למה אני אוהב את "דאעש", וגם את המתנחלים?
מיוחד ל-nrg: סדרת כתבות חדשה מאת טוביה טננבום, מחבר רב המכר "תפוס ת'יהודי". והפעם: אני אוהב לאהוב את מי שכולם שונאים
עוד חדשות ב-nrg:
- הדד ליין של נתניהו להליכה לבחירות – שלושה שבועות
- הסרבנים לתקשורת הזרה: "בישראל מאחלים לנו מוות"
- האוצר: התקציב שיוגש לנתניהו לא כולל העלאת מסים
קחו לדוגמה את "דאעש", או כמו שהם ידועים כיום – "המדינה האסלאמית" - ששנואים בידי כל האנשים לבני העור של זמננו. אבל אני, הניחו לדבר להיוודע ברבים: אני אוהב אותם. כן, אני אוהב את "דאעש".
לא שאין לי ביקורת עליהם. בדומה לכם, וכמו כל אנשי המערב הנאורים, ראיתי את סרטון הווידאו שבו איש של "דאעש" ערף את ראשו של עיתונאי. אני מתכוון – הניחו לי להיות מדויק יותר כאן – קראתי על זה. במטרה להגן על נשמתי המערבית והאדיבה, העריפה עצמה לא שודרה במלואה בתקשורת הנאורה שלנו.
לא שאני מתלונן. אנו, האנשים הנאורים, לא אוהבים לראות דברים מלוכלכים כמו עריפת ראש בשם האסלאם. זה נורא, ואסור שזה ייראה. מה שהוא, כמובן, הסיבה לכך שבמקרה הפרטני הזה "דאעש" הם לא כוס התה שלי. אני לא אוהב עריפות ראש – זה כל כך לא אנושי!
אני אומר: אם אתם מוכרחים להרוג מישהו, עדיף שתעשו זאת, בוא נגיד, באמצעות טילי "טומהוק". בממוצע, טילי "טומהוק" יכולים להרוג עשרת אלפים בני אדם במכה אחת ואין שום דבר מלוכלך בכך. הריגה באמצעות "טומהוק" מושלמת בשביל הטלוויזיה - היא נקייה, היא יפה, היא רבגונית. עריפת ראש, אפילו של אדם אחד, היא מלוכלכת ולחלוטין לא אנושית. אנשים מחונכים, אנשים שמאמינים בזכויות אדם, הורגים באמצעות "טומהוק".
אבל מלבד הנושא היחיד הזה, אני בקטע של "דאעש". מצטער לאכזב אתכם.
אני גם בקטע של גרמנים. אני אוהב גרמנים. אני יודע שרבים באירופה לא אוהבים אותם, אבל אני דווקא כן. הבריטים, הצרפתים והיוונים יכולים לחשוב את הדברים הכי גרועים על הגרמנים, אבל אני אוהב אותם. למעשה, אהבתי לגרמנים כה גדולה עד שבאופן שגרתי אני קורא לעצמי גרמני.
אני בישראל בימים אלו, ואנשים רבים מכירים אותי בשמי. כאשר הם רואים אותי ברחוב הם צועקים: "היי, גרמני!" חלקים מכירים את שמי המלא, "טובי הגרמני", שזה אני. אנשים - אני מתכוון פלסטינים – מחבקים אותי בתשוקה רבה ולוחשים מילים רומנטיות באוזניי כגון "הדם הפלסטיני הוא דם גרמני. כולנו גרמנים!"
הבעיה היחידה שיש לי עם אחיי לדם החדשים היא שכל גבר או אישה לבנים בעולם אוהבים אותם, בעוד שאני, על פי טבעי, אוהב את האנשים השנואים של העולם.
אני מסתובב ומחפש אנשים שנואים. באופן היסטורי, כפי שכמה מאיתנו זוכרים או יודעים, השעירים לעזאזל הגדולים ביותר על פני כדור הארץ היו ועודם היהודים. היהודים, כפי שנאמר לנו פעם ועוד פעם, הרגו ילדים נוצרים קטנים בגלל שהם אוהבים לערבב את הדם הפרטני הזה בבצק שלהם. איש אפילו לא בירר אפילו מדוע, אבל למי אכפת? העובדות הן עובדות.
אלא שבימינו, כאשר יש פחות ופחות ילדים נוצרים, היהודים הולכים אחר ילדים פלסטינים. הם יורים בהם, הם הורגים אותם והם סוחטים כל טיפת דם קטנה החוצה מהילדים הללו. למה? למי אכפת? עובדה זו עובדה.
כל זה, כמובן, גורם לעובדה שעולם מתלהבי זכויות האדם שונא יהודים להפוך הגיונית. דבר זה, בתורו, גורם לכך שאני אוהב אותם להפוך הגיוני. אלא - אם אני יכול לחלוק זאת עמכם בפרטיות – שאני מוצא את זה מעט קשה לאהוב באמת את היהודים. אני לא יודע מדוע. אולי זה קשור לעובדה שאני כאן איתם ואני יכול לראות אותם ואת הצד המכוער שלהם. במשך החודשיים האחרונים בכל חמש עד עשר דקות סירנה נוספת מפלחת את האוויר, מזהירה מרקטות שעושות את דרכן מעזה, והיהודים רצים לחפש מחסה כמו בעלי חיים קטנים ומפוחדים. יש משהו בזה שאני לא אוהב. אני, אוהב של "דאעש", לא מגיב יפה ליצורים מפוחדים.
למזלי, בחלוף הימים אני מוצא יהודים מסוימים שאפשר לחבב. הם נקראים "מתנחלים", שכל אדם מחונך במערב אוהב לשנוא. כתמיד, אני חולק עליהם.
הדבר הנפלא במתנחלים, אתם רואים, הוא שהם לא רצים לחפש מחסה. למעשה, שולחי הרקטות מעזה מתעסקים איתם לעתים נדירות. הפלסטינים שונאים כל כך את המתנחלים עד שהם לא רוצים לבזבז את הרקטות היקרות עליהם. באופן טבעי, אני בעד היהודים הללו.
אני, כפי שכל העולם יודע, גם איש ספורט מפורסם למדי – ואני מחליט לשלב את המומחיות והאהבה שלי ביחד: אני הולך להתאמן בהתנחלויות.
האם אי פעם ניסיתם לעשות זאת? כדאי לכם. זו הדרך הטובה ביותר להפחית מהמשקל ולהעשיר את אינסטינקט האהבה שלכם בו בזמן. באמת.
האנשים שחיים כאן הם יהודים, אבל חלק מהעובדים הם ערבים. הניסיון מראה שכמה ערבים, אשר יש להם אותו דם כמוני, לא יכולים לראות יהודי מבלי לערוף את ראשו, לירות בו, לקלל אותו או לדרוס אותו באמצעות טרקטור - דבר, באופן הגיוני או לא, שהמתנחלים לא ממש מעריכים. כדי לוודא שהם עדיין בחיים בערבו של כל יום, ובו בזמן כדי לא לירות בכל ערבי שעובד באזור, המתנחלים שוכרים שומרים חמושים כדי לעצור כל עריפת ראש פוטנציאלית.
בזמן הזה של היום איש אין ברחוב מלבד הגננים הערבים והשומר היהודי. אני הולך ישירות לאימון הכושר, אשר מתקיים באוויר הפתוח אל מול נופים יפים, והשומר שומר עליי עם הרובה שלו. אני משכנע אותו להפחית ממשקלו ביחד איתי, והוא מצטרף אליי לאימון הכושר. את זה אני יכול לומר לכם: זה אימון הכושר הכי טוב שהיה לי! אני מתאמן עם השומר שהכי מתעבים אותו על כדור הארץ, ואף רקטה לא עפה מעל ראשי. האם החיים יכולים להיות טובים יותר?
טוביה טננבום הוציא לאחרונה את הספר "תפוס ת'יהודי" בהוצאת סלע-מאיר
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם