למה יהודים גורמים להשמנה, ואיך פותרים זאת?
בחלק השני מסדרת כתבות, מסביר מחבר הספר "תפוס ת'יהודי" על שיטת הדיאטה של המנהרות ומציין את תסמיני העיתונאי האירופי
עוד חדשות ב-nrg:
- הורים: "הכתובת הייתה על הקיר, הילדים שלנו נסערים"
- איומי סרק? אבו מאזן שוב הודיע כי יפנה לאו"ם
- אנגליה: השומר אמר ש"הכניסה ליהודים אסורה"
אין צורך לומר, אני באמת חבר גאה בקהילת ה-EJS. אני מתעורר בבוקר, לרוב מאוחר, אוכל ארוחת בוקר בריאה, מדליק את מיזוג האוויר, שותה לטה משולש, מצית כמה סיגריות, מדליק את ה"מק-בוק" שלי ומתחיל לגלוש בגוגל.
גוגל חכם, וגוגל אומר לי על מה דיווח כל עיתונאי אירופי אחר עד כה - מה שאומר שאני יודע על כל מה שהולך בכל רגע נתון, עד לפרט האחרון. תהליך זה – לגגל – לוקח בערך ארבע שעות, וכאשר אני יודע בדיוק מה קורה בעזה, אני יוצא לארוחת צהריים במסעדה נהדרת, אשר ממוזגת באופן נפלא ושבה האוכל מוגש על ידי גברים ערבים הלבושים באופנתיות, ושם אני פוגש עוד עיתונאים זרים כמוני. אנו אוכלים, אנו שותים, חלק מאיתנו מעשנים, רובנו לוקחים משהו מתוק או מתוק למחצה, ואז אנו מחליפים מידע על מה אנו צופים שיתגבש בעזה מאוחר יותר באותו יום או אשמת מי זה יהיה.
לטור הקודם בסדרה של טננבום: למה אני אוהב את "דאעש", וגם את המתנחלים?
זה לוקח בערך שעתיים, שלאחריהן אני לוקח קצת מנוחה, המעורבת בכוס גדולה של ויסקי בן 18. כמו שאמרתי לכם: מפחיד כמה שזה פשוט.
לפני תום היום, בערך בזמן השקיעה, אני בדרך כלל צורך 4,000 קלוריות – והלילה אפילו עוד לא החל. מישהו תוהה למה אני עולה במשקל?
עם זאת, למרבה הצער אפילו השגרה הפשוטה ביותר לא תמיד יכולה להימנע מטעויות מזעזעות. אני נמצא בישראל כבר בערך חודשיים עד כה, אבל עדיין לא הצלחתי לפרסם את הדו"ח הארוך שלי – כמה אכזריים היהודים וכמה תמימים הם אנשי חמאס. מדוע? ובכן, בדרך כלל אחרי כל כוס ויסקי מכה בי העובדה שבעוד שעליתי כמה קילוגרמים, העיתונאים האחרים לא עלו אף קילו אחר, ואז אני שוכח לחלוטין לסיים את הכתבה שלי.
איך יכול להיות שאני עולה במשקל והם לא, אני שואל את עצמי. כנראה אני עושה משהו מוטעה לחלוטין – אבל מה זה בדיוק?
כיום, כשאני אומר להתראות לאמות המידה העיתונאיות, ומיד לפני שאני מתחיל את החודש השלישי שלי כאן, אני מחליט לשתות כוס כפולה של ויסקי. רעיון מצוין! כשאני מסיים את כמות הוויסקי הכפולה, מה שהחמצתי במשך כל הזמן הזה הופך ברור למדי: יש הבדל עצום באופן שבו כולנו גולשים בגוגל. אני למשל אוכל חטיפים בזמן שאני מגגל, אבל אחרים לא. איך יכולתי להיות כה טיפש? ולאורך זמן כה רב?
כשהתגלית הזו מכה בי, אני מנסה לגלוש בגוגל ללא חטיפים, אבל – האם אני יכול לחלוק זאת עמכם? – מצאתי זאת משעמם לגמרי. אם אתה רק מעתיק את האחרים, זה הופך לחסר יצירתיות לחלוטין.
כמובן, הכול באשמת היהודים. אם ליהודים לא הייתה מלחמה פה, לא הייתי צריך לפנות לגוגל במטרה למצוא מה לעזאזל הם עושים, הייתי נשאר במסעדה כל היום ולא הייתה לא סיבה להתחזר על כל כך הרבה חטיפים.
כל זה מותיר אותי פה עם דילמה גדולה: אם אני מגגל, אני לא יכול לאכול חטיפים; אם אני אוכל חטיפים, אני מעלה במשקל – מה יעשה אדם אשר כמוני?
ובכן, אני מוכרח לכתוב על המלחמה. אין דרך מוצא מכך. האירופים מאוד מתעניינים בכל מה שקורה לפלסטינים. יכולים להיות אסונות בכל העולם, למשל כשעשרות אלפים מאבדים את חייהם, אבל שום דבר לא פוגע בנקודת התשוקה של הלב האירופי יותר מהפלסטינים. במדינות הסובבות בדיוק למקום שבו אני נמצא ברגע זה יש אנשים קדושים האונסים נשים צעירות על בסיס יומי, לפני או אחרי שהם קוברים מאות תינוקות בעודם בחיים, אבל לאיש לא באמת אכפת. אם ילד פלסטיני בוכה, מצד שני, בכיו נשמע בכל הגלובוס האירופי, וכל אירופי מייבב פתאום בקול גדול – דבר שאני מבין ומזדהה עמו לחלוטין.
כן, אני יודע: כמה אידיוטים אומרים שדאגתנו לפלסטינים נובעת משנאתנו ליהודים. דבר לא יכול להיות רחוק יותר מהאמת! אנו, האירופים, אוהבים יהודים, ואהבנו אותם במשך אלפי שנים – כפי שההיסטוריה מוכיחה בבירור.
כל זה טוב ויפה, כמובן, אבל אני מוכרח למצוא דרכים אחרות להשיג מידע מלבד הגלישה בגוגל ואכילת חטיפים. איך לעזאזל אמצא את הדרכים הללו? למרבה המזל, חברת תקשורת בירושלים באה אליי כדי להציל את עורי – וכן גם את משקלי.
האם ארצה, שאלו אנשי הארגון, לנסוע דרומה ולהגיע למנהרה? הם כמובן מדברים על מנהרה של חמאס, שמסתיימת היכנשהו בתוך ישראל. כן, אני צועק מקצה אפי, מאושר כילד.
אני כה מתרגש, הרשו לי לספר לכם, עד שאני לא יכול להביע את אושרי במילים פשוטות. אני גומע כמות בריאה של ויסקי ומדמיין את עצמי במנהרה: הולך בדרכים לא סלולות בלב אדמת עזה, נושא רקטה – או אולי עשר. ריבונו של עולם, זה חלום שמתגשם! אני מתערב שאוריד לפחות עשרה קילוגרמים ממשקלי ביום הראשון שלי. זה יהיה נפלא, אני יודע. אולי אפתח עסק של כושר גופני בתוך שבוע או שניים: תוכנית הדיאטה של המנהרות. זה גאוני!
בלי דיבורים נוספים אני עולה על אוטובוס מירושלים העושה את דרכו לכיוון עזה. מרבית האנשים שאיתי על האוטובוס נראים לי כעיתונאים שפרשו, סוג האנשים שלא ממש מכירים את שימוש בגוגל.
בערך שעתיים מאוחר יותר האוטובוס מגיע למנהרה. סוג של. הצבא הישראלי, הסכיתו ושמעו, אינו מאפשר לנו לגשת למנהרה. למה? אללה יודע. במקום המנהרה, מובילים אותו ל"חדר מלחמה" באזור אשכול שליד עזה, שבו מקבלים אותנו עם כל מיני חטיפים למאכל. שוב חטיפים!
כפי שאתם כבר יודעים כעת, זה נגד הטבע שלי לומר "לא" לחטיפים, ולכן אני ממלא את בטני באוכל שהיא ודאי לא זקוקה לו. בעוד שאני עסוק בהמשך סיפוק המנצ'י שלי, אישה מגיעה ואומר לנו שאסור לנו לצלם מידע רגיש שאולי נמצא בחדר. גוגל לעולם לא היה אומר דבר כזה. אני חייב לחזור לגגל. על פי גוגל, אגב, הגברת הזאת לא קיימת, רובין ויליאמס היה יהודי ואני רזה. החיים טובים!
טוביה טננבום הוציא לאחרונה את הספר "תפוס ת'יהודי" בהוצאת סלע-מאיר
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם