הקשר אישור להיכנס, וקיבל. אמרתי לחבר‘ה להגיד לו רק לזרוק רימון לפני שהוא נכנס“.
לפי מה שראית בשטח, היה שם קרב פנים אל פנים עם המחבלים?
“מאוד הייתי רוצה להאמין. מצאו את אחד המחבלים ואת ליאל זה על זה, מה שמעלה את הסבירות שליאל נפל, ואז המחבל נפגע מכדור ונפל עליו“.
יצא לך לחשוב מה היה קורה אילו אתה היית זה שמאגף את הבניין מהצד האחר? אולי אז התוצאות היו שונות?
“זו מחשבה שאי אפשר להימנע ממנה. הייתה בחירה שרירותית של ‘אתה מימין ואני משמאל‘. יש אלף דרכים לפתור את הסיטואציה הזו, ואני לא יודע אם בחרנו בדרך הכי גרועה, אבל בדיעבד בחרנו בדרך לא טובה. היו לה יתרונות וחסרונות, וכנראה יותר חסרונות מיתרונות. אבל עד אז זה היה אירוע תמים. הלכנו במטרה לתפוס את החבר‘ה האלה ולהוציא מהם מידע.
"מבחינתי, אחרי הירי היה שקט כי בניה חיסל את המחבלים. לכן גם פחדתי מדו“צ (ירי דו־צדדי, אש ידידותית של כוחותינו על כוחותינו, מ“פ). היינו מאחורי חממות של בד עבה, ולא ראינו כלום. יכולנו לירות לכל כיוון, אבל חששנו שנפגע בכוח שלנו. ירינו לכיוון מסוים מאוד: אל המבנה עם המנהרה. התמונה לא הייתה ברורה לנו ואני הייתי בלי מכשיר קשר עליי“.
עוד לפני האירוע זיהה הכוח אופנוען שעצר ליד הבית והעביר מידע, אך ההוראות של בניה היו לא לירות לעברו, כדי לא להפר את הפסקת האש. “אני מאמין שאם היינו באותו מצב יום לפני כן, בניה היה יורה“, אומר הקצין. “אבל הייתה הפסקת אש, והם היו בבגדים אזרחיים ונראו לא חמושים. לכן כנראה הוא קיבל את ההחלטה לתפוס אותם חיים“.
איך הגבתם למותו של בניה, ממש לידכם?
“ראיתי את זה בעיניי, אבל מבחינתי זה לא היה אמיתי, שהבנאדם הזה ימות. גם חיילים אחרים שהיו שם אמרו אותו הדבר. זה לא נתפס. בניה הרי כל כך חי, יש לו כל כך הרבה נוכחות. שעות אחרי שזה קרה הסתובבתי וראיתי את הפרצוף שלו על אנשים. כאילו בפוטושופ. בראש ידעתי שזה לא הגיוני, אבל בדמיון זה היה ‘בניה פה, הכול בסדר‘“.
“במשך המבצע הוא היה שולח לי ‘צוואות‘ קטנות“, מספר וקנין. “באחת ההתכתבויות האחרונות הוא ביקש שאדאג לגלי“. גם סגן (במיל‘) טל מאירוביץ‘, חברו של בניה מהמסלול, קיבל מבניה מסר של פרדה בשיחת טלפון, שעה לפני שנהרג. “זו הייתה שיחה מוזרה מאוד. הוא אמר שיש לו הרגשה לא טובה. היו לו חושים חדים. הוא התקשר גם לאמא שלו“.
למיכל ולבנה היה הרגל ששימרו לאורך שנות הריחוק שכפה המסלול הצבאי: לשבת יחד באופן וירטואלי על כוס קפה. “שנינו אוהבים קפה איכותי“, מספרת האם. “הייתי מפעילה את המכונה בבית, בניה היה מפעיל את המכונה בבסיס, והיינו שותים יחד ומדברים. באותו יום שישי הוא התקשר ב־8:38 בבוקר, דיבר בשקט ואמר שיש הפסקת אש. שאלתי ‘אז למה אתה בפנים?‘ והוא ענה: ‘יש לי משהו קטן לגמור. תדליקי את המכונה, כבר אנחנו שותים קפה יחד‘. והוא גם אמר: ‘אמא, את עשר‘. זה היה משפט הסיכום. ב־9:10 קבעו את מותו.
“הערצתי את היכולת שלו להיות שם במלחמה, בלי פניות. שנים שהוא היה ישן ארבע שעות בלילה. עכשיו, כשאני לא יכולה להירדם בלילות ליותר מזה, אני יכולה לתפוס את מקומו בקו“.
ההספד שנשאה על קברו הטרי של בנה, בבית העלמין היהודי של חברון, נחתם בשיר של המשוררת זלדה. השורות האלה מבטאות היטב את התקווה להיות מסוגלת להעריך את המתנות של הטבע, גם כשתחושת האובדן גדולה כל כך:
אמרתי לעלים הירוקים / חבבו אותי ואהיה שקטה / יותר / אהבו אותי וארגיש בנוח / פתחו ממגורות ליבכם לפני / חלקו לי מהשמש החמה /
שבתוככם / חיבתכם נחוצה לי כלחם /
כאויר / פן אמות באיבי ואובד /
בעצבותי.
הקרב שבו נפל בניה ייזכר גם כזה שעירב את כל הרכיבים שהציבור הישראלי חרד מהם כל כך: חייל חטוף, נוהל חניבעל, מנהרה חשוכה וארוכה שלא ידוע לאן היא מובילה. “זה מאוד בניה“, אומר ואך. “מתאים לו להיות בקרב כל כך מורכב,
“אם יש משהו שאני לוקח מבניה, זה הצורך לגדל אנשים שמאפשרים לכוחות המיוחדים שלהם לבוא לידי ביטוי ולא נבהלים מהם, גם אם לדבר הזה יש לפעמים מחיר. במבחן האמת אנחנו צריכים מפקדים שתהיה להם אמירת חיים, מפקדים שמסוגלים לרתום אליהם אנשים, ובניה היה בהחלט כזה. אמרתי לו תמיד שהוא יהלום לא מלוטש. אני חושב שהעוצמות האלה יכולות לבנות מסגרות שאנחנו רוצים לראות בקרב. הן מנצחות קרבות והן בונות חברה. אנחנו צריכים לייחל לעוד טיפוסים כאלה, כמו בניה“.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם