בר לב: "כשאהיה שר ביטחון אגיע להסכם עם עזה"
הפעלת הצבא הייתה הססנית, הפוליטיקאים שכחו איך מתנהגים תחת אש, והחמצת ההזדמנות להסכם שישנה את פני האזור. ח“כ עמר בר־לב, מפקד סיירת מטכ“ל לשעבר, משוכנע שהיה אפשר להתנהל מול עזה בצורה אחרת לגמרי, והוא מתכוון לעשות זאת בעצמו
כל התכנים הכי מעניינים -בעמוד הפייסבוק שלנו
לפני שיעבור לפרויקט הבא שלו הוא מתכנן לגעת בצמרת של הפוליטיקה הישראלית. בטווח הקצר יותר המטרות שלו הן להדוף דרישות תקציביות מיותרות שמעלה צה“ל, ולדחוף להסכם סביב רצועת עזה, מתוך הנחה שהדבר ישחרר את הפקק המדיני באזור. בין לבין הוא ממשיך להשתתף בתחרויות טריאתלון ובטיולי אקסטרים מהסוג שגורם לרוב האנשים פיק ברכיים.
את השיחה עם בר־לב, שמתקיימת זמן קצר לאחר אחד המבצעים הצבאיים הממושכים ביותר שידעה ישראל, מתבקש להתחיל בשמיעת הניתוח שלו לאירועים האחרונים. בר־לב מחלק את התייחסותו לשניים – הימים שלפני היציאה למבצע ‘צוק איתן‘, וימי הלחימה עצמם. “ערב המבצע נראה לנו סיפור ישן“, הוא חוזר לשבוע שבו ישראל ספגה טילים אך בחרה להתאפק ולא להגיב בעוצמה. “כבר לא זוכרים, אבל באותם ימים הופעל לחץ גדול על ראש הממשלה ועל שר הביטחון לצאת לפעולה צבאית. אני חושב שהם עמדו יפה מאוד בלחץ הזה, וידעו להבדיל בין הכרח אמיתי ביציאה למלחמה ובין מבצע של יש ברירה. ההתאפקות הייתה נכונה, ואני חושב שהיה קונצנזוס לאומי סביבה“.
עד כאן המחמאות שמוכן בר־לב להעניק לנתניהו ויעלון. מה שקרה אחר כך הוא כבר סיפור אחר לחלוטין. “הייתה הגדרת מטרה צבאית, אבל לא הגדרת מטרה מדינית“, הוא מסביר. “המטרה הצבאית הייתה הפסקת הירי, פגיעה בחמאס ויצירת הרתעה לטווח ארוך. בעיקרון חשבתי שזו הגדרה נכונה, בניגוד להגדרה של השמדת חמאס או דברים דומים. אבל מה עם מטרה מדינית או אסטרטגית? כלומר, מה מעבר לזה? האם המטרה היא רק השגת שקט של כמה חודשים, או שיש כאן מטרה רחבה יותר, והיא גם צריכה להיות השאיפה שלנו?“
סוף דבר, ניצחנו או הפסדנו במבצע צוק איתן?
“צריך לבחון את המלחמה בשתי צורות: טקטית ואסטרטגית. טקטית, ניצחנו. אבל ברמה האסטרטגית אנחנו הולכים להפסיד, כי התוצאה מבחינתנו אחרי המערכה הזאת היא שמה שהיה הוא שיהיה. מבחינת חמאס, הוא הכניס אותנו למקלטים לחמישים יום, והוא ימשיך לשלוט ברצועת עזה. בנקודת הזמן הנוכחית אפשר לעשות אחרת, אבל כשאני רואה את המהלך של הכרזה על אדמות מדינה בגוש עציון, אני מבין שהולכים לכיוון לא טוב. נתניהו עושה את זה משיקולים פוליטיים פנים־מפלגתיים, כדי להראות שהוא לא חבר של אבו־מאזן.
“התוצאה המדינית של המהלך הזה תהיה שדווקא חמאס יתחזק. הארגון הזה רצח את הנערים, ובעקבות זאת ישראל מגיבה בהכרזה על אותן אדמות מדינה, ובכך מחזקת את הרוצח. לכן אני גם לא מאמין להצהרות של נתניהו על סדר חדש ועל בריתות חדשות במזרח התיכון. אין לי ספק שאנחנו הולכים להפסיד את ההזדמנות לעשות שינוי דרמטי ואסטרטגי בנושא הביטחון של מדינת ישראל“.
אז למה אתה לא ממליץ למפלגה שלך לבחון כניסה לממשלה, כדי למשוך לכיוון שלכם?
“אם נהיה ערב חתימת הסכם על פירוז עזה ופיתוח שלה, ומפלגות ימין יעזבו את הממשלה כדי להפיל אותה, תהיה הצדקה לכניסה לקואליציה. כרגע אני לא רואה בכך צורך“.
זו לא רק המטרה המדינית שהייתה חסרה לבר־לב בצוק איתן. גם המבצע עצמו, על תוצאותיו הצבאיות, לא היה לדבריו הצלחה שמנופפים בה. “הנחת המוצא שלי היא שהדרג הצבאי עשה את מה שהדרג המדיני אמר לו. והביצוע של המהלך הצבאי היה מהוסס, אטי. הדברים נעשו מאוחר מדי, ויש לזה דוגמאות רבות. למשל המהלך הצבאי לאיתור המנהרות ולחיסולן. עברו עשרה ימים של תקיפות אוויריות לפני שצה“ל החליט לעבור לכניסה קרקעית, וגם זה קרה רק אחרי שמאחת המנהרות קפצו 13 מחבלים. המנהרות הן לא איום אסטרטגי, אבל הן עדיין איום אמיתי על תושבי הדרום. ומכיוון שכבר נפתחה מערכה צבאית, בניגוד למצב כרגע עם חיזבאללה, היה ברור שחייבים לטפל באיום הזה“.
דוגמה שנייה שמביא בר־לב להתנהלות שגויה נוגעת להפסקות האש. הוא אמנם רואה בהן מהלך נכון של מדינת ישראל כדי לזכות בלגיטימציה בינלאומית, “אבל כל הפסקות האש הראשונות, שלא נענו על ידי חמאס, לא היו ביוזמה ישראלית אלא כתוצאה מלחץ חיצוני. בכל המהלך הצבאי הייתה חסרה דינמיקה של הפסקות אש יזומות מצד ישראל, כחלק מהתקדמות המבצע. צריך להשתמש בזה ככלי פעולה, לא ככלי תגובה.
“זה בלט בהפסקת האש הראשונה שהוכרזה ל־72 שעות. רגע לאחר שהתחילה כבר ראינו שיירות של כלי רכב צבאיים נעים לכיוון הצפון, וגם הכריזו על שחרור של עשרות אלפי חיילי מילואים. פיקוד העורף הודיע לתושבים לחזור ליישובי עוטף עזה, והרמטכ“ל נשא את נאום הכלניות. אני לא מבין איך זה בכלל קרה. למה מפנים כלי רכב כבדים צפונה?
אז בעצם אתה מקבל את הביקורת שנמתחה מימין על ראש הממשלה ושר הביטחון?
“לא. שם דיברו על יעדים שאינם ריאליים, כמו מיטוט שלטון חמאס. בשביל זה היה צריך לצאת לפעולה שתימשך שבועות רבים ותגרום לצד השני הרס בסדר גודל נרחב בהרבה. כל עוד מדינת ישראל רואה בעצמה חלק מהעולם הנאור ולא כמו שלטון אסד בסוריה, בלתי אפשרי לעשות זאת. לא שמבחינה צבאית זה לא אפשרי, רק מבחינה מדינית ופרקטית“.
קודם התלוננת על מסר של חולשה מול הצד השני, והנה, אתה עושה את אותו הדבר.
"זה לא אותו הדבר, כי לנופף בקלפים ריקים זה חסר טעם. לתת רושם לציבור שאפשר למוטט את שלטון חמאס בכמה ימים ובמעט נפגעים, זה קלף ריק. לכן אני נגד האמירה הזאת“.
באשר למטרה המדינית החסרה, בר־לב מתחבר לדברים שאמר ראש הממשלה נתניהו על “הזדמנויות חדשות במזרח התיכון“ - אבל באופן שונה לגמרי. לטענתו, נתניהו חותר לכיוון הפוך לחלוטין מההצהרה ההיא, והתוצאות עלולות להיות הרות אסון. “הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות אחרי המבצע הוא שקטאר, באמצעות טורקיה, תממן את חמאס, ואז הפריבילגיות הכלכליות של עזה ייזקפו לזכות חמאס“, הוא אומר. “אם זה יקרה, בראיית חמאס ובראיית תושבי עזה המלחמה שלהם הייתה נכונה, והסבל שלהם, כולל ההרוגים הרבים, היה שווה. כך אחיזת חמאס באוכלוסייה תתחזק, ואז זו רק שאלה של זמן עד שנגיע לסיבוב הבא.
“הדרך היחידה לכך שהדיבידנדים לא ייזקפו לזכות חמאס היא שהמימון לשיקום עזה לא יבוא מקטאר אלא מסעודיה ומהנסיכויות, ושהרשות הפלשתינית תפקח ותהיה מעורבת כמה שיותר. שואלים אותי אם אני באמת מאמין שאפשר להמשיך להחזיק את אבו־מאזן על הכידונים של מדינת ישראל, ואני אומר שלא. אבל מצד שני, לפני חודשיים לא יכולת להגיד ‘אבו־מאזן‘ ו‘רצועת עזה‘ במשפט אחד, והיום פתאום אפשרי שהוא ייקח אחריות חלקית שם.
“אני מאמין שיש כאן הזדמנות היסטורית כמעט למהלך אסטרטגי שישנה את המציאות. נוצרה הצטלבות של סדרת אינטרסים, שחלקם לא קשורים בכלל לישראל, אבל ההצטלבות הזו אומרת החלשת חמאס. לא בטוח שזה יקרה בעוד שנה ושנתיים, אבל יש הזדמנות להגיע להסדר כולל. אם אתה שואל אותי איפה חמאס בסיפור הזה, אני אומר שההסדר הוא מול הרשות הפלשתינית, אבל חלק ממנו חייב להיות חמאס והג‘יהאד האסלאמי“.
נו באמת. הסדר עם חמאס והג‘יהאד?
“אני רואה הזדמנות ברורה ואמיתית שמאפשרת זאת, אף שאינה כוללת הכרה דו־צדדית, ואינה כוללת את סוף הסכסוך. אני מדבר רק על הסדרה של עזה. לא בטוח שאפשר להשיג את זה, אבל יש כאן הצטלבות אינטרסים אזורית שאולי לא תחזור על עצמה, והתפקיד של המנהיגות הוא לנסות לשנות את המציאות. גם נתניהו מדבר על הזדמנויות חדשות לקואליציות אזוריות, אבל רגע לאחר מכן הוא מפשיר 4,000 דונם בגוש עציון והופך את השטח לאדמות מדינה. זו אצבע בעין למדינות שהוא מדבר על הזדמנויות איתן, וזו גם פגיעה בתמיכה הבינלאומית שחשובה לנו מאוד בתקופה הזו“.
אתה במקומו היית מוכן להכיר בממשלת אחדות פלשתינית שכוללת את חמאס?
“אנחנו רואים עכשיו איזה תפקיד אבו־מאזן יכול למלא, גם אם התפקיד הוא קטן. לכן ההתנגדות לממשלת הפיוס הייתה שגיאה. הממשלה הזו קמה מתוך חולשת חמאס, והייתה הזדמנות להתחזקות של הרשות הפלשתינית. במקום לתמוך בהזדמנות הזאת יצאנו נגדה, וחודש לאחר מכן מצאנו את עצמנו מנהלים משא ומתן עם אבו־מאזן כשבחדר מאחוריו יושבים חמאס והג‘יהאד“.
אני שומע את הדברים שלך ותוהה מתי אתה וחבריך תבינו שהרעיון של שטחים תמורת שלום פשט את הרגל.
“אני לא מסכים. אני חושב שיש כאן הזדמנות לעשות קודם הסכם ספציפי סביב עזה, פירוז תמורת פתיחה ושגשוג. אם הוא יצליח נוכל להתקדם הלאה. אם לא, אני באמת מסכים שעזה היא פיל שמסתובב בחנות חרסינה, ובלי שמטפלים בו יהיה בעייתי לטפל בתמונה כולה. זה גם יהיה מבחן להמשך, ומזה הימין חושש. הוא אומר לעצמו: אם חס וחלילה נגיע להסכם על פירוז עזה, פתאום תתחזק הדעה שאפשר להגיע להסכם עם הפלשתינים על חלוקת הארץ. ולכן חלק מהימין מתנגד או מבטל את ההזדמנות שאני רואה עכשיו“.
לכל אורך השיחה, גם כשאני מנווט לכיוון אחר, בר־לב מתעקש לחזור לענייני המלחמה בעזה. הנושא בוער בעצמותיו. גם על ההתנהלות האישית של חברי הקבינט המדיני־ביטחוני במהלך המבצע יש לו ביקורת חריפה ונוקבת. “זה נורא ואיום. דבר כזה לא היה בשום קבינט או ממשלה בעבר, ולא משנה מי היה ראש הממשלה – נתניהו, אולמרט, שרון או רבין. זה נראה יותר כמו תוכנית ריאליטי בטלוויזיה, כשמצלמים מציאות, ועכשיו כל אחד צריך לבלוט. במקום שהקבינט יהיה קבוצה הוא הופך לפרטים, וכל אחד מנסה להראות שהוא יותר חזק מהאחר.
“זה מתחיל מכך שאביגדור ליברמן מפרק ברית מפלגתית תחת אש. זה פשוט לא ייאמן. מבחינה פוליטית זה ממש התאים לי, אבל החיים הם לא רק פוליטיקה. לעשות דבר כזה תחת אש? אחרי זה הוא יוצא בכל מיני הצהרות, ביחד עם נפתלי בנט. גם גלעד ארדן, איש ליכוד, מסביר כל הזמן מה הוא יגיד בקבינט, וכשהוא יוצא מהקבינט הוא מספר מה אמר שם. פעם הייתה למנהיגים ולחברי ממשלה אחריות לאומית, ופתאום היא התפוגגה“.
אבל את התיקונים למה שהשתבש הוא רוצה להשאיר ברמה הפוליטית. למרות הביקורת שיש לו על הדרג המדיני, הוא מצהיר חד־משמעית שהקמת ועדת חקירה היא מעשה מיותר. “בואו ניזכר על מה הוקמו ועדות חקירה בעבר“, אומר בר־לב. “במלחמת יום כיפור זה לא היה על מהלכי המלחמה, אלא על כך שהופתענו. במלחמת לבנון הראשונה הוועדה הייתה על טבח סברה ושתילה. שוב, לא על המלחמה. במלחמת לבנון השנייה הבדיקה הייתה על מוכנות צה“ל.
“פה, במבצע בעזה, צה“ל היה מוכן וביצע את המשימות שהוטלו עליו. הביקורת שנמתחת על המבצע, גם מצדי, היא לא נושא לוועדת חקירה. כשאני אומר שיעלון ונתניהו היו הססנים, זה לא נושא לוועדת חקירה. גם לגבי המנהרות אין מחלוקת. הנושא היה ידוע, בוודאי לצה“ל. הבעיה הייתה הבנת המשמעות האסטרטגית שלהן. וכאן היה פספוס, אבל הוא ברור. לא צריך ועדה“.
איפה אתה עומד בשאלת תקציב הביטחון?
“אפשר לחלק את הנושא לשניים – עלות המלחמה ושאלת הגדלת התקציב. לגבי עלות המלחמה, כלומר הצורך לחזור לכשירות מלאה של המלאי והמערכים, ברור שזה נחוץ. ביחס לדרישה לתקציב נוסף לצורך פיתוח מערכות חדשות והצטיידות בהן - אותי זה מטריד. כי השאלה הראשונה שצה“ל צריך לשאול את עצמו היא אם הייתה במערכה האחרונה פעולה צבאית כלשהי שלא בוצעה בגלל קיצוצי התקציב של 2014. למיטב ידיעתי, לא הייתה כזו.
“כששומעים על תוספת תקציב שהצבא מבקש בשביל פיתוחים חדשים או הצטיידות נוספת ב‘מעיל רוח‘ (מערכת הגנה לטנקים מפני טילי נ“ט), השאלה שצריך לשאול היא אם צה“ל לא ביצע משימות כלשהן במערכה האחרונה כי היו חסרים מעילי רוח לטנקים. אם כן, צריך לדאוג לתוספת. אם התשובה היא לא, ספק אם יש צורך בעוד מעילי רוח. השאלה המעניינת יותר היא אם טנק המרכבה הוא בכלל כלי המלחמה שמתאים לעזה וללבנון, כשאין מולך משהו דומה. האם זאת הפלטפורמה הנכונה ללחימה בזירות האלה? אולי בכלל צריך פלטפורמה אחרת? אני לא יודע. אבל כל עוד השאלות האלו לא נבחנו לעומק, הדרישה לתוספת תקציב היא שטחית לחלוטין“.
בר־לב כנראה מאמין שיוכל לנהוג אחרת לגמרי מחברי הקבינט הנוכחי, ולא מהסס לסמן לעצמו כיעד עתידי את העמדות הבכירות ביותר. “אני מתכנן להגיע לחמישייה המובילה במדינת ישראל“, הוא מצהיר. “המטרה שלי היא לאו דווקא להיות יו“ר מפלגת העבודה, אבל כן להגיע לעמדה שמשפיעה על גורל המדינה“.
כשאני שואל אם הוא מתכוון לשלושת התיקים הבכירים בממשלה - הביטחון, האוצר והחוץ – בר־לב עונה שזה בהחלט הכיוון, אבל יש גם אפשרויות נוספות. “קח את ציפי לבני, שרת המשפטים, או את נפתלי בנט, שהוא בכלל שר כלכלי. אי אפשר לומר שהם לא משפיעים על הממשלה הזו. לכן אני מדבר על חמישייה מובילה, ולא על תפקיד ספציפי כזה או אחר“.
אתה רואה את עצמך מוביל את מפלגת העבודה?
“אני לא מתעסק בזה. יצחק הרצוג הוא מנהיג המפלגה, ואני חושב שהוא יוביל אותנו בבחירות הבאות. אני מתנגד להחלפת יו“ר פעם בשנתיים. התחלופה הזו היא אחת הבעיות הקשות של המפלגה, תופעה רעה ובעייתית. מי שנבחר צריך לעמוד בראש העבודה ארבע שנים ולהוכיח את עצמו, לטוב ולרע“.
אתה באמת רואה את הרצוג כאלטרנטיבה שלטונית לנתניהו? נראה שכבר שנים אין אופציה שיכולה לדגדג את הצמרת.
“עובדתית ביחס לנתניהו אתה צודק. כבר הרבה זמן הוא נתפס, גם בימין וגם בקרב השמאל, כמועמד היחיד והמוביל. אבל אני מאלו שמאמינים שהאמירה ‘מה שהיה הוא שיהיה‘ לא תמיד נכונה. אסור להתעלם מהעבר, אבל להניח שגם העתיד יהיה ככה - זה לא נכון. אני בהחלט רואה תוצאת בחירות אפשרית שהמשמעות שלה תהיה שרוב חברי הכנסת ימליצו על בוז‘י הרצוג להרכיב את הממשלה הבאה. גם בבחירות הקודמות הגושים היו צמודים מאוד. האם אני בטוח שהרצוג יהיה ראש ממשלה? אני לא בטוח, אבל אני חושב שיש לזה סיכוי“.
מה דעתך על הניסיונות שלו להקים לקראת הבחירות הבאות ברית פוליטית עם ציפי לבני או יאיר לפיד?
“אני יודע על ניסיונות החיבור האלו רק מהתקשורת ולא ממקום אחר. אם זה נכון זה בעייתי, כי מדובר בעבודת צוות. אם יש תהליכים כאלו, אני חושב שחברי סיעת העבודה היו צריכים להיות חלק מהם. מעבר לכך, איחוד כוחות הוא אמנם חשוב, אבל אני לא רואה איך האג‘נדה החברתית־כלכלית שלנו חיה תחת קורת גג אחת עם זו של לפיד“.
למרות מצבה הלא־סימפטי של העבודה בסקרים, שמראים כי היא לא מצליחה לשבור את תקרת הזכוכית של 15–16 מנדטים, בר־לב מתעקש להישאר אופטימי ביחס לעתיד המפלגה. “החלטתי להיכנס לפוליטיקה לא כדי לשבת באופוזיציה כל חיי“, הוא אומר. “הובילה אותי האמונה שמפלגת העבודה עוד תחזור לשלטון ותוביל את מדינת ישראל“.
כשהמפלגה מקצינה שמאלה, הסיכויים שלה לשוב להנהגה ודאי אינם גבוהים.
“במפלגת העבודה תמיד היו יונים ונצים, אבל היה מכנה משותף רחב. היום הפערים עוד פחות קיצוניים ממה שהיה בתקופת רבין ופרס. ובכלל, כל המפה הפוליטית זזה שמאלה, וכל מה שהיה פעם שמאל היום הוא מרכז“.
אז מה בעצם לא עובד כמו שצריך במפלגה?
“אנחנו עובדים יותר מדי כאינדיבידואלים ופחות מדי כקבוצה“, אומר בר־לב בהיסוס מה. “זה קשה לחלק מחברי הסיעה, שמוצאים את עצמם בדעת מיעוט ומתקשים לוותר ולקבל את דעת הרוב. הדוגמה הקלאסית היא ההצבעות בכנסת, כשמחליטים על עמדת סיעה ולמרות זאת, במקרים מסוימים, חברים מצביעים נגדה“.
בזמנו החופשי בר־לב הוא חובב של ספורט אקסטרים. התחום החזק שלו הוא טריאתלון - תחרות שמשלבת ריצה, רכיבה על אופניים ושחייה. מדובר בחוויה שדוחפת עד הקצה את המשוגעים שמשתתפים בה, ומותירה אותם כואבים, חסרי נשימה ותשושים. התחרות האחרונה שבה השתתף בר־לב נערכה בתל־אביב. “סיימתי במקום השלישי בקבוצת הגיל שלי“, הוא מספר. “גם כשמסתכלים על החתך של גילאי 20 ו־40 אני עדיין נמצא בשליש העליון ביחס לתוצאות שלהם. כי בגיל שלי, בעיקר השרוטים או החזקים נשארים להתחרות. האחרים פשוט ‘מתים‘ הרבה קודם“.
תחביב אחר שלו: מסעות למחוזות לא שגרתיים. אשתו תמי מגדירה אותו כ“בשר התותחים“ של דורון הראל, הישראלי הראשון שטיפס על האוורסט. “לפני כמה שנים דורון לקח אותי למסע בהימלאיה, ושם הגענו לפסגת הר של 6,500 מטר. אחרי כמה שנים הוא משך אותי לאלסקה, ומצאתי את עצמי עם עוד שני ישראלים וניו־זילנדי במרחבים שוממים, אחרי שמטוס ימי הוריד אותנו באגם מבודד. עם 25 קילו על הגב צעדנו וטיפסנו על הרים שלפחות לחלקם היינו הראשונים להגיע. זה כלל גם פגישה עם דובי גריזלי ממרחק של כמה עשרות מטרים.
“כשהתאוששנו מצאתי את עצמי בים קפוא של קרחונים, חותר בקיאק במשך שבוע. כשחזרתי עם התמונות אשתי אמרה לי שאני חייב לקחת אותה לראות קרחונים כאלו. אז חצי שנה לפני שנכנסתי לפוליטיקה עשינו טיול לארץ האש, למפרצונים בצ‘ילה, על יאכטה קטנה. כך פטרלנו עם קבוצת חברים באזורים פראיים ונדירים“.
כמו בבילויי האקסטרים שלו, גם במשימות המרכזיות של חייו בר־לב רץ לעבר המטרה בכל הכוח. כך היה כשמונה בגיל 30 למפקד סיירת מטכ“ל - כמעט הצעיר ביותר בתפקיד, שני רק לאהוד ברק, שקיבל את הפיקוד על היחידה בגיל 28; כך היה כשעבר עם שחרורו מהצבא לתחום אחר לחלוטין, ועסק בפיתוחים רפואיים; וכך כשייסד את תנועת ‘אחריי!‘ המבקשת לעודד מעורבות חברתית בקרב בני נוער ולתת להם הזדמנות לתרום לחברה הישראלית באמצעות שירות צבאי ולאומי, או בדרכים אחרות.
“את התנועה הזו הקמתי בעשר אצבעותיי“, מספר בר־לב בגאווה. “מהקבוצה הראשונה בשכונת התקווה, שמנתה 12 בנים ובנות, ועד 4,000 בני הנוער מכל המגזרים ומכל רחבי הארץ, שפעילים בה כיום. כל המטרה של התנועה הזו היא חברתית“.
מימי ההקמה של ‘אחריי!‘ הוא לוקח איתו מקרה מכונן שמלווה אותו לכל מקום. בקבוצה הראשונה שפתח היה בחור אחד, בן הזקונים במשפחה שאיש מבניה לא הצליח לסיים מסגרת צבאית. אחד לא התגייס, האחר התגלגל לכלא צבאי ושוחרר מצה“ל. כשהגיע תורו של הבן הצעיר להתגייס, צה“ל סירב לקבל אותו. בר־לב, יחד עם אם המשפחה, נאבק בהחלטה והצליח לשכנע את הצבא לגייס את הנער למג“ב. כעבור שנתיים נבחר הצעיר לחייל מצטיין, והגיע לטקס המסורתי בבית הנשיא.
בר־לב מספר שגם הנווטת הראשונה בחיל האוויר הייתה בוגרת של ‘אחריי!‘, ובכל זאת הבחור שהגיע למג“ב מסב לו ולתנועה גאווה גדולה יותר. “המצטיינים ואלו שנמצאים בשפיץ תמיד יגיעו למקום טוב, וישיגו הרבה מעבר לממוצע. האתגר הגדול הם הנערים והנערות שמגיעים מרקע סוציו־אקונומי נמוך, וההזדמנות שהחברה נותנת להם היא מצומצמת. המטרה של התנועה היא לשפר את האמונה העצמית של הנערים והנערות הללו ביכולות שלהם עצמם
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם