עיתונאי AP חושף את ההטיה המכוונת נגד ישראל
העיתונאי מתי פרידמן, בכיר לשעבר בעיתונות הזרה בישראל, חושף את ערוותן האידיאולוגית האנטי-ישראלית של הכתבים הזרים. לדבריו, "חמאס יצא למלחמה כי ידע שאפשר לסמוך על התקשורת הזרה שתספר את הסיפור כמו שהוא רוצה"
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
מטלטל. מזעזע. מקומם. מבריק. מייאש. מהוקצע. קודר. אמיץ. אפשר להמשיך עם הסופרלטיבים, כולם יהיו נכונים וכולם אכן נאמרים בהקשר של המאמר שפרסם לפני קצת יותר משבוע הסופר והעיתונאי מתי פרידמן ב'טאבלט מגזין', ושכותרתו "המדריך מבפנים לסיפור החשוב ביותר בעולם". ומהו הסיפור החשוב ביותר בעולם? ישראל, כמובן, אלא מה.
באזמל מנתחים חד, ובלי לקחת שבויים, מפרק פרידמן, ששימש כמה שנים כתב בכיר של גופי תקשורת זרה בישראל, את מערכות התקשורת הגדולות בעולם, ומותיר אותן חשופות בערוותן האידיאולוגית האנטי־ישראלית, על גבול האנטישמית. והוא עושה זאת בכתיבה נהירה, מלאת ידע ובעיקר עמוסת דוגמאות והוכחות, באופן שמשאיר את הקורא המום, פסקה אחרי פסקה. את מתי פרידמן אני פוגש בבית קפה בירושלים שבוע בדיוק לאחר פרסום המאמר.
קצת קשה לנהל אתו שיחה רציפה, מאחר שבכל כמה דקות מטרטר הסלולרי שלו. פעם זו מפיקה של תוכנית טלוויזיה שמוודאת את הגעתו לאולפן לריאיון, פעם זה צלם שמתאם את מיקום הצילום לכתבת הפרופיל הנרחבת. פעם מישראל, פעם מחו"ל. תוך פחות משבוע נכתבו בעקבות המאמר של פרידמן שני מאמרי תגובה ב'וושינגטון פוסט' ואחד ב'וול־סטריט ז'ורנל'. הוא רואיין ב־CNN, ועוד היד נטויה.
פרידמן מודה שמבול התגובות הפתיע אותו. “בכל השנים שאני עובד כעיתונאי לא חוויתי דבר כזה“, הוא אומר. ניכר גם שהמעבר לצד השני של השולחן – בדרך כלל הוא זה ששואל את השאלות – לא בדיוק נוח לו. בסופן של לא מעט שאלות שלי הוא מחייך ואומר: “שאלה טובה, הייתי שואל אותו דבר“.
המאמר של פרידמן פורסם במקור באנגלית, ותרגמה אותו יפה דפני קסל עבור 'המוסף' של אתר 'בית אבי חי'. קשה מאוד לקחת פסקה אחת ולומר שהיא ליבת הדברים, מכיוון שכמעט כל פסקה היא פצצה במשקל טון על ראשם של עורכי רשתות השידור הזרות ומנהליהן.
ובכל זאת, אם צריך, הרי זו היא: "החשיבות המצטברת של המלחמה הקיץ (מבצע 'צוק איתן', א"ש) אינה טמונה במלחמה עצמה. תחת זאת, היא טמונה באופן שבו המלחמה תוארה ודווחה לעולם ובאופן שבו הדיווח חשף את תחייתה של תבנית חשיבה ישנה ומעוותת, וכן את נדידתה מהשוליים למיינסטרים של השיח המערבי – רוצה לומר, אובססיה עוינת כלפי יהודים. המפתח להבנת אותה תחייה לא יימצא בקרב אשפי רשת ג'יהאדיסטים, מחברי תיאוריות קונספירציה או אקטיביסטים רדיקליים. במקום אלה, אפשר למצוא אותו קודם כול בקרב אנשים משכילים ומכובדים שמאכלסים את תעשיית העיתונות הבינלאומית".
פרידמן, ועוד נדון אתו על כך בהמשך, נזהר מאוד מלהשתמש במילה "אנטישמיות". אבל גם אם זו מוחלפת בארבע המילים "אובססיה עוינת כלפי יהודים", אי אפשר לברוח מכתב אשמה חריף, אולי החריף ביותר, שנכתב אי פעם על ידי עיתונאי שאינו מתויג בשום אופן כבעל עמדות ימניות או שמרניות, כלפי גופי התקשורת הגדולים והממוסדים בעולם. אם נישאר רגע בענייני 'צוק איתן', פרידמן טוען בפניי: "חמאס יצא למלחמה כי מנהיגיו ידעו, מניסיונם, שהם יכולים לסמוך על התקשורת הזרה שתספר את הסיפור כמו שהם רוצים. גופי התקשורת הללו הם הנשק הכי קטלני בארסנל של חמאס. אנחנו צריכים להבין את התקשורת כפי שאנחנו מנתחים את הגראדים והמנהרות".
וכשפרידמן אומר "גופי תקשורת גדולים" או "תקשורת זרה", הוא מדבר קודם כול על סוכנות הידיעות האמריקאית אסושייאטד פרס, AP, שבה עבד כחמש שנים וחצי, עד סוף שנת 2011, בעיקר ככתב מדיני. פרידמן אמנם מציין במאמר, וגם בפגישתנו, כי הוא לא מדבר ספציפית על AP, וכי הכשל שעליו הוא מצביע קיים גם בגופים אחרים, אבל נדמה לי שההסתייגות הזו לא ממש מנחמת את מנהלי AP בשבוע האחרון.
מתקפה כזו, שגם זוכה להד נרחב, הם כנראה לא חוו מעולם. כך או כך, פרידמן טוען שהתקשורת העולמית מתייחסת באופן מעוות ומתמשך למתרחש בפיסת האדמה הקטנה הזו במזרח התיכון, מתוך אג‘נדה אנטי־יהודית ששורשיה נטועים עמוק בעבר האפל של המערב, שתמיד ראה את היהודי כמי שאפשר להשליך עליו כל עוול מוסרי עלי אדמות.
פרידמן כותב במאמרו: “במשך מאות שנים יהודים היו סמל לדברים פגומים. אם רצית להבהיר שתאוות בצע היא דבר רע – היהודים היו חמדנים. רצית להילחם בפחדנות? היהודים היו פחדנים. היית קומוניסט? יהודים היו קפיטליסטים. היית קפיטליסטי? במקרה הזה, יהודים היו קומוניסטים. כשל מוסרי היה התכונה המהותית של היהודי. כמו יהודים רבים שגדלו בשלהי המאה ה־20 בערים מערביות ידידותיות, פטרתי רעיונות כאלו כזיכרונותיהם הקודחים של סבי וסבתי. הדבר החשוב שלמדתי – ואני לא לבד הקיץ – הוא שהייתי טיפש כשעשיתי זאת“.
שלוש שנים חלפו מאז עזבת את AP. למה פרסמת את המאמר רק עכשיו?
"ראשית, אם כתבה כזו הייתה יוצאת בזמן אחר, היא הייתה מושכת פחות תשומת לב. בסוף קיץ 2014, כשיהודים ולא יהודים בעלי סימפתיה בסיסית לישראל חיו במשך כמעט חודשיים בתחושת דיסוננס בין המידע שהם צורכים בתקשורת לבין מה שהם באמת יודעים ומרגישים כלפי ישראל, חשתי צורך לתת להם תשובות וליישב את הדיסוננס. "שנית, בשנים שחלפו מאז התפטרתי מ־AP, בגלל הסיבות שהמאמר מדבר עליהן, ניסיתי לפרסם את הדברים בכמה עיתונים ומגזינים מהשורה הראשונה בעולם, גם אם בגרסאות אחרות. חלקם פשוט התעלמו, ועורך אחד אמר לי שמדובר ב‘קייס‘ שאי אפשר להוכיח, גם אם אביא דוגמאות רבות שלטענתי קרו גם קרו“.
ומה לגבי פרסום בכלי תקשורת הנחשבים שמרניים כמו 'פוקס ניוז' או ה'וושינגטון פוסט'?
“יש כאן צד טכני וצד מהותי. בצד הטכני, פוקס הוא ערוץ טלוויזיה, והמסר שרציתי להעביר לא יכול היה לעבור בכתבה מצולמת אלא במאמר מנומק וארוך. בעיתונים השמרניים הגדולים כבר לא מפרסמים מאמרים באורך הזה. “בצד המהותי, כיוון שאני לא איש ימין ולא חושב שהסיפור כאן קשור לימין ושמאל אלא לעוול שצריך לטפל בו, רציתי שהסיפור יתפרסם דווקא בכלי תקשורת ליברלי שגם נחשב איכותי. היום אני יודע שבעולם התקשורת החדש, הכי חשוב זה לפרסם בעיתון או באתר שיש לו תו איכות. בעידן האינטרנט, גם אם פרסמת באתר קטן, ההד שיכול להיווצר הוא גדול מאוד – בתנאי שהאכסניה איכותית. וה‘טאבלט מגזין‘ הוא אמנם קטן, אבל איכותי“.
פרידמן מביא במאמרו כמה דוגמאות שבהן חזה במו עיניו, ושמוכיחות את הדעות הקדומות נגד ישראל ואת האג‘נדה הפרו־פלסטינית שבהן לוקים גופי התקשורת הזרים. בשיחתנו הוא מסכים לחשוף מקרה נוסף, שמתפרסם כאן לראשונה: “הייתי עד לצנזור של תמונות. למשל, של פלסטינים בהפגנות ביהודה ושומרון שמצדיעים במועל יד. ולא פעם אחת“.
איך הצדיקו עורכיך את צנזור התמונות הללו?
"אני מצטט במדויק את אחד העורכים בסוכנות AP: ‘מדובר בתנועת שבועה פלסטינית מסורתית‘. וזה נאמר מפי עורך בכיר במשרד הישראלי, שאמון על סיקור הצד הפלסטיני. “השורה התחתונה היא שכמעט בלתי אפשרי לפרסם חומר שלילי על הפלסטינים. וצריך לזכור שמדובר בגוף תקשורת שמספק, בין השאר, תמונות לכעשרת אלפים כלי תקשורת ברחבי העולם. ההשפעה של צנזורה כזו היא אדירה“.
אתה מנפץ דעה רווחת שלפיה התקשורת העולמית נשלטת בידי תמנון יהודי־ציוני.
"יש באמת הרבה יהודים בתקשורת העולמית, אבל באופן אבסורדי, הדבר יוצר דווקא בעיה. כי אחת הדינמיקות היא שבתור יהודי אתה לא רוצה שיחשדו בך כמוטה לטובת היהודים. וזה בסדר, אני מבין את החשש הזה. הבעיה היא שבצד השני, הפלסטיני, לא מתרחשת הדינמיקה הזו, ואז שני הצדדים הם נגד ישראל. בנוסף לכך יש עיתונאים יהודים שגדלו על נרטיב ציוני פשטני של 'הורה' וקיבוץ. הם מגיעים לפה, וחוטפים שוק ממורכבות המצב, עושים 180 מעלות, ומאמצים את הנרטיב הפשטני הפלסטיני".
אתה לא מפחד מתביעת דיבה מצד אנשי AP?
"קודם כול, לא פרסמתי שמות. לא בגלל הפחד מדיבה, אלא כדי להראות שזה עניין מערכתי וכולל, אבל גם לנושא הדיבה יש משקל. חוץ מזה, אני דובר אמת. עובדה שמאז פרסום הכתבה AP לא הגיבו ולו במילה. אם היה במאמר שמץ של טעות, הם היו מגיבים מיד. מלבד זאת, אני מעריך שהם יודעים שיש עוד דברים שאני יודע ולא סיפרתי, ויש גם אפשרות של החלטה מושכלת מצדם שלא לנפח עוד יותר את הסיפור באמצעות מתן תגובה“.
מתי פרידמן נולד בטורונטו לפני 36 שנים. בגיל 17 עלה לבדו לארץ, והתגורר בקיבוץ מעלה־גלבוע. לאחר שנתיים, הוריו ואחותו עלו בעקבותיו. הוא התגייס לנח"ל, ושירת ביחידת 'עורב' החטיבתית. לאחר מכן עבר לירושלים עם אשתו, בת הקיבוץ הדתי שדה־אליהו, למד באוניברסיטה העברית לימודי מזרח תיכון, לא סיים את התואר, והחל לעבוד ככתב ב'ג'רוזלם ריפורט'. לאחר מכן עבר לעבוד ב־AP, תמיד בתחום העיתונות הכתובה. מהבחינה הזו, הוא איש התקשורת הישנה: “אם אתה רוצה להתעסק בדברים רציניים“, הוא אומר, “קשה מאוד להסביר את זה בטלוויזיה.
תקיפות של חיל האוויר נראות מצוין בטלוויזיה, אבל איום מתמשך של אסלאם קיצוני אפשר להסביר לעומק רק בעיתונות כתובה“. בשלוש השנים האחרונות, מאז התפטר מ־AP, הוא מקדיש את עיקר זמנו לכתיבת ספרים. ספרו משנת 2012, ‘תעלומת הכתר‘, על כתר ארם־צובא, זכה בפרסים ונחשב הספר החשוב ביותר שנכתב על כתב היד העתיק. בימים אלה הוא שוקד על כתיבת ספר עיון סיפורי, שעוסק בחייהם של חיילים במוצב מבודד בדרום לבנון ושמבוסס על חוויותיו כחייל במוצב ‘דלעת‘ בתקופה שלפני הנסיגה. במקביל הוא משמש גם ככתב מגזין באתר ‘טיימס אוף יזראל‘.
מבחינה דתית, פרידמן מגדיר את עצמו כמי שחי על התפר. הוא נוהג לחבוש כיפה, אם כי בפגישתנו וכן בראיונות שהוא מעניק בשבוע האחרון הוא דווקא גלוי ראש. ילדיו לומדים במסגרות דתיות־לאומיות. באופן לא מפתיע, גם את דעותיו הפוליטיות אפשר להגדיר ככאלו שנמצאות על התפר. במאמר המדובר תוקף פרידמן את ההתיישבות היהודית ביו“ש, וטוען: “ההתנחלויות הן שגיאה מוסרית ואסטרטגית חמורה של ישראל“, אך כמעט באותה נשימה הוא כותב: “הסכסוך מתרחש בצורות שונות כבר מאה שנה, לפני שישראל הוקמה, לפני שישראל כבשה את השטחים הפלסטיניים של עזה והגדה המערבית ולפני שהמונח פלסטיני היה בשימוש“ – עמדה שאפשר לשמוע אותה מכיוונם של דוברי ימין מובהקים בישראל.
נראה כאילו גם אצלך יש דיסוננס בין ימין ושמאל.
“היום אני כבר באמת לא יודע מה זה ימין ומה זה שמאל. מצד אחד, העובדה שיש מאות אלפי אזרחים ישראלים שגרים באזורים פלסטיניים ונהנים מזכויות־יתר אינה סבירה בעיניי מוסרית ואסטרטגית. מצד שני, אני ממש לא חושב שהפתרון הוא להוציא את צה“ל מהשטחים. אנחנו יושבים כרגע 800 מטר מהקו הירוק, ואין מישהו הגיוני שחושב שזה נכון שפחות מקילומטר מכאן ישלטו אנשים עם מסכות על הפנים וגראדים“.
אז מה הפתרון, לדעתך?
"החזון הוא לשרוד פה, ואסור לנו לחיות באשליות. הכיבוש הצבאי בשטחים הוא בעיה מוסרית ואסטרטגית קשה, אבל ממש במקביל הוא גם הדבר היחיד שמפריד בינינו לבין התהום. וכן, זה דיסוננס שנצטרך לחיות איתו בשנים הקרובות".
אתה חוזר ואומר כיבוש. מה עם השורשים שלנו בארץ?
"מובן שיש לנו שורשים עמוקים בכל הארץ, אבל זה לא אומר שאם יש הזדמנות להבטיח הישרדות של הדבר העדין הזה שנקרא מדינת ישראל, לא חייבים לנצל אותה. "בשביל שלום אמיתי, שווה בעיניי להיפרד משטחים. העניין הוא – ושוב אנו חוזרים לדיסוננס - שהוויתורים שחשבנו שהם הכרחיים בשנות ה־90 הוכחו כלא נכונים.
ההתרחשויות בעולם הערבי מוכיחות שהסיפור הוא לא שטחים, אלא תסיסה תוך־אסלאמית ומריבה שיעית־סונית. אם ישראל לא הייתה קיימת, הבעיות של המזרח התיכון היו זהות. בהבדל אחד - שלחיילי האו"ם מפיג'י שמשרתים בגולן לא היה לאן לברוח". לא מזמן ראה אור הספר 'כאן ועכשיו' שכולל חילופי מכתבים בין שני סופרים דגולים: האחד הוא הסופר הדרום־אפריקני וזוכה פרס נובל לספרות ג"מ קוטזי, והאחר הוא הסופר היהודי־אמריקני פול אוסטר.
הכיתוב על כריכתו האחורית של הספר מבטיח עיסוק כמעט בכל נושא: "מספורט ועד אבהות, מספרות ועד קולנוע, מפילוסופיה ועד פוליטיקה, מהמשבר הכלכלי ועד אמנות" ועוד. ואז מתיישב לו האדם הממוצע לקרוא את הספר, ומגלה שמספר נכבד ביותר של עמודים ופרקים ממנו מוקדשים לסכסוך הישראלי־פלסטיני, או ליתר דיוק לתחרות בין שני הסופרים מי יבקר את ישראל בחריפות רבה יותר.
אחרי שקוראים את מאמרו של פרידמן,
המסר מדבריך ומהמאמר די מבהיל, ולא משאיר הרבה מקום לאופטימיות. יוצא לך לפעמים לבדוק אם האזרחות הקנדית שלך עדיין בתוקף, לכל מקרה שלא יהיה?
"המסר שלי פסימי רק לגבי התנהלות התקשורת. יש במדינת ישראל כוחות שמסוגלים להתמודד עם כל אתגר. הכלבים ימשיכו לנבוח, ואנחנו נעבור.
"תמיד צריך לזכור מה עברנו במאה השנים האחרונות. אנחנו חיים במקום קשוח. אני אופטימי לגבי עתיד המדינה, כי אני מכיר מספיק טוב את המקום הזה. הייתי בלא מעט מקומות וסיקרתי אותם, ועוד לא ראיתי מקום עם עוצמה מנטלית כזאת, כמו שיש בישראל. אנחנו נוטים להמעיט בערך של זה, אבל הוא חשוב ביותר. עברנו כבר זעזועים קשים יותר". מסוכנות הידיעות AP נמסר בתגובה כי “טענותיו של מר פרידמן לצנזורה על תמונה מצד AP הן אבסורד. גם להכרזותיו החוזרות ונשנות שמעמידות בספק את עצמאות דיווח החדשות במזרח התיכון של AP בשנים האחרונות אין תוקף".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם