האם לוחמי 'דאעש' מכחידים את שפתו של ישו?
מרבית דוברי הארמית שנותרו בעולם מתרכזים בעיראק ובאזור דמשק. לאחר שברחו ממלחמת האזרחים בסוריה, רבים מבני הקהילה האשורית עומדים מול סכנת הלוחמים האסלאמיסטים שמאיימים על חייהם – ומציבים אפשרות לחיסול השפה והתרבות ששרדו 3,000 שנים
• כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו [אהבתי]
מעבר למשבר ההומניטארי המיידי עומד מצב חירום לשוני ותרבותי בקנה מידה היסטורי. הכחדת שפה במולדתה היא תהליך טבעי לעתים נדירות, אבל כמעט תמיד היא משקפת את הלחצים, את הרדיפות ואת האפליות שסובלים דובריה. הבלשן קן הייל ערך השוואה מפורסמת בין השמדת שפה ל"הטלת פצצה על מוזיאון ה'לובר'" – תבניות שלמות של מחשבה, דרכי הוויה ומערכות ידע שלמות הם בין הדברים שאובדים במסגרת ההרס. אם דובר הארמית האחרון ילך לעולמו בעוד שני דורות, השפה לא תמות בנסיבות טבעיות.
הארמית כוללת מנעד רחב של שפות ולהגים שמיים, שכולם קשורים זה לזה אבל לעתים קרובות דובריהם לא מבינים את השפה האחרת, ורובם כעת נכחדו או מצויות בסכנת הכחדה. ההערכות האחרונות לגבי מספר דוברי הארמית, משנות התשעים, מונות את האוכלוסייה הזו על עד חצי מיליון בני אדם, שמהם סבורים כי כמעט מחצית מתגוררים בעיראק. כיום המספר האמיתי ככל הנראה נמוך בהרבה. דוברי ארמית פוזרים ברחבי העולם, ופחות ופחות ילדים מדברים את השפה. אין מקום שבו זוכה הארמית למעמד רשמית או להגנה.
מדובר בהתרסקות אדירה למה שמה נחשב בעבר לשפה כמעט אוניברסלית. הארמנים הנוודים דיברו אותה לראשונה לפני יותר מ־3,000 שנה במה שהיום הוא שטח סוריה, והארמית עלתה לגדולה כשפת האימפריה האשורית. היא הייתה האנגלית של זמנה, "לינגואה פרנקה" שהייתה שגורה בפי רבים מהודו ועד מצרים. הארמית שרדה את עלייתן ונפילתן של אימפריות, פרחה תחת השלטון הבבלי ופעם נוספת תחת האימפריה הפרסית הראשונה במאה השישית לפני הספירה. מיליוני בני אדם השתמשו בה לצורך סחר, דיפלומטיה וחיי היומיום. אפילו אחרי שאלכסנדר הגדול כפה את השימוש ביוונית על מחוזי שליטתו הנרחבים במאה הרביעית לפני הספירה, המשיכה הארמית להתפשט ואף הולידה ניבים חדשים – כך למשל בארץ ישראל, שבה היא החליפה בהדרגה את העברית המדוברת במקום. "הכתובת על הקיר" המקורית, במשתה המלך בלשצר שמופיע בספר דניאל, נכתבה בארמית ניבאה על נפילת בבל.
תיעוד מתמשך של הארמית קיים כבר כמעט 3,000 שנה. רק לסינית, לעברית וליוונית יש מורשת כתובה שווה באורכה לשפה זו. בדתות רבות לארמית יש מעמד מקודש או כמעט מקודש. מעריכים שזו שפת האם של ישו, שעל פי הדיווח בספר מתי אמר על הצלב "אלי, אלי, למה שבקתני?" ("אלי, אלי, למה עזבתני?") היא מצויה בשימוש גם בתלמוד היהודי, בכנסיות הנוצריות במזרח (שבהן היא נודעת בשם "סורית"), וכן כשפת הפולחן והיומיום של בני מנדעניא, מיעוט אתני־דתי המתגורר בעיראק ובאיראן.
מאות שנים אחרי אלכסנדר המשיכה הארמית להחזיק מעמד באזורים רבים במזרח התיכון ובאגן המזרחי של הים התיכון. היה זה רק אחרי התפשטותה של הערבית באזור במאה השביעית לאחר הספירה שדוברי הארמית נסוגו לקהילות הרריות מבודדות. דוברי הניבים הה"ניאו־ארמיים" המגוונים הללו היו בעיקר יהודים ונוצרים באזור שהיום הוא צפון עיראק (כולל כורדיסטאן), צפון־מערב איראן ודרום־מזרח תורכיה. מרבית דוברי הארמית הנוצרים מכנים את עצמם אשוריים, כשדים או ארמיים; רבים מהם קוראים לשפתם "שורית".
אקדמיה ללשון הארמית
למרות שנדחק לשוליים, עולם דוברי הארמית שרד יותר מאלף שנה, עד שהמאה העשרים ריסקה את מה שנותר ממנו. במהלך מלחמת העולם הראשונה, כאשר האימפריה העות'מנית התפרקה, לא רק שלאומנים תורכים טבחו בארמנים וביוונים אלא שהם ביצעו גם את מה שלימים כונה "טבח העם האשורי", כשהם שוחטים או מגרשים את בני האוכלוסייה הנוצרית דוברת הארמית ממזרח תורכיה. מרבית הניצולים ברחו לאיראן ולעיראק. לאחר כמה עשורים, כשהם ניצבים אל מול עליית האנטישמיות, רוב היהודים דוברי הארמית עזבו לישראל. איראן של האייתולה חומייני ועיראק של סדאם חוסיין הוסיפו לרדוף את הנוצרים דוברי הארמית שנותרו מאחור ולחצו אותם. הגלות הפכה לעובדה מוגמרת מבחינת האשורים, שרובם מתגוררים, מפוזרים, בכל רחבי העולם – ממדינות שגובלות באזור דובר הארמית לשעבר כמו תורכיה, ירדן ורוסיה, ועד לקהילות חדשות יותר במקומות כמו מישיגן, קליפורניה ופרברי שיקגו שבארה"ב.
ישנם בלשנים המחלקים את מה שמה שנותר מהקהילה הניאו־ארמית לארבע קבוצות: מערבית, מרכזית, צפון־מזרחית וניאו־מנדעית. בסוף המאה העשרים הארמית המרכזית הייתה שגורה רק בפי קהילה זעירה של כמה אלפי ניצולים בתורכיה. לפחות בהקשרים שאינם פולחניים, מגוון הביטויים "ניאו־מנדעיים" בשפה הניאו־ארמית שבשימוש המנדעים שבאיראן ובעיראק הידלדל באופן ניכר. כיום רק כמה מאות בני אדם דוברים אותה. בו בזמן, הניאו־ארמית המערבית הצטמצמה למאחז אחד: העיירה מעלולה ושניים מהכפרים הסמוכים לה, מצפון־מזרח לדמשק. במקרה זה הערכה מ־1996 טענה כי עד 15 אלף דוברי ארמית התגוררו במקום, כולל ילדים רבים. ב־2006 אוניברסיטת דמשק פתחה אקדמיה ללשון הארמית, בתמיכת ממשלתו של בשאר־אלאסד. הייתה אז סיבה לתקווה.
אבל אז החלה מלחמת האזרחים הסורית. בספטמבר 2013 מעלולה נפלה בידי כוחות המורדים, שעל פי הדיווחים הורכבו מערבוב של לוחמי 'חזית אל־נוסרה' (ענף ג'יהאדי של 'אל־קאעידה' בעיראק) והצבא הסורי החופשי. על פי הבלשן ורנר ארנולד, שעבד עם הקהילה במשך כמה עשורים, דוברי הארמית הנותרים ברחו לדמשק או לכפרים נוצריים בדרום. כוחות הממשל כבשו מחדש את מעלולה באפריל 2014, אך לדברי ארנולד "רוב הבתים הושמדו" ו"לא היו חשמל או אספקת מים".
לפי ארנולד, כמה משפחות שבו למעלולה ביולי, אבל התקווה לשיקום האקדמיה נראית כעת קלושה. "היו לי חלומות אדירים על כך", אומר עימאד רייחן, אחד המורים לארמית באקדמיה, "אבל במלחמה זו, בארצי כיום, אני לא יכול לחשוב על ארמית". רייחן שירת כחייל בצבא הסורי בארבע השנים האחרונות, וכעת הוא מוצב בסמוך לדמשק. "איבדנו הרבה ממנה", אומר רייחן על השפה, "והרבה ילדים לא דוברים אותה כעת. חלק מנסים לשמר את השפה בכל מקום שבו הם נמצאים, אבל זה לא קל". לרייחן היו בני דודים בדמשק ובלבנון אשר מגדלים את ילדיהם ומחנכים אותם לדבר ארמית, אך התבוללות ופיזור יכולים להיות כוחות שאין מנוס מהם. רק במעלולה ישרדו דוברי הנאו־ארמית המערבית, קובע ארנולד – ולא ברור עדיין אם או מתי הקהילה אולי תשוב לשם.
אנדרטאות במקום תיאורים חיים
עד תחילת אוגוסט התקווה הטובה ביותר להישרדות הארמית היה בצפון עיראק, בתת־הקבוצה המגוונת הצפון־מזרחית, באזור הצפון־מזרחי המעורב, שבו מספרים גדולים יותר של דוברי השפה וששורשיה נטועים בקהילות גדולות יותר. האוכלוסייה הנוצרית בעיראק הייתה במצב של צניחה חופשית – מ־1.5 מיליון בני אדם ב־2003 למספר מוערך של 350־450 אלף כיום – אבל מישורי נינווה ניצלו מגורל מר. בינואר בגדד הכריזה על כוונתה להפוך את האזור למחוז נפרד, מחווה כלפי השאיפות האשוריות לאוטונומיה. אבל אז ביוני 'דאעש' השתלטה על מוסול, והכוחות העיראקיים התפוררו. ב־6 באוגוסט, כשהצבא הכורדי היה בנסיגה, 'דאעש' כבש את קרקוש, העיר הנוצרית הגדולה בעיראק, שבה 50 אלף תושבים. האוכלוסייה הנוצרית באזור ברחה בו בלילה, כשרובה נמלטה לאירביל, הבירה הכורדית.
למרות תקיפות חיל האוויר האמריקני בימים האחרונים, 'דאעש' אוחז עדיין בלב האזור שבו דוברה הארמית, אשר כעת התרוקן מתושבים המקוריים. "האיום לאוכלוסייה הנוצרית דוברת הניאו־ארמית בצפון עיראק גדול מאוד", אומר הבלשן גיאופרי קאהן, שמוסיף כי באזור יש עשרות כפרים דוברי ארמית וש"לכל כפר יש ניב מעט שונה". מחקרו המלא של קאהן על הניאו־ארמית שמדברים בקרקוש, ומחקרים דומים שנערכו בעיירות סמוכות, עשויים כעת לעמוד כאנדרטאות במקום תיאורים של קהילות חיות. "מאחר ובכל כפר יש ניב שונה", מסביר קאהן, "אם תושבי הכפרים נעקרים ונזרקים יחדיו במחנה פליטים או מפוזרים בקהילות בפזורה בכל העולם, הניבים הללו ימותו באורח בלתי נמנע". הטרגדיה שמתגלה כך היא "תזכורת לאירועים הנוראיים של מלחמת העולם הראשונה", מוסיף קאהן, ש"הובילה למותם של עשרות ניבים ניאו־ארמיים בדרום־מזרח תורכיה".
מיזם מאגר המידע של קאהן באוניברסיטת קיימברידג' על הניאו־ארמית הצפון־מזרחית איגד נתונים על יותר מ־130 ניבים שדיברו אותם בעבר באזור, כמחציתם מעיראק. מרבית האחרים כבר נעלמו, או שמדברים אותם אנשים בודדים המפוזרים בחייהם בפזורה.
לאחר מאה שנים של גירושים ורדיפות, האם תוכל הארמית המדוברת לשרוד ללא מולדתה במישורי נינווה? בין דיכוי להתבוללות, האתגרים של שימור השפה בגלות יהיה עצום, אפילו אם דובריה יישארו אנשים שדוברים אותה.
גורלה של הניאו־ארמית היהודית, שפעם כמה עשרות ניבים שלה היו שגורים בפי תושבים בכל רחבי האזור, מאלף: לפי ההערכות, בערך 150 אלף יהודים ממוצא כורדי, ממשפחות דוברות ארמית, מתגוררים כיום בישראל, כך לפי זיכרונותיו של הסופר
אם לא תיבלם במהירות, נוכחותם הרצחנית של לוחמי 'דאעש' במישורי נינווה עשויה להיות הפרק האחרון בחיי הארמית. ברחבי העולם נעלמים שפות ותרבויות בקצב חסר תקדים – הדובר האחרון של כל שפה ילידית, שמדבר אותה באופן שוטף, מת בממוצע אחת לשלושה חודשים – אבל מה שמתרחש בכל הקשור לארמית מפחיד הרבה יותר ואינו רגיל: ההכחדה המכוונת של שפה ותרבות המתרחשת בזמן אמת.
רוס פרלין כותב על שפה ופוליטיקה, ומשמש כעוזר למנהל בארגון 'ברית השפות הנכחדות' בניו־יורק
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם