נתניהו מעדיף בעזה חמאס מוחלש מעבאס חזק
חמאס פגוע קשות, אבל עדיין מתפקד. זו אולי לא תוצאה מלהיבה, אבל היא הטובה ביותר שאפשר היה להשיג בעת הזו, ועדיין הסבב הבא הוא רק עניין של זמן
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
הוא רצה לבדוק אפשרות להשתלט על מקורות האש, ממש כפי שנעשה בימי המבצע הקרקעי נגד המנהרות. הפקודה שניתנה אז לחטיבות הלוחמות הייתה לוודא שברדיוס של חצי קילומטר סביבן לא נורית אש. ואכן, כשצה"ל היה בפנים, מינון הירי קצר הטווח על צמודי הגדר היה נמוך משמעותית.
המפה שהונחה לפניו לא הייתה מלבבת. היא הראתה באיקסים צהובים ומרגיזים שכדי להפסיק את הירי על נתיב־העשרה צריך להשתלט על בית־חאנון ובית־להייה. כדי לעצור את ההפגזות על כפר־עזה ונחל־עוז יש לכבוש את ג‘באליה ואת כל העיר עזה. כדי להגן על נירים, עין־השלשה וניר־עוז אין מנוס מתפיסה מלאה של ג‘רארה, בני־סוהילה, וכל ח‘אן־יונס. בקיצור, כדי לשים סוף לירי קצר הטווח חובה לכבוש את רוב רצועת עזה. מובן שהחלטה כזו אינה בסמכותו של מפקד פיקוד, אלא שתי קומות מעליו, בחדר הקבינט המדיני־ביטחוני.
"ההימנעות מפעילות צה"ל בשטחי A בעקבות הסכם אוסלו הפכה את הערים הפלסטיניות ואת כל רצועת עזה למדגרות ולערי מקלט לטרור. הניסיון של הדרג המדיני ‘להציל את התהליך המדיני‘ אחרי פרוץ מלחמת הטרור הפלסטינית, מנע פעילות צבאית התקפית.
"...מלחמה יעילה בטרור חייבת להיות התקפית. אין אפשרות לנצח במלחמה הזאת כאשר אתה ממתין למחבל המפגע בפתח הדולפינריום בתל־אביב או בפתחה של פיצרייה בירושלים. על מנת ללכוד את המחבל־המפגע לפני שהוא מבצע את זממו, יש צורך ללכוד אותו במיטתו. כדי לעשות זאת, אין ברירה אלא לחדור אל תוך ריכוזי האוכלוסייה הפלסטיניים ולפעול בתוכם. אבל כאשר ריכוזי האוכלוסייה הללו הם אזורים אשר הכניסה אליהם אסורה ליחידות צה“ל ולכוחות השב“כ, הם הופכים מדגרות וקני טרור. וכאשר תהליך הדגירה של הטרור מתרחש באין מפריע הוא הולך ומתעצם והופך לבעיה אסטרטגית.
"...בשנה שקדמה למבצע (חומת מגן) הייתה בי תחושה לא טובה בשל ההיסוסים בתוך הצבא ביחס ליכולת שלנו להיכנס לשטחים הפלסטיניים המאוכלסים. לא הייתי מודאג בנוגע למח“טים, המג“דים והמ“פים, אבל בין האלופים ותתי־האלופים היו כאלה שהטילו ספק ביכולות שלנו וחשבו שלא נצליח.
"קצינים בכירים העריכו שכניסה למחנות הפליטים למשל תגבה מאיתנו קורבנות רבים ולא תוביל לכך שנשתלט על השטח. כתבים ופרשנים צבאיים הפחידו את עם ישראל מפני האבדות הכבדות הכרוכות במהלך כזה. דרגי השטח היו בטוחים בעצמם ונחושים, אבל בדרגים הבכירים היו קצינים שממש התנגדו למהלכים המתוכננים... רבים בפיקוד העליון הופתעו מהכמות המעטה יחסית של הנפגעים" (משה יעלון, ‘דרך קצרה ארוכה‘, עמ‘ 125–126, 135–136).
שש שנים חלפו מאז שתיאר שר הביטחון דהיום את הלכי הרוח הפנים־צה“ליים ערב מבצע ‘חומת מגן‘. אותו מבצע, שיעלון היה ממתכנניו, הצליח מעל המתוכנן והביא לכך שצה“ל ניצח את הטרור. ובכל זאת, בהזדמנות הראשונה שהאחריות לניהול המערכה הוטלה על כתפיו, יעלון חזר למדיניות שממנה הסתייג. מדיניות ההימנעות. מדוע? לא רק כי עזה שונה מיו“ש, אלא בעיקר מפני ש‘חומת מגן‘ לא עמד בפני עצמו. אחריו בא מבצע ‘דרך נחושה‘, ולאחריו מבצע ‘אולי הפעם‘. ובסך הכול חלפו כשלוש שנים עד שצה“ל חיסל את הטרור ביו"ש.
האם אפשר היה לשחזר בעזה את ניצחון צה“ל מהעשור הקודם? התשובה החד־משמעית היא כן. מדוע הדבר לא קרה? התשובה החד־משמעית היא שהדרג המדיני, קרי ראש הממשלה ושר הביטחון, לא רצו. שלל נימוקים, צבאיים ומדיניים, הנחו אותם לגבש עמדה שבמקרה או לא הייתה זהה להמלצת צה“ל: להימנע מפעולה קרקעית רחבה בעזה. ולא החשש ממספר ההרוגים הטריד אותם – מהדרגות הבכירות ועד הנמוכות הצבא הבין ומוכן היה לשלם בחיי חיילים אם יש לכך הצדקה – אלא בחינה קרה, כמעט אכזרית, של מרחב האפשרויות. היא זו שהביאה אותם לבחור במתווה הפחות הרואי והיותר מורכב של מהלכי ‘צוק איתן‘.
מבצע צוק איתן החל בי' בתמוז (8 ביולי) כתוצאה מירי טילים הולך ומחריף על דרום ישראל, ירי שהחל כבר עם חטיפת שלושת הנערים. מטרתו המוצהרת של המבצע הייתה "החזרת השקט לטווח הארוך, תוך פגיעה משמעותית בתשתיות הטרור".
בחלקו הראשון של המבצע נשלח חיל האוויר להפציץ מאות מטרות ברצועת עזה. מודיעין מוקדם באיכות מצוינת ידע לאכן 2,000 מטרות של חמאס. כבר בשלב המוקדם הזה נתניהו נדרש לאפשרות המבצע הקרקעי. הוא נמנע ממנו בנימוק שתחילה יש לחסל את המנהרות שנחפרו לכיוון כרם־שלום ונתיב־העשרה.
בתום תשעה ימים של מבצע אווירי הורה הקבינט לצה"ל לצאת למבצע קרקעי להשמדת המנהרות ההתקפיות שכרה חמאס. חטיבות החי"ר הסדירות, מתוגברות בכוחות שריון וארטילריה, תפסו רצועה שרוחבה כשני קילומטרים. ככלל הם נמנעו מכניסה לאזורים מיושבים, למעט במקומות שבהם הדבר היה הכרחי לחיסול המנהרות. ישראל, כמעט בכל שלבי המערכה, הייתה הצד המגיב. נוסף על כך, התמונה המצטיירת משיחות עם לוחמים ומפקדים היא כי גם לאחר שהחל המבצע הקרקעי, עוצמתו הייתה מוגבלת.
בתום הפריצה הראשונית הסתפקו הכוחות בתפיסת עמדות, בהגנה עצמית ובאבטחת הכוחות שחיפשו מנהרות והשמידו אותן. חשוב להדגיש כי בהיתקלויות בין כוחותינו לבין חמאס, ידם של החיילים הייתה על העליונה. לאחר שפגשו בעדיפותו האיכותית של צה"ל, המחבלים נמנעו מקרבות ישירים עם החיילים. הם העדיפו ירי מרחוק והשתמשו במנהרות. תקרית הפילבוקס בנחל־עוז הייתה מבחינה זו דוגמה לא מייצגת.
בחמישה באוגוסט, תשעה באב, 18 יום לאחר שפרצו לרצועה, נסוגו כוחות צה"ל לשטח ישראל. הם עשו זאת לאחר שהשמידו 32 מנהרות, לרגל הסכמה נוספת על הפסקת אש זמנית עם חמאס, אך בלי להבטיח את החזרת השקט לטווח הארוך – אחת משתי מטרותיו של המבצע. מאז ועד לקו הסיום דשדשו הצדדים בין הפסקות אש חלקיות.
מדוע נמנע צה"ל מפעולה משמעותית לשבירת כוחו הצבאי של חמאס? מדוע לא ניצלה ישראל את ההזדמנות הבינלאומית, האזורית והלאומית שנקרתה בפניה כדי לנגוס קשות במערך הקרקעי שלו? מדוע לא נשלחו חטיבות חיל הרגלים להשמיד גדוד אחר גדוד וחטיבה אחר חטיבה של כוחות האויב? מדוע הסתפקו בהשמדת המנהרות ההתקפיות ולא מוטטו את מנהרות התשתית האספקה והקשר של הארגון הרצחני? ומעל לכול, מדוע מלחמה נגד ארגון טרור התארכה על פני לא פחות מחמישים יום?
את השאלות הנ"ל הפנינו בימי 'צוק איתן' ולאחריו למפקדים בכירים, לקצינים שנקראו לשירות מילואים, לחיילים ששירתו בחזית ולפוליטיקאים שליוו את קבלת ההחלטות. יש מהם המבקרים את צה"ל; אחרים, בכלל זה הצבא עצמו, סבורים שבתנאים שהתפתחו, צה"ל עשה את עבודתו על הצד הטוב ביותר.
מובן שיש תמיד מה לשפר ולתקן, אבל בתמונה הכוללת מפקדי הצבא אומרים בפשטות: "ניצחנו". הניצחון, הם מדגישים, הושג לא רק בגלל הפעולה הצבאית, אלא בשל השילוב בינו לבין המעשה המדיני וכוח העמידה הציבורי. ובכלל בתקופתנו המורכבת, כך תופסים זאת בצה"ל, אין ניצחונות שחור לבן כמו במלחמת ששת הימים. השחקנים רבים, המלחמה מתוחכמת, הקרב על התודעה מסובך לא פחות מהקרב על הקרקע. ב'עופרת יצוקה', לשם השוואה, ישראל וחמאס היו הגורמים היחידים שהיו צריכים להסכים להפסקת אש. הפעם גם מצרים, קטאר והרשות הפלסטינית משכו בחוטים.
חרף הסבך הזה, ולמרות החמיצות אצל חלקים בציבור, הצבא משוכנע שישראל יצאה וידה על העליונה בכל פרמטר. אצל הקצינים הבכירים שגור הביטוי "לקחנו להם". את מה? "את המנהרות. את מערך הרקטות. את מחרטות הייצור. את מחסני התחמושת. את הקומנדו הימי. את ההפתעות האוויריות. את המפקדים הבכירים. את אלף הלוחמים. את כל מה שהם בנו ותכננו במשך שנים, לקחנו להם בשבועיים".
מעל לכול, כך סבורים בצה"ל על בסיס מידע מודיעיני, העמידה הישראלית ניפצה אצל חמאס את האשליה שיוכל לשבור את ישראל. צה"ל לא יכול לחשוף את כל מה שידוע לו ולכן הציבור בארץ לא מודע לכך שחמאס – ולא ישראל – היה הצד שהתחנן להפסקת האש.
"חמאס זחל על ארבע כדי לקבל ביום החמישים את מה שישראל הייתה מוכנה לתת לו כבר ביום החמישי. בדרך הוא רק הפסיד את כל מה שהפסיד".
פרט קטן אך חשוב המאשש את הקביעה הזו הוא ההגעה להפסקת האש כאשר המשלחת הישראלית איננה בקהיר. בהפסקת האש ה־11 הורו נתניהו ויעלון לקצינים הישראלים לעזוב את מצרים לאלתר, שכן ישראל לא נושאת ונותנת תחת אש. חמאס נדהם וגרר את הלחימה לשבוע נוסף. בסופו הודיע למצרים שייענה להצעה שלפי שבוע דחה. ללמדך מי מצמץ ראשון.
את אסטרטגיית ריסון כוחות הקרקע עיצבו נתניהו, יעלון, הרמטכ"ל גנץ וסגנו אייזנקוט. נתניהו לא רצה בהפעלת כוחות היבשה כבר ב'עמוד ענן'. הפעם, ב'צוק איתן', דחה וקיצר ככל האפשר את השימוש בהם. יעלון בחר ללכת עם נתניהו.
שניהם עם שאר הקבינט אימצו לכל אורך המבצע את המלצות צה"ל; והצבא היה הראשון להמליץ על הימנעות מהפעלת כוחות היבשה. שילוב שיקולים צבאיים ומדיניים הביא לעמדה המאוחדת הזו. הצמרת הביטחונית, כבר אחרי שלושה ימי הפצצות אוויריות, חשבה שחמאס על סף שבירה ורוצה הפסקת אש. למפרע התברר שההנחה הייתה מוטעית. זרועות המודיעין ובעקבותיהן הדרג המדיני לא פענחו נכון את מהלכי חמאס.
בימים הראשונים, כשאצלנו חשבו שחמאס רוצה לחזור להבנות 'עמוד ענן', מוחמד דף הגביר את הירי. לאורך המבצע נציגי מערכת הביטחון פמפמו ש"עוד רגע חמאס יצא מהמנהרות, יראה את הנזק ויתחנן להפסקת אש". זה לא קרה. המחשבה שהפסקת האש מעבר לפינה הייתה שיקול מרכזי, אף כי לא מכריע, להימנע מפעולה קרקעית רחבה. בראש ובראשונה סברו בצבא שהתועלת המבצעית, אם ישנה, לא שווה את המחיר. כניסה קרקעית הייתה חושפת את נקודות התורפה של הכוחות ולא הייתה מניבה תועלת מבצעית משמעותית. זו הייתה התפיסה.
צריך לומר שבדרגים המבצעיים חשבו וידעו כיצד לכבוש את הרצועה. האלוף תורג'מן, בעצמו חסיד של תמרון קרקעי, אמר למפקדיו בדיונים שתוך רבע שעה אפשר להגיע לים בצפון הרצועה, ותוך ארבע שעות במרכזה. עם זאת, בנסיבות המבצעיות הקיימות גם הוא סבר שהתועלת המבצעית שולית. "לא עושים כי אפשר, עושים כי צריך", היה הרציונל שהנחה אותו.
ומבחינה צבאית מקצועית, הצבא משוכנע שלא היה צריך. כל עוד היעד שהגדירה הממשלה הוא הרתעת חמאס ולא הכרעת חמאס, אין טעם בכיבוש. לכן בישיבת הקבינט שבה נדונה התוכנית לכבוש את הרצועה צה"ל לא הסתיר מהשרים את עמדתו השלילית. גנץ צפה שפעולה כזו תחייב את גיוס כלל כוחות המילואים, תימשך לפחות שנתיים, תעלה בחייהם של מאות חיילים, תחנוק את הכלכלה ותהפוך את עזה לסומליה או לסוריה – כלומר אזור בלתי יציב ששום גורם שלטוני אינו מנהל אותו.
גנץ ואייזנקוט הקפידו לומר בישיבות הקבינט כי יבצעו כל משימה שתוטל עליהם, בכלל זה טיהור מלא של רצועת עזה. אלה לא היו אמירות מן הפה ולחוץ, אף כי ברור שאחרי תחזית כזו שום שר לא יעז להצביע בעד תוכנית שכזו.
אין פלא אפוא שמהישיבה שעסקה באפשרות כיבוש עזה שרי הקבינט יצאו עם רשמים שליליים מאוד. אחד דיבר על "דיכאון לאומי" שהסקירה הותירה אצלו. אחר דיבר על אכזבה מכך שצה"ל לא רוצה ולא מציג פתרונות. שלישי הוסיף שבדרגי השטח האווירה שונה. בין אם נכונות הטענות ובין אם לאו, ברור שגנץ חייב היה להציג לשרים דברים כהווייתם, וָלא היה מואשם בהסתרה ובטיוח.
על הרובד הצבאי התלבשה התמונה המדינית, וחשיבותה במערכה הייתה מכרעת. איש לא יודה בכך, ואפילו בשיחות הסגורות כל הדרגים בישראל ימשיכו לומר שחמאס הוא ארגון טרור משוקץ – אבל בעומק העומקים וככל שהדבר יישמע רע, ישראל רצתה ששלטון חמאס יישאר על כנו. כלומר, זה לא שנתניהו חשש מפעולה קרקעית ולכן ריסן את הצבא. ראש הממשלה רצה שבצד השני תהיה כתובת שתעשה סדר, ולכן נמנע מלהורות על הפלת חמאס.
ומדוע ביבי העדיף את חמאס? גם את השיקול הזה לא תשמעו לעולם מפיו או מפי יועציו. סביר גם שלא נאמר בצורה מפורשת בשום דיון. אבל, בשורה התחתונה, שלוש ישויות בלבד עשויות לשלוט בעזה בטווח הארוך. ישראל – כאשר המשמעות היא אחריות לחיי כל תושבי הרצועה עם המחירים הצבאיים, האזרחיים והכלכליים הנובעים משליטה כזו. חמאס – כאשר הנזקים שחמאס גורם כבר ברורים לנו.
השחקן השלישי הוא אבו־מאזן. ישראל יכולה הייתה להפיל את חמאס ולהמליך את עבאס. רק שברור שהסרבן מרמאללה אינו פראייר. הוא לא היה מתנדב לחלץ את ישראל מעזה בלי לדרוש באותה נשימה את יו"ש. כל יו"ש. לא פחות חשוב, אפילו היה נוטל לידיו את המושכות, האם היה מונע את התחמשותו המחודשת של חמאס?
ניסיון העבר וההווה אינו מותיר ספק. חמאס חזק מעבאס. לכן, כאמור בלי שאיש יודה בכך, נתניהו לא רצה במפלת חמאס. מסיבות צבאיות אך קודם לכן מדיניות. בין עבאס חזק לחמאס חלש הוא בחר באחרון. זו הסיבה שדחה את קריאות ליברמן למיטוט שלטון חמאס.
אגב, ציפי לבני, שכן נקטה קו קשה כלפי חמאס, עשתה זאת מאותה סיבה. היא משתוקקת למסור את יו"ש לאבו־מאזן, ולכן ניסתה למנף את המלחמה לקידום השקפתה זו. משימות צה"ל נגזרו מהיעד המדיני - "פגיעה משמעותית בתשתיות הטרור". פירוש: פגיעה כן, מיטוט לא. זה היה השיקול המדיני לא לכבוש את עזה. בצה"ל משוכנעים שהמטרה המוגדרת הזו בוצעה עד תום. בכירים
בצבא מסכימים שהמלחמה התארכה מדי. גם נטישת יישובי העוטף היא בהחלט הישג של חמאס, וכך גם כמובן הרג חיילינו ואזרחינו. אבל במאזן הכולל, לצמרת צה"ל אין ספק שניצחנו. והקביעה הזו נשענת לא רק על ניתוח אובייקטיבי אלא גם על חדירה מודיעינית עמוקה לתוך חמאס, שראשיו לא מפסיקים לשאול "למה היינו צריכים את כל זה".
באופן שונה ממה שידוע בציבור, בעיניים הצה"ליות החלק המכריע של המלחמה הסתיים כבר בתום המבצע הקרקעי. מובן שמאז נמשכו ההפצצות הכבדות של חיל האוויר, מיטוט המגדלים והחיסולים, והם שהביאו בסוף את הארגון לנקודת שבירה. אבל מבחינת צה"ל עם סיום הפעולה נגד המנהרות זז כובד המשקל ל"תהליך ההסדרה בזירה המדינית" ולניסיונות להשיג הפסקת אש.
בשלושת השבועות האחרונים שבין נסיגת הכוחות וכניעת חמאס, בעוד הציבור מצפה שצה"ל יגמור את העבודה, הצבא היה שחקן משנה. זו הייתה חלוקת העבודה המוסכמת בינו לבין הדרג המדיני, בלי שהעם היושב בציון ידע זאת. גם זה אולי הסבר לתחושת החמיצות.
גם במבט לאחור משוכנעים ראשי הצבא שהמשך או הרחבה של הפעולה הקרקעית לא היו מקצרים את המלחמה. השכל הישר, אולי השכל הישן, אומר שכל עוד אין הפסקת אש, יש לעשות הכול כדי לפגוע באויב על הקרקע. לכבוש לו שטחים, לחדור למנהרותיו, לתפוס את מפקדותיו, כמו במלחמה קלאסית, גם אם אין כוונה למוטט אותו.
על פי הצבא, לא היה טעם בפעולה קרקעית חלקית שכזו. זה או כיבוש מלא או פעולה נגד המנהרות בלבד. אפילו לפעולה ממוקדת נגד מפקדת חמאס בבית החולים שיפא סברו בצבא שאין הצדקה. פעולה כזו מחייבת סדר כוחות אדיר, ובכל מקרה מפקדי חמאס היו בורחים זמן רב לפני שהחיילים היו מגיעים לבית החולים ולעיר שמתחתיו. ואם כך למה לי.
לכן תוצאת המלחמה היא בעצם מה שהשלישייה המובילה כיוונה אליו. חמאס פגוע קשות, אבל עדיין מתפקד. זו אולי לא תוצאה מלהיבה,
רק מבחן הזמן יאמר האם גישת השלישייה אכן תשיג את היעד האמיתי: שקט לטווח הארוך. הן נתניהו הן יעלון נזהרו שלא להבטיח זאת. הם אמנם מעריכים שחמאס חטף מכה כזו שלא יעז לתקוף את ישראל עשר שנים. אבל במלחמה הזו הרי למדנו שחמאס לא מתנהג כמו שמצפים ממנו, ומי כמוהם יודע שהטפטופים עלולים לחזור. עוד שאלתי את נתניהו באותו אירוע מה נעשה אם חמאס יתחיל מחר לחפור מנהרה חדשה? תשובתו: "זכות ההגנה העצמית שמורה לנו". כלומר, להתראות בסבב הבא.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם