מי מפחד מהשפה העברית? (לא רק) שר החינוך
היוזמה לעיגון מעמד העברית כשפה הרשמית זוכה לביקורת ומכונה "גזענות". ח"כ אוחיון: "שפת המדינה צריכה להיות שפת הרוב"
עוד כותרות ב-nrg:
גרמניה: משטרת שריעה תסייר ברחובות
סעודיה: תכנית לביצור הגבול עם עיראק
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
על הצעת החוק חתומים חברי כנסת מהליכוד, הבית היהודי וישראל ביתנו, הפעילים בשדולה, שבראשה עומד ח"כ שמעון אוחיון (ישראל ביתנו). ההצעה קובעת בפשטות כי שפת המדינה הרשמית היא העברית. כל כך מתבקש וכל כך טבעי. במקביל נקבע כי שלטי הדרכים ברחבי הארץ ימשיכו להיות כתובים גם בערבית, ולא רק בעברית. התגובות מצדה השמאלי של המערכת הפוליטית לא איחרו לבוא, וכך גם של אנשי ציבור נוספים (שוב, מהחלק השמאלי). המתקפה הייתה חדה ועוצמתית.
המהלך הראשון היה הבחירה הלא מקרית בכינוי 'הצעת החוק לביטול השפה הערבית'. ח"כ ניצן הורוביץ ממרצ הגדיר את ההצעה ככזו שנועדה "להסית לגזענות לצורך רווח פוליטי". ח"כ עפר שלח מ'יש עתיד' קרא לדחות את הצעת החוק "בשאט נפש". השיח הציבורי עבר מהר מאוד, כפי שהזכרנו בתחילת הדברים, לשיח על גזענות, לאומנות, ופגיעה בזכויות המיעוט הערבי.
ח"כ אוחיון וחברי השדולה האחרים הרגישו חסרי אונים. לך תסביר שמדובר בהצעה שנוסחה בשיתוף פעולה עם אנשים כדוגמת פרופ' אביעד הכהן, דיקן מכללת שערי משפט, פרופ' צבי צמרת, לשעבר יו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך, וד"ר נטלי אוקון, מנהלת המרכז העולמי לקידום השפה העברית. את שלושת האנשים המוכרים והמוערכים הללו קצת קשה להאשים ברצון להשיג רווח פוליטי או בחתירה לקידום חוקים גזעניים ולאומניים, ולכן בחרו המתקיפים מהשמאל להתמקד בח"כ שמעון אוחיון מישראל ביתנו, ובטענה המוכרת והשחוקה של "הנה עוד אחד מהחוקים שנכנס לרשימת חוקי הנאמנות של אביגדור ליברמן". ככה בדיוק מייצרים דה־לגיטימציה להצעת חוק.
אלא שאם הצעת החוק היא אכן גזענית במהותה, חובה להגדיר באותה צורה גם חוקים זהים שנחקקו במתקדמות שבמדינות אירופה כמו איטליה, גרמניה, ספרד, פורטוגל וצרפת. בכולן קיים חוק שמגדיר את השפה המקומית – צרפתית, גרמנית, ספרדית וכו' – כשפה הרשמית במדינה. גם שם קיימים מיעוטים לא קטנים, אולם לא נשמעה שום טענה שגורסת כי הגדרת השפה הצרפתית כשפתה הרשמית של צרפת נועדה לפגוע במיעוט הערבי־מוסלמי.
אגב, הצעת החוק כלל אינה מדברת על ביטול מעמדה של השפה הערבית כשפה רשמית, ומסיבה פשוטה – גם היום היא אינה נחשבת כשפה רשמית. ספר החוקים של מדינת ישראל אינו כולל בתוכו חוק שקובע כי הערבית היא שפה רשמית. כדי לרדת לעומקם של דברים עלינו לחזור אחורה עשרות רבות של שנים, לימי המנדט הבריטי ששלט בארץ ישראל. באותם ימים הוחל צו מנדטורי הקרוי 'דבר המלך במועצה'. הצו הגדיר את העברית, האנגלית והערבית, כשפות הרשמיות תחת שלטון המנדט בישראל. עם הקמת המדינה המשיכו לחול כל אותם צווים מנדטוריים שהיו קיימים עד אז, אלא אם כן בוטלו במפורש על ידי חוק של הכנסת.
עם השנים הוכרה השפה העברית כשפה הרשמית באמצעות דברי חקיקה שונים וגם על ידי פסיקות בתי המשפט. כך עולה מחוק סדר הדין הפלילי, חוק השיפוט הצבאי, תקנות סדר הדין האזרחי, חוק הבחירות לכנסת ועוד. זו גם הייתה התוצאה כאשר ארגון 'עדאלה' עתר בשנת 2002 לבית המשפט העליון בדרישה לקיים את כל ההליכים המשפטיים מול בית המשפט בשפה הערבית. בית המשפט העליון, בראשות הנשיא דאז אהרן ברק, העיף את הארגון ואת הדרישה שלו מכל המדרגות.
הכנסת אמנם חוקקה במשך השנים כמה וכמה חוקים שמבקשים לקדם גם את השפה הערבית, ובמקרים מסוימים אף מעניקים לה מעמד מיוחד, כמו בנושא שידורי הטלוויזיה, תקנות חובת המכרזים, נושא הקולנוע ובתחומים נוספים, אך לא יותר מכך. לדברי ח"כ אוחיון, "המדינה בהחלט ביקשה לתרום להנגשה של השפה הערבית עבור האזרחים הערבים וכן לתרום למעמד השפה הערבית, אבל אין שום קשר בין זה לבין שפת המדינה. זה מה שמבקש החוק שלי לעשות – להגדיר מהי שפת המדינה. השפה הערבית בהחלט מונגשת בתחומים ספציפיים והמיעוט אכן זכאי שתרבותו, מורשתו ושפתו יתפתחו ושהוא יונגש לכל מה שהמדינה מציעה, אבל שפתו של המיעוט אינה שפת המדינה. שפת המדינה היא של רוב תושביה, שהם יהודים".
נושא קידומה של השפה העברית הפך לעניין כל־כך מפחיד עבור חלק מהגורמים הפוליטיים בכנסת ובממשלה, עד שאפילו שר החינוך בכבודו ובעצמו ביקש למנוע תיקון מתבקש ביחס לנושא השפה העברית במערכת החינוך. מעשה שהיה כך היה. חוק חינוך ממלכתי מסדיר בתוכו את ענייניה של מערכת החינוך בישראל. מבלי להיכנס לנושאים המקצועיים שבחוק, נאמר כי הסעיף השני שבו עוסק במטרות החינוך. מדובר בסעיף טקסי והצהרתי שכלל לא נוגע לתכניות הלימוד, אלא לתפיסה הכללית והערכית של מטרות העל של מערכת החינוך הממלכתית.
אחת המטרות המופיעות בסעיף מדברת על "להכיר את השפה, התרבות, ההיסטוריה, המורשת והמסורת הייחודית של האוכלוסייה הערבית ושל קבוצות אוכלוסייה אחרות במדינת ישראל". סביר להניח שרובנו נסכים כי מדובר בסעיף ראוי וחשוב, לאור גודלו של הציבור הערבי במדינת ישראל. אלא שנחשו מה, סעיף דומה ביחס לשפה העברית לא מופיע במטרות החינוך בישראל. "הייתכן?", שאל את עצמו ח"כ אוחיון. "בוודאי מדובר בטעות ובלקונה בחוק", חשב. שוב פנה האחרון לפרופ' הכהן, פרופ' צמרת וד"ר אוקון, וביקש להתייעץ איתם.
יחד הם הסכימו כי מדובר בתקלה שכנראה איש לא שם לב אליה עד היום, וניסחו הצעת חוק שמבקשת להוסיף משפט זהה לזה שצוטט, רק ביחס לשפה העברית. ח"כ אוחיון פנה לחברי ועדת השרים לענייני חקיקה, התחנה המשמעותית ביותר עבור כל הצעת חוק, וזכה לאוזן קשבת ולהבנה מצדם. כשהגיעה הצעת החוק לוועדת השרים היא אכן אושרה ברוב גדול. השרים היחידים בוועדה שבחרו להצביע נגד היו שרי יש עתיד, חבריו למפלגה של שר החינוך שי פירון. לטענתו של ח"כ אוחיון, השר פירון מאוד לא אהב את הצעת החוק, ואף הוסיף כי מדובר בהתערבות בתכניות הלימודים. "מה הקשר לתכניות הלימודים?", שאל אוחיון.
"מדובר על מטרות החינוך שנקבעו בחוק על ידי המחוקק, ללא שום קשר לתכניות הלימודים. איש לא נכנס לו לתכניות הלימודים. מטרות החינוך הן כמו מגילת העצמאות של החינוך, ומסבירות מהן השאיפות של מדינת ישראל בתחום החינוך. הוספנו סעיף במטרות החינוך שאומר דברים דומים על השפה העברית, כמו אלו שרשומים על השפה הערבית". למרות אישור החוק בוועדת השרים, הוגש מאוחר יותר ערר על ההחלטה על ידי אחד משרי יש עתיד, מה שהוביל כמובן לתקיעתה של הצעת החוק.
בלשכת שר החינוך הפנו בתגובתם לנוסח הערר שהוגש על אישור הצעת החוק בוועדת שרים: "לשיטתנו, מטרות החינוך צריכות להיות קבועות, ואינן צריכות להשתנות מעת לעת באמצעות חקיקה פרטית, מאחר שהן מבטאות את הלך הרוח התרבותי והחינוכי בחברה הישראלית. לפיכך, השינוי של מטרות החינוך צריך להיעשות באמצעות הליכים סדורים שייעשו במשרד החינוך, ויובאו לאישור הממשלה והכנסת".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם