הטרור בעלייה: שש השנים הטובות ביו"ש נגמרו
בפיקוד המרכז בונים על שיתוף פעולה עם הפלסטינים, אבל עד גבול מסוים. "בשיחה בארבע עיניים", אומר קצין בכיר, "כל פלסטיני יגיד לך שהמקום הכי טוב לערבי הוא ישראל". בבילעין מציגים מציאות מורכבת
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
במציאות המקומית ההפכפכה, הדברים שנראו תלושים מהמציאות בשבוע שעבר חזרו להישמע כמו תחזית קולעת בשבוע הזה. נכון לשעה זו – וכשמדברים פה על "שעה זו" מתכוונים באמת לשישים דקות בלבד – השטויות האלו שוב אקטואליות למדי. עד להודעה חדשה.
בשורת הפיוס הפלסטיני נתפסה בצמרת צה"ל כאסון נורא, אבל נוכח הלוחמה בדרום השתנתה הגישה. "אנחנו לא נקבע מי ימשול ומה הדרך שבה ימשול", אמרו שם, "בתנאי שהם יקבלו את התנאים הבסיסיים של הקוורטט ושל מדינת ישראל".
'צוק איתן', לטענת אנשי פיקוד המרכז, חידד את הקרב הרעיוני בין חמאס לפתח'. במבט ישראלי נראית המחלוקת בין שני הצדדים טקטית בלבד; צד אחד רוצה להקים מדינה בכוח הזרוע, והצד האחר בונה אותה דרך מוסדות והסדר מדיני, ייקח כמה זמן שייקח.
אבל מאחורי כל טקטיקה עומדת פוליטיקה מסועפת. מי כמונו יודעים. בעיניים פלסטיניות המצב מורכב בהרבה. סיסמת "עם אחד, שלטון אחד, נשק אחד" מקובלת על כולם, בתנאי ש"השלטון האחד" הוא מהצד שלהם. מילא עם אחד, ניחא. אבל שלטון אחד – של מי? ומי ינהל את הנשק האחד? ואיך יחולקו התרומות שמגיעות מאירופה בין שני הצדדים של אותו שלטון אחד? על השאלות האלה עונים פעם בהפיכת שולחן ופעם בצניחה חופשית ממגדל רב־קומות בעזה.
בפיקוד המרכז מבקשים להזכיר שברמאללה הבניינים גבוהים יותר מאלו שבבירת הרצועה. עם זאת, גם בצה"ל יודעים שאיחוד זמני למטרות משותפות הוא בהחלט אפשרי, גם אם יתפוצץ בכל פעם שיתקרבו לשאלות המהותיות. לא להתבלבל, אנחנו עדיין מדברים על פיוס בין פתח' לחמאס, לא בין הפלסטינים לישראל.
וזו בהחלט צריכה להיות נורת אזהרה שתזכיר לישראלים מכל קצות הקשת הפוליטית שמדינה פלסטינית, גם אם יקימו אותה אנשי פתח', לא מחויבת לשום עבאס. אתם יכולים לחזק את אבו־מאזן עד מחר; מחרתיים, מוחמד דף – הגדול מסך חלקיו המתפזרים – ינהל את המדינה. ומה יהיה אז, ביום שאחרי אבו־מאזן? אללהו אכבר.
סוגיית ממשלת הפיוס היא רק חלק מהסיפור. צוק איתן אולי חידד את הפער בין הצדדים, אבל גם הביא לתמיכה הולכת וגוברת בחמאס מצד הרחוב הפלסטיני. לפי סקר המרכז הפלסטיני למדיניות ולמחקר (PSR) שנערך בגדה המערבית ובעזה, הנייה מוביל היום עם 61 אחוזי תמיכה, מול אבו־מאזן שמסתפק ב־32 אחוזים - וזאת לעומת 53:41 לטובת יו"ר הרשות בסקר שנערך ערב המלחמה.
בפיקוד המרכז לא מתרשמים יותר מדי מהנתונים. "יש הבדל משמעותי מאוד בין התמיכה וההזדהות של הרחוב הפלסטיני עם חמאס ובין ההתגייסות בפועל", אומר הקצין הבכיר. "המצב של חמאס היום קשה מאוד. צבאית הם ניזוקו קשות, ספרנו כאלף הרוגים שהם לוחמי חמאס. בארגון שיש לו, נניח, אפילו עשרת אלפים לוחמים, מדובר בעשרה אחוזים של חיתוך בכוח האדם. זה חתיכת אירוע.
"צריך גם לזכור שרעיון שלם שלהם כשל. כל תחום המנהרות קרס. לא בלי מחיר מצדנו, מחיר שהוא תמיד כבד וכואב, אבל הרעיון שלהם כשל. אז הרחוב הפלסטיני צוהל. נו, גם בלבנון הם דיברו על 'ניצחון אלוהי'. בסדר. יש לנו שמונה שנות שקט מאז, ואני מצפה שיהיו כאלה גם בדרום".
כוח האדם של חמאס צומצם לא רק בשדה הקרב אלא גם בשדה המעצרים. עם היוודע דבר חטיפת הנערים שינה צה"ל את רמת החב"ש (חומר ביטחוני שלילי) שמאפשר מעצר של חברי הארגון. עד אז נעצרו פעילי חמאס בעלי תיקים פליליים מרצח וצפונה, אך בעקבות החטיפה נעצרו גם כאלה שהתיק שלהם הסתכם בגנבת ציוד משרדי.
המעצרים שהתמקדו באנשי חמאס עזרו לרחוב הפלסטיני להבחין בחידוד הפערים בין הצדדים. אלא שבדיוק פה גם מתחילה הבעיה של פתח', שבעיני הפלסטינים נתפסים אנשיו כמשת"פים של ישראל - לא תדמית חיובית במיוחד למי שמנסה לשלוט על רחוב שחלק נכבד ממנו שואף להשמדת המדינה השכנה.
"אני סומך על שיתופי הפעולה עם הרשות עד גבול מסוים", אומר הקצין הבכיר. "במקום שבו יש לנו אינטרס משותף הם עובדים בשיתוף מלא. במקום שלא – לא. השבוע הם ביצעו מעצר של מבוקשי חמאס, ופירקו שם את כולם. אבל כשיש הפגנה בצומת איו"ש הם מתקשים לפעול, כי האינטרסים לא ברורים להם במקום כזה".
למרבה השמחה, בכל הנוגע לסיכול פעולות טרור, האינטרס המשותף ברור יותר. לא משום שהשוטרים הפלסטינים חסים על חיי ישראלים, אלא משום שתגובה צה"לית לפיגוע פוגעת בראש ובראשונה ברשות עצמה.
"פשיטה בכיכר מנרה, מאה מטר מתחנת המשטרה שלהם, גוררת בו ביום יריות על שוטרי הרשות. אם אנחנו מטיילים אצלם ונכנסים למבצעים לתפיסת טרוריסטים, זה לא עושה להם טוב. אני מזכיר להם מדי פעם שהם לא עושים טובה לי או לסבתא שלי עם שיתופי הפעולה האלה. בלי יציבות ביטחונית פה, במקום סטארבקס יהיה להם צומת הנגמ"ש".
גם האינטרסים של פתח' וגם חולשתו של חמאס לא אומרים שהארגונים האלה לא יכולים להוציא מחר בבוקר פיגוע. "כמו שראינו בגוש עציון, לא צריך יותר משני צעירים בשביל חטיפה ורצח", אומר הבכיר.
"מה שקרה פה לאחרונה הוא תהליך הדרגתי שסיים את שש השנים הטובות באיו"ש. אנחנו רואים עלייה בטרור, בעיקר הטרור העממי. זה התחיל ברצח של אביתר בורובסקי בצומת תפוח לפני כשנה וחצי, עבר לגזרת הגוש עם חטיפת הנערים ורציחתם, משם דרומה ב'צוק איתן', ומגיע עכשיו בחזרה אלינו. גלי ההדף שמגיעים מדרום לא פוגעים בקרקע יציבה, אלא בתבשיל שעומד על האש כבר שנה. כל אחד ימדוד את נקודת הרתיחה לפי הבנתו, אבל מוכרחים להבין שזה לא התחיל בנקודת האפס".
מנהרות הוא לא צופה באזור יהודה ושומרון, ולא רק משום שהחפירה בסלע ההר הקשה מסובכת פי כמה מחפירה בחולות עזה. "למה שמישהו יטרח לחפור פה מנהרות כשהוא יכול לבצע פיגועים על הכביש? הטרור הולך על מה שקל ועל מה שזול. הרבה מיישובי יו"ש נטולי גדר: למה להסתבך עם חפירות לתוך יישוב מבוצר דווקא?" בערים הגדולות הסיפור קצת אחר. "אני לא אפול מהכיסא אם יתברר שבשכם פיתחו מנהרות עתיקות והפכו אותן למנהרות משוכללות ומתואמות לחימה", הוא אומר.
אז אם קל כל כך לעשות פיגועים, למה הפלסטינים לא מנצלים את הפרצות באין־גדר? ראשית, משום שההרתעה עובדת. הקצין הבכיר מעיד על עצמו שאפילו הוא המעיט בערכן ובכוחן של פעולות הרתעה בגזרתו בראשית מבצע 'שובו אחים'. היום הוא נהנה מהפירות. שנית, הוא אומר, "אם תשבי לדבר בארבע עיניים עם פלסטיני, בלי שאף אחד מקשיב, הוא יגיד לך שבסופו של דבר המקום הכי טוב לערבי לגור בו זה ישראל".
מוחמד חטיב, תושב בילעין, לא מאשר אבל גם לא מכחיש. עוברות כמה דקות של גישושים עד שאנו מדברים גלויות על השלטון הישראלי, על יתרונותיו וחסרונותיו. כן, התמיכה ברחוב הפלסטיני נודדת לחמאס, וזה לא פשוט לו. חטיב מאמין שבאלימות לא פותרים שום דבר, והוא גם משתדל להיות פעיל במאבק נגד המאבק. אבל את הילדים כבר קשה לו לשכנע. "הילדים שלי, בני 12 ו־14, רוצים להיות כמו מוחמד דף ואבו־עוביידה", הוא אומר.
"רואים את התמונות מעזה, את ההרס, ורוצים להצטרף לחמאס". במהלך המלחמה ירה חמאס טיל שפגע בבילעין עצמה. "האנשים פה הרימו את הטיל והתחילו לרקוד", מספר חטיב. לא היה כעס על חמאס? אני שואלת. לא, בכלל לא. "הדבר היחיד שגרם לישראלים לדבר היה הטרור של חמאס", הוא אומר, "אז הבינו פה שהצבא מבין רק כוח. אנשים לא ממש עם חמאס, הם עם ההתנגדות".
לא נוח לו להגן על חמאס וגם לא על האלימות מסביב, אבל הוא מסביר שחמאס הצליח להרשים לא מעט את הציבור הערבי. "בתכלס, יש להם צבא, עם נשק ולוחמים ומנהרות, וזה מרשים. אני מסביר לילדים שלי שזו לא הדרך, אבל גם לי אין תשובות לכל השאלות. הדבר היחיד שיעזור הוא אם יהיה שקט ויהיה לאנשים מה להפסיד. כי כשרע פה מחפשים את גן עדן עם כל ההבטחות, אבל אם יהיה פה גן עדן, מי ירצה גן עדן של העולם הבא?"
עם כל המתינות שחטיב מדגיש שהוא מחזיק בה, הוא לא לגמרי מאמין שחמאס יורה מתוך אוכלוסייה אזרחית. "למה שיהרגו את העם שלהם? אומרים פה שזה חלק מהתעמולה הישראלית, הסיפורים האלה", הוא אומר בהיסוס ובזהירות, לא יודע מה לחשוב ולמי להאמין. לעומת זאת, קל לו בהחלט להאמין שישראל פגעה בחפים מפשע בכוונה תחילה ובלי שום סיבה.
פלסטינים מתונים רבים עדיין מאמינים בכל לב גם ששלושת הנערים נהרגו בתאונת דרכים, וישראל מינפה אותה לסצנת חטיפה ורצח. אז מה, אני שואלת, הטענה שלערבי הכי טוב לחיות בישראל היא קשקוש שלנו, או שאתה יכול להסכים איתה?
"פלסטינים לא עושים השוואה למקום אחר", אומר חטיב. "אנחנו משווים למה שיש פה. לא מסתכלים על ערבי במדינות ערב, אלא על היהודי פה. אנחנו רוצים להיות כמו יהודים בישראל, לא כמו ערבים בחו"ל. למה שיהיו שתי מדרגות פה?" תסכים לחיות במדינה אחת תחת שוויון מלא? אני שואלת. "כן", הוא עונה, "למה לא? אבל שיהיה שוויון בכול. שתהיה מדינה אחת עם שוויון וצדק, ואם לא – אז שיהיו שתי מדינות".
זו הפעם השנייה בתוך פחות מחודש שמתעורר קרב ראש בראש בין המתנחלים לתושבי הדרום, ופנחס ולרשטיין אחד עומד באמצע ולא יודע את נפשו. זה התחיל באמירות ה"מגיע להם" מימין, ועבר לדו"ח 'מולד' שבא לחזק בפעם האלף את סיסמת "המתנחלים מוצצים את הכסף של המדינה", או בגרסתה היאיר־לפידית: "הכסף שבין יצהר לאיתמר".
ולרשטיין, יו"ר מועצת יש"ע המיתולוגי שכיהן במשך עשורים כראש מועצת מטה בנימין, התגייס בשנים האחרונות לטובת יישובי הנגב והגליל, לבקשת השר סילבן שלום. מאז הוא מאוהב בקיבוצניקים שרחוקים ממנו אידיאולוגית כרחוק גלאון מחוטובלי, אבל קרובים מאוד ללבו.
בחודשים האחרונים לפחות שני לילות בשבוע ולרשטיין מעביר בקיבוץ נחל־עוז, ובשאר הזמן הוא מתוזז בין הבית בעפרה לשליחות בעוטף עזה. הוא נקלע לסערת רגשות קשה לאחר שמתנגדי ההתנתקות הזכירו למוכי הטילים בדרום את תמיכתם בתוכנית המדינית ההיא. "לא ישנתי לילות", הוא אומר. "לא ייתכן שבמחנה שלנו ידברו כך. זה לא המקום ולא הזמן. יומרות ההנהגה שלנו מחייבות ממלכתיות".
על שמשת הג'יפ שלו, זו בצד זו, שתי מדבקות: האחת אישור כניסה ליישוב עפרה, האחרת לקיבוץ נחל־עוז. "זו תורת הרב קוק בעיניי", הוא אומר, ומודה שהשבוע סערת הרגשות שלו עברה ממדבקה אחת לאחרת. "לא נעים לקרוא בדף המידע של נחל־עוז שהמתנחלים שותים את הכסף למדינה. לא נעים, אחרי עבודה קשה והמון קרבה ואהבה, לשמוע שכולם נאחזים בדו"ח של מולד".
בינינו, הוא אומר, מי שאחראי לדו"ח הזה לא מחפש אמת, אלא פשוט מתנגד להתיישבות ביו"ש. אז פעם הוא טוען לגזל קרקעות ופעם לבעיה תקציבית ופעם לעניין ביטחוני. מניפולציות במספרים כבר חווינו לאלפים. בשורה התחתונה, דירה ממוצעת ביו"ש עולה 1.2 מיליון שקלים, אחרי הטבות; דירה מקבילה בנחל־עוז עולה 700 אלף שקלים, לפני הטבות.
"בנחל־עוז, בצדק מוחלט, פיתוח הקרקע הוא על חשבון המדינה", אומר ולרשטיין. "ביו"ש אתה משלם 100 ־150 אלף שקל לפיתוח המדרכות והכבישים ושאר עניינים. תוסיפי לזה צורכי ביטחון, כמו הסעות ממוגנות, והתקציב עולה. אבל לאזרח, חד־משמעית בית ביו"ש יקר יותר, החינוך יקר יותר וגם שירותי הרפואה. אז על מה הצעקה?
"המדידות נעשות באופן מגמתי. אם היו בודקים נתונים לפי חלוקה גילאית, התוצאה הייתה לרעת ההתיישבות,
"לכן הארגון בחר לבדוק דווקא את דרום הר חברון, מועצה אזורית ששטחה רחב, ולא את מטה בנימין, שהיא מועצה מרובת אוכלוסייה. זה פשוט לא הסתדר להם עם המספרים. גם נחל־עוז ואשכול בולטים בתקציב ביחס למקומות אחרים, משום שהם נרחבים יותר. אז מה? מגיע להם. כן, אנחנו אזור עדיפות - בינוני, אגב - ואנחנו מסובסדים יותר מרעננה, ובצדק גמור".
ולרשטיין בא מהלב. והלב הזה כואב כששתי האהבות הגדולות שלו מתנגשות זו בזו. בשעה ש'מולד' משתעשעים בניגוח התיישבות אחת באחרת, ולרשטיין מציע להצדיע לחלוצי נחל־עוז, ממש כמו לחלוצי יהודה ושומרון. אם נתרכז במכנה המשותף הציוני הרחב הזה עוד נביא לשינוי במפת הארץ, ומי יודע, אולי גם לשינוי מעל דפי המידע של נחל־עוז.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם